אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא מוותרים על הקישקע

מי ידע שחמין יכול להיות פיוטי כל כך? "אני ידעתי", אומרת שרי אנסקי שהשיקה השבוע ספר המוקדש כולו לחמין ובו גם מתכונים וסיפורים מבית אמא

תגובות

שרי אנסקי עומדת מול החלון במטבח ביתה בירושלים ומרדדת בצק דק לכיסונים. במחבת על הכיריים יש פיסות כבד מתובלות בבצל, להכנת כבד קצוץ; בקערה יש נענע, גבינת פטה ותרד למילוי הכיסונים. היא משוחחת, בודקת את הכבד, מוסיפה מילוי לאחד הכיסונים ומהדקת במזלג. את הכל היא עוטפת בסיפורים. שרי אנסקי מבשלת ומספרת כמו בטור האוכל שלה במוסף "סופשבוע" של "מעריב". והיא מספרת סיפורים טובה, עם רגש, קצת הומור והמון טריקים של בשלנית שמקפיצים את התבשילים מעל הכל.

הספר החדש שלה, "חמין" (הוצאת כתר), הוא זיכוך של השילוב הזה: ספר שלם על התבשיל המסורתי החורפי, שבו כמעט לכל מתכון מוצמדים סיפורים, זיכרונות וציטוטים ספרותיים. מי ידע שחמין יכול להיות פיוטי כל כך? "אני ידעתי", אומרת אנסקי. "חמין הוא הרי הרבה יותר מהקדירה שמתבשלת בשישי ואוכלים ממנה בשבת. הוא ההכנה, הריח, האורחים. היכולת של כל מבשל ומבשלת להכניס פנימה את התוספות המיוחדות שלהם".

שרי אנסקי: "המטוס היטלטל, והדבר היחיד שחשבתי עליו הוא, איך לא אצטרך יותר לכתוב מדור". (תצלום: אלכס ליבק)

אצל שרי אנסקי אוכלים חמין בשבת במשך כל החורף. באמצע אוקטובר היא הכינה חמין ראשון. מי שביקש "לפתוח כבר את עונת החמין", הוא בן זוגה של בתה, מיכל, שלומדת לתואר שני באיטליה. הוא בא לביקור "והיה ברור שאני אכין בשבילו", אומרת אנסקי.

בזמן שאנסקי מבשלת, נוצר הרושם שכל בשלני ישראל מתקשרים להתייעץ, להזמין, להחליף רשמים וגם סתם לפטפט - ארז קומרובסקי מהגליל, שאול אברון מתל אביב. לכולם היא נהנית לומר בחגיגיות אירונית: "אני באמצע ראיון עיתונאי".

היא אומרת שהיא כותבת לאט ובייסורים - עובדה שידועה רק לחברים קרובים - "אבל בכל פעם שאני מסיימת לכתוב, אני מרגישה שזה בכל זאת מה שאני רוצה, שיש לי אחריות על המתכונים ויש לי סיפוק מזה שאנשים ממש מבשלים לפי המלצתי".

אנסקי, בת 51, היא בתו של חוקר התנ"ך פרופ' חיים גבריהו, היתה נשואה לשחקן והשדרן אלכס אנסקי, אבי שני ילדיה מיכל והלל. זה 16 שנים היא חיה עם הצלם אלכס ליבק, חתן פרס ישראל, "שאני לא כותבת טקסט בלי להראות לו והוא לא מצלם תמונה בלי להראות לי", היא אומרת. לה ולליבק ילד משותף, חיים בן ה-14, שאמו נחרדת כשהיא רואה אותו לוקח לעצמו צלחת קורנפלקס אל מול כל התבשילים שעל הגז. לזכותו של הבן ייאמר שהנזיפה עובדת - הוא טועם ואף נותן משוב מנומק.

על הקשר ההדוק בין אוכל לרגשות מספרת אנסקי סיפור עצוב, אך כדרכה עושה זאת בחוש מידה. היא נסעה עם משפחתה לקיבוץ בארי, שם נקבר בקבר זמני אחיה ראובן, שנהרג במלחמת יום כיפור, עד שהובא לקבר קבוע בתום המלחמה. באוטובוס ישבו בני משפחה אבלים זה לצד זה, עם סלי אוכל, בדרכם לבית העלמין, ואנסקי שישבה הרחק מהוריה בגלל הצפיפות, עקבה בסקרנות מוזרה אחר התקרובת בסלים, רוקמת קשר בין אוכל לנחמה. "נו, ככה זה. אנחנו הרי לא חיים בשווייץ או בדנמרק", היא אומרת. "כל הזמן יש לנו תזכורות לכך, והאוכל המנחם הוא התמצית של הכל. בנסיעה הזאת היה קישור הדוק בין אוכל לרגשות. אלה דברים שזוכרים".

אנסקי תמיד היתה בשלנית, אם כי את הקריירה שלה בעיתונות וב"מעריב" החלה כגרפיקאית. ב-1992 ביקשה לכתוב מדור אוכל ונהפכה ל"סופרת האוכל" של העיתון, כהגדרתה. "אני לא יכולה לתת מתכון בלי סיפור, בלי הקשר", היא אומרת. "זה נראה לי חסר, משהו שמכניס אותך לתמונה".

אנסקי גדלה בבית דתי, במטבח כשר. "הרי החמין התחיל כמגבלה: אסור לבשל בשבת ויש משהו שבכל זאת ממתין בתנור ליום המשפחתי, יום המנוחה. הקסם של החמין הוא התהליך והאווירה סביבו". היום היא לא שומרת כשרות, "וגם קשה לי עם איסורים. אולי חבל שמאבדים את היכולת הזאת, אבל אני לא יכולה שיקבעו לי מה לעשות ואיך, בוודאי בקביעת תפריט".

על הספר עבדה, לדבריה, במשך שנים. "קיבצתי ואספתי מתכונים לחמין של עדות שונות: חמין מרוקאי, חמין של דגים מהאי ג'רבה, חמין צמחוני, תוספות לחמין וקינוחים קלים שמתאימים לגיבור הספר. ואז ארז (קומרובסקי) אמר לי, 'יש לך חומר לשני ספרים. תעצרי עכשיו ותוציאי אותו'. הגשתי אותו להוצאה והתחלתי להוסיף ולשנות, ובסוף גם הם עצרו והוציאו אותו והנה הוא כאן. יש בו המון סיפורים ואני מתכתבת בו עם הבית. עם אמא שלי ואבא שלי שתמיד רצו שאהיה משהו אחר, שאהיה באקדמיה, שאעסוק בכתיבה, והנה אני עושה את זה".

פרק אחר הוא סיפור המסע של שרי אנסקי עם אמה לכפר הולדתה של האם בהרי הקרפטים, שנקרא כשם הנהר החוצה אותו, קולצ'בה. הדרך למתכון עם שומן אווז עוברת בסיפור

על האם, הניצבת מול חצר ביתה וצופה בכפרי שיכור המתגולל בחצר. כפר כל כך מנותק, עד ש"כשהגיעו לשם הגרמנים, שלוש שנים לאחר תחילת המלחמה, לא ידעו שם מיהו היטלר", היא כותבת בספר. גידול האווזים היה עיסוק יהודי מאז תחילת ימי הביניים. כל זיכרונות החיים היהודיים במזרח אירופה ובמרכזה רוויים בריחו ובטעמו של שומן אווז, כשברקע מרחפות נוצות אווז שסיפקו נוצות לשמיכות ולכרים". היא כותבת.

היא מספרת על התכתבויות של אביה עם מנחם בגין על התנ"ך, על ליווי בנה ללשכת גיוס, על הארוחות שהיו מארגנים הוריה בשבתות שבהן היו מזמינים "מקבץ אנשים יוצא דופן מפני שאבי ראה בהכנסת אורחים מורשת קדושה. באותם ימים שנאתי את הכנסת האורחים של הורי והתביישתי בה, והיום אני יודעת שהדבר החשוב ביותר שלימדו אותי הוא כבוד לאדם", היא כותבת.

"ידעתי שיהיה לי ספר אישי, אבל אני מופתעת מהיכולת שלי להיחשף ככה", היא אומרת ומיד מוסיפה: "אבל אני לא יכולה אחרת. אולי בגלל זה המדור עולה לי בבריאות. אני נוסעת לצרפת פעם בשנה עם אלכס לחופש, ובטיסה האחרונה המטוס היטלטל נורא, והדבר היחיד שחשבתי עליו כל הזמן הוא, איך לא אצטרך יותר לכתוב מדור. אחר כך אני כמובן תופסת את עצמי, אבל יש מחשבות מיידיות כאלה.

"אני לא שפית", מוסיפה אנסקי. "כמה שאני מבשלת המון ומנסה, ובמשך כל השבוע טורחת על המדור, לא הייתי יכולה להוציא כמה מנות בבת אחת. אולי אני טובה מאוד בחמין מפני שההכנות אליו כל כך טקסיות ואטיות. הנה תראי כמה זמן אני במטבח עד שמשהו מוכן".

אנסקי לא מסתפקת בבישול. היא מסיירת בשווקים, חוקרת ירקות וגידולים מקומיים, מתייעצת עם בעלי דוכנים ומביאה למדור את הבשורות הטריות ביותר, במתכונים פשוטים ונגישים. היא מחלקת כיום את זמנה בין תל אביב לירושלים, אבל מגדירה עצמה קודם כל כירושלמית. "מגיל 20 אני בבית הזה, שהורי קנו לי, ואני קוטפת פטריות בחורשה ממול ומביאה עשבי תיבול מהגינה. כשאני עומדת ומבשלת כאן עם האור הזה, במיוחד בחורף, זה הסטודיו הכי טוב שאפשר לדמיין. וזה נותן לי כוח לכתוב מדור נוסף".

מתברר שהכמיהה לחמין בחורף הנוכחי היא נחלתם של כותבי ספרי בישול נוספים. גם ישראל אהרוני ונירה רוסו, שאחראים כל אחד בנפרד על רבי מכר כ"הבישול הסיני" ו"סודות מן המטבח" (שלו ושלה בהתאמה), וכותבים מדורי אוכל המופיעים בסמוך זה לזה ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" - נערכו להוצאת ספר על חמין. אבל הם החליטו לדחות את הרעיון לעת עתה, בעקבות יציאת הספר של שרי אנסקי. "הבנו שאין מקום לספר נוסף באותו נושא", מסבירה רוסו.

אבל הם בכל זאת יוציאו בקרוב ספר משותף - על תפוחי אדמה, כפי שלא נראו קודם במטבחי הארץ: זנים שונים וההבחנה ביניהם, הדרכים והשיטות להכנת תבשילים מכל זן, וגם אפשרויות ואסכולות בהכנת פירה, "כשאהרוני מושך לכיוון המעודן ואני לכיוון התכלסי של עקרת הבית שרוצה תוצאות", אומרת רוסו.

*#