אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגחיכים את הנאצים בתערוכה מפתיעה

בתערוכה המצוינת והמאתגרת "שדים", בה מציגים אמנים עכשוויים מישראל ומפולין, רוחות הזמן וטראומות העבר הם המוצגים הפיזיים והמדומיינים

תגובות

עין פגומה בתוך קופסת אור ולצדה בובת צמר של שד שחור, זהו הדימוי הראשון שהצופה פוגש בתערוכה המעניינת והתובענית "שדים". שדים זו תמת על, מטאפורה לפחדים קמאיים, לפסיכולוגיה של המודחק, לאי רציונאלי המניע תחושות, רגשות ופעולות. זהו קו המתאר של התערוכה, שהשד המרכזי המקנן בה, האסוציאציה המיידית המועלית כהתניה ממש ברגע שמצרפים יחד אמנים ישראלים ופולנים ושדים, הם השואה.

השדים, כפי שהם עולים מהתערוכה, הם האלגוריה והארכיטיפ המכוננים את התרבות, החברה והפרט. הם מרתיעים ומושכים, הם מסרסים ומפרים, הם התת מודע והטראומה. התערוכה הזו נוגעת ברעיונות מורכבים - לעתים מדממים - והיא עושה זאת באופן שמותיר את הצופה עם חוויה שהיא אסתטית ומענגת מבחינה ויזואלית, אך גם מעשירה ומחדדת מבחינה אינטלקטואלית.

העניין והעומק נובעים מכך שאין רק עיסוק ישיר בשואה - אם כי גם הוא קיים - אלא יותר בשדים וברוחות שהיא מעלה. השואה נוכחת כמו העין הפגומה. פגם פרמננטי, מכונן, עם צלקות נראות ובלתי נראות. במידה מסוימת התערוכה הזכירה לי את הספר "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, שכולו מונע מהשדים והטראומות של השואה, אך מתוך פרספקטיבה של מי שלא חווה אותה באופן ישיר. כמו בספר, גם בתערוכה נוצר ממד חדש של עיסוק בשואה, המשתמש גם בכלים של הומור וקלילות, לכאורה, כדי להציף מחדש ולדון בקורבן ובמקרבן.

את התערוכה אצרו נעמי אביב ולאה אביר, שמראות את החשיבות של עבודת אוצרות רצינית ומעמיקה. לא אסופה של עבודות התלויות יפה, אלא מחקר, יחסי גומלין והפתעות לא מעטות (אין עבודה של בועז ארד בתערוכה על השואה, זו כבר הפתעה).

ונחזור שוב לעין הפגומה, שמהווה נקודת מוצא סמלית ופיזית לתערוכה. המיצב של אנטה גז'שיקובסקה מורכב מבובת לבד שחורה של שד וקופסת אור עם צילום של עין עם אישון פגום. מאחורי המיצב מרחף סיפור טראומטי פרטי. כשהייתה ילדה, עסקה האמנית בתפירת בובת שד חמודה, אחיה הקטן הציק לה והיא רצתה לסלקו הצדה. היא ניסתה לגרש אותו בעזרת היד שאחזה במחט, דקרה אותו בעין והוא איבד את הראיה בעין לנצח. הכתם השחור, הפולש מן האישון לקרנית הלבנה הוא הסימן לסיפור כולו, הוא סימן של חטא קדום, של אשמה ושל השד שהאמנית חיה איתו מאז.מתוך עבודה של זביגנייב רולסקי הנרדפות, האשמה, החטא - אלו מצויים בעבודות רבות בצורה סמויה או גלויה. למשל, הוידאו של קרן רוסו, "The Place Where Remote Futures Meet Pasts". העבודה מעלה מיתוסים של מחילות, בריחה, התחפשות ועושה הקבלה בין אשה לעכברוש, דימוי המצביע על המצב האנושי הנחות ביותר. בעבודה התזזיתית הזו נראות, לחלופין, חפרפרת והאמנית עצמה בעיניים מכוסות ולידיה טפרים מלאכותיים. השתיים חופרות, מתחפרות ונסות במחילות. שום דבר פה אינו חד משמעי וברור עד הסוף. זוויות הצילום, העריכה, התקריבים, יוצרים תחושה של אימה ופחד והשתלטות של הלא רציונאלי והקמאי.

אחת העבודות מעוררות העניין והמחלוקת (לפחות כאשר הוצגה בעבר) היא העבודה "אלבום לגו מחנה ריכוז" של זביגנייב ליברה, סדרה של 22 צילומים של מחנה ריכוז שכולו בנוי מאבני לגו. התמונות מקבריות לגמרי, סצנה של שלדים ישנים על גבי דרגשים, חייל המכה באלה שלד אחר, שלדים המפנים גופות של שלדים, מכונות עינויים וסצנות נוספות של הזוועות שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי, כולן מאבנים ומדמויות של לגו. יש פה עיסוק בשואה ללא חרדת קודש אלא עם הומור מקברי, המציג לצופים את האפשרות הזמינה והפשוטה להקים לעצמם מחנה ריכוז מלגו, כאשר המשחק הנפוץ הופך לאבני בנייה טעונות. חומרי הילדות הן של הילדים הפולנים והן של הישראלים מורכבים מזיכרונות השואה ממש כמו שהם מורכבים מאבני הלגו. גם אם נדמה שיש פה טריוויאליזציה או היקסמות מהרוע, אלו השדים המהווים מרכיב מכונן בהיסטוריה ובתרבות הפרטית והקולקטיבית.

מתוך עבודה של תומאס קוזאקישנן עוד עבודות מצוינות בתערוכה. המיצב של גיא גולדשטיין, למשל, המשלב בין סאונד של דונלד דאק, לסרטי ג'יימס בונד ולסרטים מצויירים אמריקאיים, המגחיכים את הצבא הנאצי, והמשמעותי מכל - חלקים מעדותה של סבתו של האמן שהעידה במשפט אייכמן. הסאונד בוקע מקופסה שעליה גובלן, שניהם ירושה משפחתית, אשר מהווים נדבך גם בזיכרון הקולקטיבי. ההצבה המעולה של העבודה בחדר חשוך עם זרקור, תורמת מאוד לחווייה.

מפתיעים ציוריו של אורן אליאב, שנראים כאילו אמן פולני צייר אותם לפני שנים רבות. דיוקן של דמות הלבושה במעיל אצולה, ציור אורגן מפואר המצוי בקתדרלות. ציוריו של אליאב הם בניחוח מזרח אירופי כבד, מיושן, לכאורה, כמו שד דקדנטי המגיח מהעבר המזרח אירופי לעבר אמן ישראלי. ציור מקהלת הגברים הוא יפה וכואב, ובו נראות דמויות הזמרים כמו נמוגות לנגד עיני הצופים, אולי שוב לעבר תהום השכחה.

*#