אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דוד גרשטיין נעלב כשקוראים לו מסחרי

אף על פי שגרשטיין פתח לעצמו גלריה, מעסיק 30 עובדים ומוכר כ-1,000 עבודות בשנה, הוא לא מוכן להיות מתויג כאמן מסחרי

תגובות

במדור תערוכות חדשות ב"גלריה" נכתב לפני שבועיים על תערוכה של אמני גלריה אגריפס 12 הירושלמית, שתיפתח בחלל התצוגה של דוד גרשטיין בתל אביב. הפער בין אותה קבוצת אמנים, שמנהלים בקושי גלריה משל עצמם, לבין החלל היוקרתי שהקים לעצמו גרשטיין ברחוב בן יהודה התיירותי, הוביל לשימוש במלה "מסחרית" ביחס לגלריה ולאמנות המוצגת בה - סדרות של פסלים צבעוניים, פיגורטיוויים, שעל חלקם חתום "Gerstein Design". גרשטיין ראה בכך פגיעה קשה.

"בכותרת ובגוף הכתבה מכנה גילרמן את הגלריה שלי 'מסחרית' ואין לראות בזה מחמאה אלא סוג של גינוי", כתב במכתב חריף שנשלח למערכת. "כל חובב אמנות מצוי מבין שהכוונה במלה 'מסחרי' בהקשר הזה נועדה להדגיש שפה מדובר בהיפך מ'איכותי'. לא מצאתי בסקירות אחרות במדורה על התערוכות חלוקת תארים כזאת או אחרת. מעניין מאוד מה בכלל מזכה גלריה בתואר המפוקפק הזה?

"ובנוגע אלי, אם אני אכן אמן מצליח, מדוע להוסיף את התואר 'מסחרי'? האם היתה גילרמן מעזה לכנות כך את דמיאן הירסט (המשווק לבדו את עבודותיו במאות מיליוני דולרים) או את ג'ף קונס (או אפילו מנשה קדישמן או עופר ללוש)? המגמתיות הזאת להורדת פעילותי בשדה האמנות בארץ לדרגת 'מסחריות' פוגעת בי ובגלריה קשות ואני רואה בה מגמה מכוונת ולא נקייה".

גרשטיין צודק בדבר אחד. כמעט כל גלריה מטרתה למכור ולפיכך כל גלריה היא מסחרית. עם זאת, אין עוד אמן בארץ שפתח לעצמו גלריה, אין עוד אמן בארץ שהקים לעצמו חברה, משלם משכורות חודשיות ל-30 עובדים ומוכר 1,000 עבודות בשנה.

אז מה כל כך העליב אותו בכינוי "מסחרי"? "אני לא אומר שכולם צריכים לאהוב את העבודה שלי", אומר גרשטיין, "אבל בארץ אנשים תמיד צריכים לתרץ את ההצלחה. לגבי יגידו שאני מסחרי, על מישהו אחר יגידו שהוא מלקק לאוצר, וכל זה נובע מקנאה".

התערוכה שפתחה דלתות

גרשטיין, יליד 1944, למד בבצלאל בשנות ה-60, המשיך שנתיים נוספות בבית הספר לאמנות בפאריס ולאחר מכן ארבע שנים באוניברסיטת סנט מרטינס בלונדון. בשנות ה-70 וה-80 היה מרצה בבצלאל, במחלקה לעיצוב גרפי וצורפות, והציג את ציוריו, בין היתר, בגלריה הוראס ריכטר ובגלריה רוזנפלד.

דוד גרשטיין: "דקורטיווי זו לא מלת גנאי" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

אף שהיה אמן פעיל ומוכר הוא מעולם לא השתייך לזרם המרכזי של האמנות הישראלית, או כהגדרתו, "לא הייתי שייך לברנז'ה. כשכולם ציירו מושגי אני ציירתי פיגורטיווי, כשכולם ציירו פיגורטיווי אני כבר הייתי במקום אחר". בתחילת שנות ה-80 החליט על שינוי ועשה הסבה מציור לפיסול בעץ וב-1987 היתה לו תערוכה גדולה באגף הנוער במוזיאון ישראל.

"מאותו רגע התחילה ההצלחה שלי", הוא אומר. "עד אז היה לי מינוס בבנק ורצתי סביב הזנב של עצמי. התערוכה הזאת פתחה לי את כל הדלתות כי אספנים של המוזיאון מכל העולם קנו את העבודות והביאו אותי לפתחן של גלריות אחרות באירופה ובארצות הברית. ב-1995 גיליתי שיש דבר כזה שקוראים לו לייזר, התנסיתי בזה. כך התחיל הרעיון לעשות פסלים חתוכים, בסדרות, וכך גם החלה השותפות שלי עם צקי מגלריה רוזנפלד, כשעוד ניהל אותה אליעזר האב".

גרשטיין אומר שהרעיון היה פשוט: לייצר סדרות גדולות מהפסלים ולמכור את זה בכל העולם. "אחרי שנתיים פתחנו חברה ששמה 'רוזנפלד אמנות בע"מ'. אני תיכננתי, הוא ביצע. הרווחנו הרבה מאוד". אבל אז, לדבריו, מת האב ורוזנפלד הבן שירש את הגלריה החליט לשנות כיוון. "הוא הכניס את דיאנה דלל לגלריה כאוצרת. היא אמרה לו: 'אתה צריך ככה וככה'. בקיצור, הגלריה שופצה וצקי אומר לי: 'תשמע, דודו, הגלריה שלנו מזוהה אתך באופן מוחלט. אני בונה גלריה חדשה ואני רוצה להשתחרר מהדימוי הזה. בשנה הראשונה אני לא אציג אותך אלא אמנים חדשים'".

מאיזה דימוי הוא רצה להשתחרר?

"האמנות שלי היתה קצת צבעונית, קלה אפילו. הוא רצה להציג אמנים אוונגרדים, ליצור תדמית יותר כבדה, אינטלקטואלית. אמרתי לו שזה בסדר. אני גם המלצתי לו בהתחלה על ניר הוד ועל רועי רוזן - הוא אפילו לא ידע עליו. ראיתי תערוכה שלו וחשבתי שהוא נפלא. לאט לאט ראיתי שהעבודות שלי מתחילות לרדת למחסן. עברה שנה והגלריה לא הרוויחה. כל המימון שלה בא מהרווחים של העסק שלנו. בשנה השנייה שאלתי את צקי מה התוכניות שלו לשנה הבאה והוא אומר לי, 'תשמע, גם השנה אין לי מקום להציג אותך'. אמרתי לו, 'אני לא מוכן להיות הפילגש. או שאנחנו הולכים ביחד ואתה גאה בי או שאנחנו נפרדים'. הגענו למבוי סתום. ב-2002 קניתי את חלקו בהרבה מאוד כסף, שיניתי את שם החברה ל'גודו אמנות בע"מ' ומאז העסק יותר ויותר מצליח. אני מוכר עבודות בכל העולם. אני מדבר על עבודות קיר גדולות, שכל אחת עולה כ-5,000 דולר. את מיד תעשי חישוב ותגידי 'וואי וואי', אבל אני עובד עם סוכנים ועם גלריסטים. כל אחד נהנה מחלקו ויש הרבה מאוד הוצאות".

קיטש ואוונגרד

אתה מדבר על מפעל, על מספר גדול של עבודות, האם לא מדובר באמנות מסחרית?

"התווית 'מסחרי' מקטינה את מה שאני עושה. זה רציני באותה מידה שזה רציני מה שעושה ג'ף קונס ומה שעשה אנדי וורהול. וורהול עשה הדפסי משי ואף אחד לא גינה את זה. אני עושה את אותו פסל הרבה פעמים וזה מרגיז אנשים. למה? הרי זה אותו דבר כמו הדפסים. הייתי אומר יותר מזה, הדפסי משי זו הדפסה מכנית. אני מצייר את זה ביד. לא תמיד בידי. אבל זה בכלל לא משנה. גם ג'ף קונס לא מצייר ביד וגם לא דמיאן הירסט. רוב האמנים המצליחים לא חייבים לצייר פיסית, גם ניר הוד לא מצייר את הכל בעצמו. אולי הוא לא יודה בזה".

אז אתה בעצם אומר שאין הבדל בינך לבין הירסט או וורהול?

"אין הבדל".

אולי ההבדל הוא בחידוש? למשל, וורהול השתמש בשכפול באופן מודע, ביקורתי, כדי לטשטש את הגבולות בין התרבות הגבוהה לתרבות הצריכה.

פסל של גרשטיין בגן הפסלים של אוניברסיטת תל אביב

"ומה אני עושה? אני עושה פוסט פופ-ארט. אני בפירוש עוסק בדימויים של צרכנות והפיתוי של הצבע הוא אסטרטגיה. גם הביקורתיות קיימת אבל היא לא צעקנית, אולי היא יותר פואטית. את תחשבי שזה מוצר צריכה, ואני חושב שאני מעביר דרך זה את כל הנושא של תאוות צריכה. עשיתי עבודה של ראש אשה שהשיער שלה עשוי מנעליים. אני קורא לזה Shoe Mania. אנשים קונים נעליים ב-3,000-4,000 דולר וזה טירוף, ויש לי עמדה בנושא הזה. אם הייתי מבטא את זה בצורה בוטה, הייתי נשאר עם העבודות בבית כמו ששנים נשארתי. דרך הסימפטיה, הצבעוניות והקלילות אני מכניס לבתים של אנשים עשירים דברים שהם לא יודעים שהם הכניסו. אולי זו פצצת זמן".

ואולי זו פשוט דקורציה.

"יכול להיות. גם דקורטיווי, אגב, זו לא מלת גנאי. זו הגנה. בואי נגיד שיש אמנות שאני מאוד אוהב בארץ, למשל טל מצליח, למה לא אומרים עליה שהיא דקורטיווית? היא מאוד דקורטיווית. ראיתי תערוכה מקסימה שלה במוזיאון הרצליה, אני חושב שהיא אמנית נפלאה. אני מרגיש שאנחנו מדברים באותה שפה, אני מרגיש קירבה באופי הזה של הטיפול שהוא שטוח, שהוא מעבד את הדימויים בצורה של Pattern".

אצל מצליח, מתחת לשכבה המיידית, המפתה, מתגלים דימויים עוכרי שלווה. אצלך יש סברס וחתול על אדן החלון, שזה מאוד יפה, אבל זהו.

"אגב, הפסל הזה התחיל מהזמנה של מוזיאון ישראל, שביקשו שאכין אובייקט שילווה את התערוכה 'לגור בירושלים'. עשיתי את זה ובתוך כך השחלתי את הרעיון של דו קיום בירושלים: הצבר מול החתול, הקוצניות מול הרכות. אולי אצלי זה יותר מוסתר, אולי את חושבת שזה רק קליל. אבל באותה מידה אני גם חושב שלא הכל חייב להיות כבד ובעל משמעות, לא הכל חייב להיות פרנסיס בייקון. אני כבר הייתי בקטע של בייקון, וככל שאני מתבגר אני נעשה יותר ילד. לא תמיד צריך את הגרניקה והמורבידיות. יכולה להיות גם אמנות לשם הנאה ובסופו של דבר כל אמנות היא קישוט.

"הרבה אנשים רוצים אותי ואוהבים אותי כך שכנראה אני מצליח לגעת באיזה עצב. בארץ עשו אותי לאאוטסיידר ואני חושב שאני ראוי ליותר מזה. בשבוע הבא אני נוסע לפתיחת תערוכה שלי בטייפה, סינגפור. מזמינים אותי במחלקת עסקים וכבר עכשיו מחכים לי עיתונאים משלושה עיתונים שרוצים לראיין אותי. בבלגיה מקימים גלריה כמעט רק לעבודות שלי. יש לי בשבוע לפחות שתי פניות מגלריות בינלאומיות שרוצות להציג אותי".

ובכל זאת, למרות ההצלחה, גרשטיין לא עובד עם גלריות מרכזיות בישראל, לא מציג בחללי תצוגה מוזיאליים חשובים וגם לא נמצא באוספים שלהם (פרט לעבודה אחת במוזיאון ישראל, ראו מסגרת). נדמה שזה אחד הדברים שמטרידים אותו יותר מכל. "עולם האמנות מתנהל על פי הייררכיות. יש גלריות מסוימות שנחשבות למובילות והן מקושרות עם המוזיאונים ועם האספנים והן יוזמות תערוכות מוזיאליות לאמנים שלהן, ואם אתה לא נכנס למערכת הזאת אין לך זכות קיום", הוא אומר.

מאחר שממילא הוא היה מחוץ למעגל הקסמים, החליט לעשות צעד לא מקובל נוסף ובתחילת השנה פתח לעצמו גלריה, "מקום שבו אציג את עצמי 365 יום בשנה. במובן הזה אני חושב שעשיתי צעד אוונגרדי, לא שגרתי", הוא אומר. "אני לא הלכתי ולא הולך בדרכים מקובלות ואני לא מציג רק את עצמי. אני מקדיש חצי מהגלריה לאמנים אורחים ויש לי ערימות של בקשות. מובן שגם זה לא מתקבל יפה על ידי הממסד כי אני לא נוהג על פי השיטה: אני מזמין אמנים על חשבוני, אני משלם את כל ההוצאות, אני לוקח 40% מהמכירות ולא 50% כמו שמקובל, ובעיקר אני לא מחזיק אותם קצר - כאילו זו האורווה שלי ואלה האמנים שלי - אני חיה אחרת".

"דודו, אתה תלוי"

איך חדר גרשטיין למוזיאון ישראל ולגן הפסלים באוניברסיטת תל אביב

גרשטיין מספר שכשהציג באגף הנוער במוזיאון ישראל ב-1987, הציע ליגאל צלמונה, האוצר הראשי במוזיאון, לקנות עבודה אחת לאוסף. "אמרתי לו, 'אני חושב שראוי שהמוזיאון יקנה לאוסף שלו עבודה אחת', והוא לא קנה", הוא מספר. "יום אחד מגיעים אלי אספנים שלי מארצות הברית, שמאוד אוהבים את העבודות שלי, ושואלים אותי אם יש לי עבודה במוזיאון ישראל, אמרתי שלא. הם אמרו, 'אנחנו נקנה עבודה שלך ונתרום למוזיאון'. בא יגאל צלמונה ובחר את אחד מציורי המרפסות המוקדמים שלי. הם אמרו לי, 'אתה רואה, המוזיאון קנה ממך'. אמרתי להם שהציור הזה ירד למרתפי המוזיאון ולא יראה אור יום וככה היה. אחרי כמה שנים הם ביקרו בארץ, בילו באיזה קוקטייל שהיו בו גם אנשים ממוזיאון ישראל, ושאלו מה עם הציור. יום למחרת הם מצלצלים ואומרים, 'דודו, אתה תלוי'. העלו את העבודה שלי לאיזו תערוכה קבוצתית של אמנות ישראלית. שאלתי אותם מתי הם עוזבים. העבודה חזרה למחסן יום אחרי שהם נסעו".

יגאל צלמונה, אוצר ראשי במוזיאון ישראל, אומר בתגובה: "אני לא כל כך זוכר מה היה לפני יותר מ-20 שנה. אני זוכר שהציור היה סימפטי במיוחד. סביר להניח שהאספנים קנו את זה ותרמו את זה למוזיאון כי רוב העבודות שלנו הן מתנות מאספנים. אנחנו לא משנים תערוכות בגלל אספנים, אם אתה תולה יצירה אתה צריך לשנות את כל התצוגה. זו לא גלריה אלא מוזיאון. יכול להיות שנדמה לו שזה מה שהיה".

גם למתחם גן הפסלים של אוניברסיטת תל אביב, שעליו חולש מרדכי עומר, מנכ"ל ואוצר ראשי של מוזיאון תל אביב, הצליח, לדבריו, לחדור בדרך דומה. "יש לי חבר טוב שחי באנגליה ושמו משה. יש לו כסף והוא חושב שאני אמן מדהים. לא מזמן הוא אמר לי, 'תשמע דודו, אני רוצה שתשים פסל באוניברסיטת תל אביב'. אמרתי לו, 'משה, עם כל הכבוד, אין לך סיכוי. מוטי עומר הוא האחראי שם, הוא לא ייתן לי לשים את קצה האצבע באוניברסיטה'. הוא ביקש ממני להכין דגם והכנתי. הוא הלך עם זה לדורון סבג (אספן וחבר במועצת המנהלים של מוזיאון תל אביב, ד"ג) שאני לא מכיר אותו אישית, ואמר לו, 'זה פסל של גרשטיין, אני רוצה לשים אותו באוניברסיטת תל אביב ואני מממן את העלות שלו'".

למה לסבג?

"אני משער שמשום שהוא אחד האנשים שמשפיעים על עומר. למרבה הפלא, הוא חוזר אלי ואומר, 'אישרו לך את הפסל'. עכשיו אני מקים פסל חמישה מטר גובה על אפו וחמתו של מוטי עומר, ואולי בברכתו כי כשאני פוגש אותו הוא סופר-סוכרייה. משה מימן את עלות הפסל, בסביבות 30 אלף דולר. בתוך חודשיים אני גומר אותו והוא יוצב ליד בית התפוצות, מול הספרייה, ממש המקום הכי מרכזי באוניברסיטה".

אוצרת האוסף של סבג מוסרת: "דורון סבג הוא יו"ר הוועדה לנכסי אמנות בקמפוס אוניברסיטת תל אביב. אגודת הידידים של האוניברסיטה פנתה לוועדה וביקשה שימצאו תורם לפסל של גרשטיין. הוועדה היא זו שמצאה את התורם ואישרה את הפסל. דורון סבג נפגש עם התורם מתוקף תפקידו כיו"ר הוועדה".

תגובתו של מוטי עומר לא התקבלה עד מועד סגירת הגיליון.

דנה גילרמן

*#