אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסלס איי-די: טובים, אבל לא מצוינים

שיתוף הפעולה בין להקת הפאנק-רוק הישראלית "יוסלס איי-די" למפיק ביל סטיבנסון הוליד אלבום מהודק מאוד, אפילו מהודק מדי

תגובות

"יוסלס איי-די" היא אחת מלהקות ההופעה הטובות בישראל. לא משנה מהי הסיטואציה - גיחת בזק להופעת המחווה ל"פלונטר" של רמי פורטיס, השתתפות במופע "עבודה עברית בפארק", חימום להופעה חגיגית של "שב"ק ס'" או מופע ההשקה של הדיסק החדש שלהם - חברי "יוסלס" כמעט תמיד נשמעים מצוין: חדים, מדויקים, מתואמים, סוחפים. זה לא מפתיע. כבר יותר מ-10 שנים שהם חורשים את ארצות הברית ומופיעים לפעמים 20 ו-30 פעמים בחודש, שזה בערך מספר הפעמים הממוצע שלהקה ישראלית מופיעה בשנה. כשאתה מופיע כל כך הרבה אתה נעשה פרפורמר טוב, וכשאתה נעשה פרפורמר טוב אתה מופיע אפילו יותר - תהליך שסלל את דרכה של "יוסלס איי-די" להכרה והצלחה יחסית בסצינת הפאנק-רוק האמריקאית.

הקילומטראז' המרשים של "יוסלס איי-די" במשעולי הפאנק-רוק בארצות הברית הביא אותם בתחילת השנה לאולפן של המפיק ביל סטיוונסון, אושיית פאנק אמריקאית, שם הקליטו את אלבומם החדש, "The Last Broken Bones". המפגש בין הלהקה לבין המפיק רב הניסיון היה אמור להוליד אלבום מהודק ומצוין. מהודק הוא יצא. מהודק מדי. מצוין דווקא לא, בדיוק מהסיבה הזאת.

פאנק-רוק הוא סגנון מוסיקלי שיצוק לתוך תבנית מאוד ברורה, מאוד מרובעת (בדרך כלל זה הולך בערך כך: הקדמת גיטרות סוערת, האטה של הקצב, בית מרוסן, קטע מעבר מתגבר, השתוללות תופים קצרה, ויאללה - פזמון מהיר בצעקות!). מאחר שחוקי המשחק נוקשים וצפויים מלכתחילה, גם מבחינת הכתיבה וגם מבחינת הנגינה, יש חשיבות גדולה לצליל של האלבום. אסור שהשירים יישמעו ארוזים מדי. חייבת לפעם בהם איזו רוח חופשית. וזה לא המקרה באלבום החדש של "יוסלס איי-די". אם להשתמש בדימוי מתוך אחד הקליפים של "גרין דיי", אחת ממלכות הז'אנר, סטיוונסון הכניס את השירים של "יוסלס" לתוך כתונת המשוגעים של הפאנק-רוק המסחרי. בכך דילל את החיוניות והתנופה שלהם, ומה שאפילו יותר חמור - טישטש את ההבחנה ביניהם.

אם צולחים את מכבש ההאחדה הזה ובוחנים את השירים אחד-אחד, מגלים שלפחות חמישה מהם מצטיינים באגף ההלחנה ואפילו מכופפים מעט את החוקים הנוקשים של הז'אנר: שיר אחד משלב אלמנטים של סקא, שיר אחר מצליף בפזמון עם חילופי אקורדים מסחררים, שיר שלישי מבהיר שיש דבר כזה "צעקות מוסיקליות". אבל על כל שיר מצטיין יש ב-"The Last Broken Bones" לפחות שיר אחד שנשמע כמו שיבוט של שירי פאנק-רוק קיימים, וכשמוסיפים לחטיבת השיבוטים את ההפקה הבעייתית ואת הנטייה המובנית של כל אלבום פאנק-רוק לחזור על עצמו בשלב מסוים, מקבלים אלבום שכדי ליהנות ממנו מומלץ לפנטז איך השירים יישמעו בהופעה.

"יוסלס איי-די". מכופפים את חוקי הז'אנר

והערה אחרונה על השיר שמסיים את האלבום, "One Way Down". זה רק אני, או שההתחלה שלו באמת נשמעת בדיוק כמו הפתיחה של "16 מלאו לנער"? חברי "יוסלס איי-די" שרים באנגלית ונטועים כל כולם במוסיקה האמריקאית, אבל הם לא מפנים את גבם למוסיקה הישראלית. הם ביצעו לאחרונה את "לו הייתי פיראט" במסגרת "עבודה עברית", והזמר, יותם בן חורין, מנגן בלהקה של דני סנדרסון. האם ייתכן שהם לא שמו לב שהם מצטטים משירו של גבי שושן? ואולי עשו זאת בכוונה כדי ללגלג בחיבה על הגיל המנטלי של הז'אנר שבתוכו הם פועלים, קשישים בני 30 שכמותם?

"יוסלס איי-די", "The Last Broken Bones". אירסיי

*#