אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם לוחמת, גם מעריצה את מדונה

לקראת צאת אלבומה החדש, טרייסי צ'פמן מספרת על העתיד הקודר שהיא חוזה לעולם, על מאבקה בסקסיזם ועל הערצתה למדונה

תגובות

זה היה בנקודת השיא של הקפיטליזם והכסף המהיר, בהופעה ששודרה בטלוויזיה ב-1988 לרגל יום הולדתו ה-70 של נלסון מנדלה: טרייסי צ'פמן הופיעה אז משום מקום והקסימה את העולם בשיריה העוסקים בחוסר צדק. רק היא, גיטרה אקוסטית ואיצטדיון שלא הושלך בו הס. פגישה עם זמרת המחאה בסוויטה במלון חמישה כוכבים במערב לונדון משרה איפוא תחושה של צרימה קלה.

היא נכנסת לחדר בדשדוש רגליים, צעיף עבה ואדום עוטף את צווארה כדי לטפל בצינון קשה, וממצמצת בעיניה למול הנוף המרהיב של הייד פארק. מרגיע לראות שהיא לא השתנתה - שערה עדיין עשוי בראסטות ובגדיה רפויים. עצמות לחייה עדיין מעוגלות מאוד, והצינון אינו מערפל את עיניה העדינות והחכמות.

האלבום הראשון שלה, "טרייסי צ'פמן", שיצא ב-1988 וכלל את הסינגלים "Fast Car" ,"bout a Revolution' Talkin'" ו"Baby Can I Hold You", עמד בראש מצעדי המכירות משני צדי האוקיינוס האטלנטי. אלבומה השני, "Crossroads", דורג אף הוא במקום הראשון מצעד המכירות בבריטניה. מאז ממשיכה צ'פמן, כיום בת 44, להקליט ולהופיע. בשבוע הבא ייצא אלבום האולפן השמיני שלה, "Our Bright Future" (עתידנו המזהיר).

למרות האופטימיות המשתמעת מכותרת האלבום, צ'פמן לא נעשתה מתקתקה. בשיר שממנו לקוח שם האלבום היא אומרת "הוליכו אותנו שולל/ גרמו לנו לבחור בדרך/ שבה העתיד המזהיר שלנו/ נותר מאחור".

ילדות קשה

"איך נראה העתיד אם המנהיגים שלנו מבקשים מהצעירים לסכן את חייהם למען מטרות מפוקפקות?" היא שואלת בענייניות בקולה המוכר, המזכיר כלי נשיפה מעץ. "לדעתי, הוא נראה קודר למדי". אחרי 20 שנה שבהן היא מתבקשת לומר את דעתה בסוגיות הומניטריות גלובליות, צ'פמן מדברת במתינות זהירה ובחמלה למודת סבל.

כשהיתה בת 16 וחיה עם אחותה ועם אמה, שגידלה אותן לבדה מכספי קצבת סעד בקליבלנד שבאוהיו, צ'פמן זכתה במלגה לפנימייה פרטית בקונטיקט. זו, לדבריה, היתה נקודת המפנה בחייה, וזו אחת הסיבות לכך שהמודעות הפוליטית שלה גבוהה כל כך. "תמיד היתה לי הכרת טובה ענקית על ההזדמנות שניתנה לי. אחר כך קיבלתי מלגה לקולג' (שם למדה אנתרופולוגיה ולימודי אפריקה). זה לא היה קורה אילולא היו אנשים שתרמו משהו".

ילדותה של צ'פמן עברה עליה במצוקה נוראה. "הכריחו את העירייה ליצור אינטרגציה בבתי הספר, וכך ילדים שחורים הוסעו באוטובוסים לשכונות לבנות, וילדים לבנים לשכונות שחורות, וזה עורר כעס והיו מהומות על רקע גזעי. הרבה ילדים הסתובבו ברחובות יותר משהיו בבית הספר, אבל אני תמיד אהבתי את בית הספר וחשבתי שזאת הדרך שלי לצאת מקליוולנד ומהעוני". היא אומרת שהציקו לה בגלל שקדנותה. וגם בגלל היותה שחורה. היא התרגלה לספוג הצקות ותקיפות גזעניות בדרכה הביתה מבית הספר.

טרייסי צ'פמן: "איך ייראה העתיד אם המנהיגים מבקשים מהצעירים לסכן את חייהם למען מטרות מפוקפקות?" (תצלום: אי-פי)

צ'פמן החלה לנגן גיטרה בהיותה בת 11, והחלה לכתוב שירי מחאה בתחילת גיל ההתבגרות. אלבומה הראשון יצא כשהיתה בת 24, אף שלדבריה "האלבום הראשון שלי כמעט לא היה האלבום הראשון שלי". לאחר שחתמה על חוזה הקלטות לאלבום, המפיק שעמד לעבוד אתה נהרג בתאונת דרכים וחברת התקליטים הזמינה במקומו מפיק מנוסה הרבה פחות. צ'פמן, הנגנים שנפגשו ארבע פעמים והמפיק החדש הקליטו ליד וודסטוק, במדינת ניו יורק. "הוא העמיד אותי באמצע החדר. כולם עמדו מסביבי, כולם ניגנו חזק מאוד כי הוא לא נתן להם הנחיות מתאימות, והמוסיקה נשמעה נורא. בומבסטית.

"אחרי כמה ימים התקשרתי לחברת התקליטים ואמרתי, ‘זה לא נשמע טוב'. והם אמרו, ‘לדעתנו זה בסדר, פשוט תלכי אתו'". עברו כמה ימים וזה עדיין לא נשמע טוב. "הם שוב אמרו לי להמשיך, אז פשוט אמרתי, ‘אני עוזבת'".

האם היתה האשה היחידה בסיטואציה הזאת? "כן, ההתייחסות אלי היתה משהו בסגנון ‘את צעירה, את חסרת ניסיון, ואת אשה, מה את מבינה בכלל בדברים כאלה?'".

בסופו של דבר נכנעה חברת התקליטים, והצלחתה המוקדמת גררה התייחסות של כבוד מאז. אבל היא אומרת שעדיין היא נתקלת לפעמים ב"יחס סקסיסטי" כשיש לה חלק פעיל בהפקת תקליטיה. "אם למשל אני מבחינה בבעיה באיכות הצליל, אומרים לי ‘זה יסתדר', או ‘את לא שומעת מה שאת שומעת'".

יותר קשה לנשים בתעשייה באופן כללי? "בהחלט", היא אומרת. "לפני כמה ימים דיברתי בשבחה של מדונה; אמרתי שצריך להעריץ אותה על שהיא מחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן בז'אנר שברובו פועלים בו זמרים צעירים ממנה. גברים מסוגלים להמשיך בקריירה גם כשהם בשנות ה-50 וה-60 לחייהם, ועדיין להציג את עצמם כסמל סקס. כשמדובר בנשים, אנשים אומרים, ‘למה היא לא פורשת?'. זה לא הוגן. לכן אני מסירה את הכובע בפניה".

צ'פמן קשורה דרך קבע לארגון אמנסטי הבינלאומי, לקרן האמריקאית לחקר מחלת האיידס, לארגון לשחרור טיבט ולשדולה האנטי-מלחמתית, אבל היא אינה מרבה לדבר על פמיניזם. האם היא פמיניסטית בכלל?

"כן, בטח. זה לא נושא שעולה לדיון כי אנשים חושבים שהבעיה כבר מאחורינו. הושגו כמה הישגים, יש יותר שווויון לנשים במקומות עבודה, המערכת המשפטית שינתה את גישתה בסוגיות של אלימות נגד נשים". ועם זאת, לדבריה, "אם לוקחים לדוגמה את הקמפיין האחרון למועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית, אם בוחנים את היחס שקיבלה הילארי קלינטון לעומת ברק אובמה, רואים שיש כאן מוסר כפול. אנשים התייחסו לבגדים שלה כל הזמן, אמרו שהיא רגשנית מדי, היסטרית אפילו, ולכן היא לא מתאימה להיות מפקדת. כן, אנחנו עדיין צריכים לקיים דיון ועדיין יש מקום לשיפור".

לא רק פוליטיקה

אף שהיא תומכת באובמה, היא היתה מרוצה גם אילו קלינטון נבחרה. "מוזר איך דברים קורים", היא מהרהרת. "הילארי קלינטון לא היתה יכולה להיות מועמדת בלי ביל (קלינטון). ושרה פיילין לא היתה מצורפת למסע הבחירות הרפובליקאי אילולא הילארי קלינטון. מקיין ראה כמה הילארי פופולרית". ומה עם קונדוליזה רייס - אשה שחורה שהצליחה בכוחות עצמה? צ'פמן מקדירה את פניה. "אני לא רוצה אפילו להזכיר אותה, כי העקרונות שלה מנוגדים כל כך לשלי. היא ממש... אבל זה לא הוגן לא להביא אותה בחשבון", היא מודה.

"הדבר הטוב בצירוף פיילין למסע הבחירות הוא שזה ממשיך לעורר את השיח על נשים בפוליטיקה. זה מוזר; לפני כמה ימים ראיתי שהיא משתייכת לאיזה ארגון דתי, נוצרי אוונגליסטי, שאין בו נשים בתפקידי כמורה, אבל הכנסייה שלה תומכת במועמדותה לסגנות נשיא. אותה כנסייה גם טוענת שנשים לא צריכות להיות בעמדת מנהיגות במשפחה, ושהן צריכות להיכנע לבעליהן. איך היא מתמודדת עם זה?".

האלבום החדש אינו עוסק רק בפוליטיקה, אלא מורכב מסדרה של שירי פולק וקאנטרי, שמדברים בעדינות מושחזת על נושאים כגון משפחה ואהבה וכן על מלחמה ודת. יש באלבום גם שיר "I Did It All" שבו הגיבורה היא שתיינית מועדת. צ'פמן מספרת על הדמות הראשית בשיר בשמץ של עליצות. "אני רואה אותה בעיני רוחי בפאב מלא עשן, היא מסתובבת בו בצעד מתנודד, מנסה לספר לכל מי שיקשיב על העבר שלה, שלדעתה היה מלא תהילה", היא מצחקקת. "היא מסתובבת כל היום בחלוק בית שהמכפלת שלו פרומה. השיער שלה מסודר אבל קצת לא מהודק. היא מאופרת, אבל השפתון שלה מרוח קצת".

ברור שצ'פמן נהנית מהמשחק. האם היא מנסה להראות לנו פן שהיה עד כה מוסתר באישיותה? "לא!" היא מצהירה, ומוסיפה: "מישהו שאל אותי למה עצרו אותי. הוא הסיק שעצרו אותי מהשורה (בשיר) ‘קראו לי את הזכויות שלי', אבל לא ישבתי בכלא!". אחר כך היא נזכרת להוסיף, "יש סיבות טובות לשבת בכלא - על מחאה".

*#