אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תיתני להם לתפוס אותך

מרים מקבה, שמתה בשבוע שעבר, התעקשה שהיא לא זמרת פוליטית אלא שרה על החיים שלה. המערב הלבן חיבק אותה באהבה כל עוד דיברה בשם הקורבנות השחורים באפריקה

תגובות

"אני לא זמרת פוליטית", אמרה מרים "זנזי" מקבה בראיון פרידה ל"גרדיאן" הבריטי לפני כחצי שנה. "אנשים חושבים שבאופן מודע החלטתי לספר לעולם מה קורה בדרום אפריקה. לא! פשוט שרתי על החיים שלי".

ואכן, מרים מקבה, שמתה בשבוע שעבר והיא בת 76 בנאפולי שבאיטליה (בתום הופעה פוליטית ברוחה), פשוט שרה על החיים שלה: חיים של ילדה שגדלה בעיירות הפחונים העניות בפרוורי יוהנסבורג בדרום אפריקה; ילדה שראתה את אמה נאלצת לעבוד כמשרתת של לבנים שראו בה רכושם הפרטי. ואביה, בן עם הקוזה (Xhosa), שהיה פקיד בחברת הדלק "של", מת כשמלאו לה שש.

אחרי תקופה קצרה שבה עבדה כמנקה בבתים של לבנים, התחילה מקבה הצעירה לשיר בבתי המרזח המאולתרים של סופיהטאון, עיירת השחורים שנמחקה לימים מעל פני האדמה ב-1955 על ידי בולדוזרים של ממשלת האפרטהייד. בסופיהטאון היא גילתה את הכוח המשחרר הטמון בקולה ובכישרונה היוצאים מגדר הרגיל. מחוזות ילדותה ונעוריה היו אם כן מחוזות של הפרדה, ניצול, אלימות ממוסדת - ומוסיקה חיה. שמה השני, "זנזי", בא מהביטוי "אוזנזילה" - שמשמעותו בשפת קוזה "אין לך את מי להאשים חוץ מאשר את עצמך" - שם שניתן באופן מסורתי לילדים כדי לעזור להם להתגבר על קשיי החיים.

מקבה אולי לא היתה זמרת פוליטית בעיני עצמה, אבל המציאות הפוליטית נגעה במוסיקה שלה והפיצה אותה, הידהדה בשירתה וטילטלה את חייה. למשל, כשהיא שרה את "קאולזה" (Khawuleza), אחד היפים והמרגשים בשיריה, בהופעה ב-1966. הלהקה מתחילה לנגן בקצב שקט, מידבק, ומקבה פותחת בהסבר לטובת הצופים והמאזינים במערב, בטון נינוח, כמעט ענייני: "'קאולזה' הוא שיר דרום-אפריקאי שבא מהעיירות, השיכונים, השמורות, או איך שלא תקראו להם..." היא אומרת, והלהקה מנגנת, "הילדים צועקים מהרחוב כשהם רואים את מכוניות המשטרה מתקרבות בדרכן לפשוט על בתיהם מסיבה זו או אחרת. הם קוראים: קאולזה, מאמא, קאולזה - שמשמעותו בפשטות, מהרי אמא, בבקשה, אל תיתני להם לתפוס אותך". אחר כך היא נעה על הבמה - יפה, סקסית, חזקה, משכנעת - ושרה את קאולזה בשפת קוזה, ומי שאינם מדברים את שפתה כבר אינם מבינים את המלים, אבל אי אפשר שלא להכיר במלנכוליה, או בכעס הכבוש, שעולה מהן.

מרים מקבה בהופעתה האחרונה בנאפולי, ביום ראשון שעבר. פוליטיקה שכרוכה בארוס ולא בלוגוס

מקבה היתה כזאת - שגרירה כריזמטית של אפריקה השחורה במערב - כשהופיעה בסרט התיעודי "שובי, אפריקה" על חיי השחורים בדרום אפריקה, סרט שהוקרן בהצלחה בפסטיבל קאן ב-1959; כשהעידה נגד האפרטהייד בדיונים באו"ם ב-1963 ובעיקר כשבחרה לשיר בשפתה, שפת קוזה, סנטדרטים אפריקאיים כמו "פטה פטה" (לגעת, לגעת) או השיר "Ngqothwane", אולי הלהיט הגדול ביותר שלה, שנקרא באנגלית "שיר הקליק", משום, שכדבריה, הלבנים אינם מסוגלים לבטא את קולות נקישת הלשון המיוחדים לדוברי קוזה.

"שואלים אותי פעמים רבות, ‘איך אתם מפיקים את הרעש הזה'", סיפרה פעם בהופעה, "ואני תמיד אומרת: זה לא רעש, זו השפה שלי". השפה שלה היא שפה מוסיקלית מעורבת - בסגנון המיוחד לעיירות השחורים בדרום אפריקה ("אני לא זמרת ג'ז", הדגישה פעמים רבות). זו שפה של מחאה, של תשוקה, של אהבה ושל גאווה.

הפוליטיקה שלה, אפשר אולי לומר, היא פוליטיקה שכרוכה בארוס ולא בלוגוס - פוליטיקה אירוטית, אינטימית, לא פוליטיקה מניפסטית, שכלתנית - וזה מה שהפך אותה לאמנית כל כך גדולה.

כשמקבה שמעה בזמן ביקור בארצות הברית שאמה מתה בדרום אפריקה, זמן קצר אחרי הטבח בשארפוויל ב-1960 (שוטרים ירו במפגינים בעיירת הפחונים שאפרוויל והרגו 69, בהם ילדים), עמדה לחזור לדרום אפריקה כדי להשתתף בהלוויה. אלא שדרכונה נשלל ממנה, והיא נאלצה לגלות מאז ממולדתה במשך 30 שנה, עד שהוזמנה על ידי נלסון מנדלה לחזור, עם ביטול האפרטהייד, והיא חזרה בהתרגשות, והופיעה על במה, ומעריצים אכולי געגוע הרעיפו עליה אהבה.

אבל האהבה והפוליטיקה בחייה לא תמיד עלו בקנה אחד: המערב הלבן חיבק אותה באהבה כל עוד דיברה בשם הקורבנות השחורים באפריקה - היא הוזמנה לקונצרטים, הפיקו לה אלבומים, ריאיינו אותה וחגגו את שירתה. אבל אחרי שנפרדה מבעלה השלישי, יו מסקלה, החצוצרן הגדול, והתאהבה בסטוקלי קרמייקל, מנהיג הפנתרים השחורים המיליטנטי, שהיה לבעלה הרביעי - מנהיג שדיבר בזכות הכוח השחור, והתריס נגד עריצות הלבנים במערב - סרה אהבת האמריקאים ממנה; חברות תקליטים סירבו לעבוד אתה.

מקבה עברה להתגורר במשך שנים אחדות עם קרמייקל בגיניאה, ארץ המקלט שלו, שבה הנשיא סקו טורה ביקש להשקיע במוסיקה אפריקאית, לבסס את "הסגנון האפריקאי", לשלב כלים מוסיקלים מודרניים במוסיקה מסורתית. הנשיא הלאומן העניק משרות בשכר למוסיקאים, ואלה, כמו פקידי מדינה, "היו צריכים לעשות חזרות כל יום מתשע עד שלוש", כפי שסיפרה מקבה בראיון. היא היתה אחת מהמוסיקאים השכירים האלה, "וכשאורחי הנשיא באו לבקר, הופענו לפניהם. אני לא מכירה מדינה שהשקיעה באמנים כמו שסקו טורה השקיע במוסיקאים שלו".

את השיר האחרון שלה, הלהיט האפריקאי "פטה פטה", שרה מקבה בנאפולי בהופעה שהופקה לזכר שישה מהגרים מגאנה, שנרצחו בעיר האיטלקית בספטמבר - רצח המיוחס למאפיה המקומית. הנה, עוד הופעה פוליטית לטובת קורבנות אפריקאים. אין הופעת פרידה הולמת מזו לזמרת יחידה בדורה. כי מקבה אולי אינה זמרת פוליטית, אבל היא ללא ספק זמרת אפריקאית. האזינו לה כשהיא שרה את "נקוזי סיקלילי אי אפריקה", השיר העממי שהיה להימנון של דרום אפריקה: "אלוהים ברך את אפריקה", היא מבקשת. כך בפשטות.

*#