אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני, קלואי

בשבוע שבו ארצות הברית עומדת לבחור באפרו אמריקאי לנשיא, מוציאה טוני מוריסון ספר חדש, שבו היא מתארת את אמריקה כפי שהיתה לפני שנכבשה בגזענות. "הרווחתי ביושר את הזכות להרים את ראשי בגאווה", אומרת כלת פרס נובל

תגובות

טוני מוריסון מסבירה פסקה חשובה במיוחד בספרה החדש - קבוצה של ציידי מכשפות עורכת בה חיפוש על גופה של גיבורת הספר, פלורנס - אך נאלצת לקטוע את דבריה ובודקת את הטלפון הנייד. "זה בני", היא מתנצלת. היא מתקשרת אליו והם משוחחים בקצרה על הידיעות האחרונות הקשורות לבחירות לנשיאות. "איזה כיף יהיה לנו", היא מצהירה לאחר מכן ומספרת בהתרגשות שתצפה בסיקור הטלוויזיוני של הבחירות עם ידידים.

אבל היא נשמעת שקולה לגמרי בתשובתה לשאלה איזו משמעות תהיה לדעתה לנשיאות של ברק אובמה: "נשיאות טובה, מעניינת, תהיה לה השפעה". מוריסון, בת 77, כלת פרס נובל, תיארה בזמנו את הנשיא לשעבר ביל קלינטון כ"נשיא השחור הראשון". עתה היא אומרת: "אמרתי שמתייחסים אליו כאל גבר שחור". על אובמה אינה מרבה לדבר: "לא הכרתי אותו", היא אומרת. "הכרתי את הילארי, חיבבתי והערצתי אותה". בפעם הראשונה שאובמה התקשר אליה וביקש את תמיכתה, דחתה את בקשתו. בינואר השנה שינתה את דעתה וכתבה לו מכתב תמיכה.

הספר החדש, "A Mercy", הוא הראשון שלה זה חמש שנים. בבריטניה הוא ייצא לאור מחרתיים וכעבור כמה ימים בארצות הברית. לראשונה מאז יצא לאור ספרה הידוע "חמדת", ב-1987, כותבת מוריסון ישירות על העבדות באמריקה. אף שזה ספר שונה - קצר הרבה יותר ובעל מבנה מקוטע ופחות אפי, שעלילתו מתרחשת במאה ה-17 ולא במאה ה-19 - מכתיר אותו המו"ל כפרלוד ל"חמדת". מוריסון אומרת שהספר הוא ניסיון להבחין בין גזענות לעבדות, "לראות איך התפתח המבנה הזה, איך נרקם כדי להגן על המעמד השליט" מפני כוח העבודה החינמי שבו היו תלויים הציוויליזציה החדשה וההון. וכך, בזמן שארצות הברית עומדת לבחור לראשונה אפרו-אמריקאי לנשיא, מתארת הסופרת האפרו-אמריקאית הראשונה במעלה את אמריקה כפי שהיתה לפני שנכבשה בחשיבה הגזענית, או בעת שזו היתה רק בחיתוליה.

לא לזכור, להתגבר

הישגה הגדול ביותר של מוריסון, בקריירה המשתרעת על פני ארבעה עשורים ותשעה ספרים, הוא היכולת לשלב בין תובנות פסיכולוגיות עמוקות לבין מתיחת ביקורת על ההיסטוריה של אמריקה. "הספרים שלי תמיד מעלים שאלות. איך זה היה נראה לולא היתה הגזענות קיימת? איך תרגישי בעולם מושלם, שבו יהיה לך כל מה שאת רוצה?" היא אומרת. "את שואלת את השאלה, ממקמת אותה במסגרת זמן מסוימת, תקופה שבה זו תהיה שאלה דרמטית, מוצאת את הדמויות המסוגלות להבהיר בעבורך את השאלה, לפרק אותה לגורמיה, ואחר כך את מנסה לעשות אותן לדמויות מעניינות. כל השאר הוא רק שאלה מבנית, איך להרכיב את כל החלקים לכדי שלמות אחת".

טוני מוריסון: "אבי מעולם לא בטח באדם לבן ולא הסכים שייכנס לביתו. למזלי, אמי היתה שונה ממנו לגמרי" (אי-פי)

בספר הביכורים שלה, "העין הכי כחולה" (1970) שירטטה מוריסון ביד אמן את סיפור חייהן הפנימיים של נערות שחורות עניות שגדלו בעיר הולדתה, לוריין שבאוהיו. ב"סולה" (1973) כתבה על הידידות הנשית, והספר הושפע בחלקו מחוויות חייה כאם חד הורית ומהתייחסותה המורכבת לאחווה הנשית, גישה שחברות התנועה הפמיניסטית של אותה עת התקשו לקבל. ב"שיר השירים אשר לסלומון" (1977) יוצא הגיבור המנוכר למסע גילוי בדרום ארצות הברית.

ואילו ב"חמדת", שזכה ב-1987 בפרס פוליצר, עוסקת מוריסון במורשת העבדות ובקאנון הספרותי האמריקאי של המאה ה-20. מוריסון מעמתת את קוראיה עם הנזק חסר התקנה שנגרם, כפי שכתבה מרגרט אטווד על הספר, על ידי "אחד המוסדות האנטי-משפחתיים האכזריים שבני האדם המציאו", שיטה שביקשה לשלול מבני אנוש את מה שעושה אותם לאנושיים.

מוריסון מודעת להתייחסות הפטרונית כלפי היצירה הספרותית של שחורים ושל נשים, שאיננה זוכה להיכלל בזרם המרכזי של הספרות. ב-1993, לאחר שזכתה בנובל, כתבה שהיא מרגישה כי הרוויחה ביושר את הזכות "להרים את ראשה בגאווה". כשמבקרים טוענים כי היריעה הספרותית שלה צרה מדי, מזכירה מוריסון כי איש איננו מתלונן שג'ויס כתב תמיד על האירים, או דוסטויבסקי על רוסיה. היא מקרינה ביטחון עצמי, שמרוכך על ידי קולה הרך והתנהגותה הצעירה. למכירות של ספריה תורמת בין השאר תמיכתה של אופרה וינפרי, שבחרה בארבעה מהם למועדון הספר שלה. וינפרי גם הפיקה וכיכבה בגרסה הקולנועית של "חמדת" (1998), שביים ג'ונתן דמי.

כמו בת אצולה

לפני כמה שנים רכשה מוריסון בית ברחוב הראשי של פרינסטון, שדרה ארוכה וישרה שמצדה האחד האוניברסיטה ומצדה השני שורה ארוכה של בתים בסגנון קולוניאלי, חנויות ספרים וגלידריות. את הקומה העליונה שיפצה למען נכדותיה בסגנון "הקלאסי של ילדות קטנות, עם כל הכריות...". הניגוד לילדותה באוהיו לא יכול היה להיות גדול יותר. "היו שם בתי חרושת, מספנות, מפעלי פלדה ואנשים הגיעו מכל המדינה לעבוד", היא מספרת. ההפרדה בעיר לא היתה על פי מודל גזעני, "הגב' גאליני גרה מצדנו האחד ומצדנו השני התגוררה משפחת טרשאק. חשבתי שכל העולם כזה". משפחות שני הוריה היגרו צפונה כדי להימלט מהעוני של הדרום.

מוריסון נולדה בשם קלואי אנטוני וופורד ב-1931. טוני היה הכינוי שלה כשהיתה סטודנטית, מוריסון הוא בעלה לשעבר. משפחתה קוראת לה קלואי. היא תמיד אמרה ששם העט שלה, טוני מוריסון, היה מעין תאונה. כאשר מת אביה הצטערה על שלא דבקה בשם וופורד.

בספר "העין הכי כחולה" מתארת מוריסון את לוריין כעיר המחולקת באכזריות לפי גזע ומעמד. מוריסון אמרה שהיתה מגדלת אחרת את שני בניה לו יכלה לצפות מראש את היחסים הבין-גזעיים הרעילים של שנות ה-80, אבל על ילדותה שלה היא אומרת כי הרגישה "כמו בת אצולה". כשהיא נשאלת אם היא זוכרת מתי הכירה לראשונה במודע בעובדה שגון עורה שחור, ואם סבלה מזעם וחוסר ביטחון, היא יורה בחזרה: "זו לא השאלה, השאלה היא מתי את הבנת לראשונה שאת לבנה".

הוריה היו חלוקים בשאלת לקחי העבר: "אבי מעולם לא בטח באדם לבן, לא הרשה להם להיכנס לביתו. אמי היתה שונה לגמרי. היא שפטה בני אדם לגופם. היא סיפרה על ילדותה בדרום, שעזבה בגיל שש, כאילו היה זה הזיכרון הרומנטי, הנוסטלגי והנהדר ביותר. אבי דיבר אחרת לגמרי, אבל חזר כל שנה לג'ורג'יה, ששנא. לעומתו, אמי מעולם לא חזרה לאלבמה, שאהבה".

קונפליקטים כאלה חוזרים ונשנים בספריה. היא מעדיפה לחפור בסדקים של הסיפור האפרו-אמריקאי במקום לכסות עליהם ואיננה מהססת לחשוף חילוקי דעות דתיים, פוליטיים, מעמדיים ומגדריים. היא החליטה ללמוד בקולג' הווארד בוואשינגטון די-סי, שבו למדו באופן מסורתי שחורים, כי "רציתי להיות בקרב אינטלקטואלים שחורים", וחיפשה דרך לבדוק את הפשרות ואת הקורבנות של האינטגרציה, כמו את ניצחונותיה. ספרה "גן עדן" (1998) הוא אגדה ברוטלית על התנפצות חלומה של קהילה שחורה. הספר "אהבה" (2003) מבכה את חורבן חלומו של יזם אפרו-אמריקאי: אתר נופש יוקרתי המיועד לציבור אפרו-אמריקאי קורס.

הדמויות שהיא משרטטת בספריה מייחסות משמעות לדת, לרפואה ולסיפורים האפריקאיים, אבל היא מעולם לא ביקרה ביבשת. "כל פעם קרה משהו, ולא יכולתי לנסוע", היא אומרת. ב"חמדת" אומר סטאמפ פייד: "אנשים לבנים האמינו שבלי קשר לנימוסים, מתחת לכל עור שחור יימצא הג'ונגל. נהרות גועשים, קופי בבון צורחים ומקפצים בין העצים, נחשים מנמנמים, חניכיים אדומות מוכנות לדם הלבן והמתוק". אבל בספריה היא כותבת גם על גזענים שחורים, המאמינים שהלבנים הם שדים תת-אנושיים.

אל תתמסרי לאף אחד

ספרה האחרון, "A Mercy", מתמקד בתקופה שלפני התפתחות שיטת העבדות ומאשש את נחישותה של מוריסון לא לחשוב רק בקטגוריות גזעניות. הספר מנסה לטשטש את התחומים ובין השאר מופיעות בו דמויותיהם של צמיתים, עבדים, אשה הולנדית שנמכרת לנישואים וגבר שחור בן חורין. היא גם מתארת את נקודת מבטו של גבר לבן שלראשונה בחייו הוא אדונם של עבדים.

האם היא ואחרים עוברים כעת לדיון ספרותי "פוסט-גזעני" - בדומה למה שמכונה הפוליטיקה ה"פוסט-גזענית" של אובמה? היא מסכימה אבל מסייגת: "צריך ללכת בכיוון הזה, אנחנו לא רוצים שהתרבות תהיה נטולת גזע". עם זאת, היא מציינת כי הדגש שהמבקרים שמים על הגזע מסיט את תשומת הלב מפנים אחרים של כתיבתה.

כמו "חמדת", הספר החדש נובע ממעשה של אם, שפחה המוסרת את בתה לאדון אחר באמונה כי ייטיב עמה. אבל כאשר אני אומרת לה שבעיני זה סיפור עצוב - פלורנס נפגעת אנושות ואחר כך נדחית בידי אהובה הראשון - היא אומרת: "לא, לא! תחשבי עליה, היא היתה נצרכת לגמרי, כמהה ומשתוקקת, ‘חיי בתוכך, אני לא יכולה לחיות בלעדיך'". שברון הלב של הספר, בעיני הסופרת, מלמד את הגיבורה לקח: "אל תתמסרי לאף אחד. לפחות הקורא יודע שהיא לא תעשה את זה שוב לעולם".

בעבור מוריסון הספר "ג'ז" (1992) - סיפור אהבה בגוף ראשון המתרחש בשנות ה-20 בהארלם - הוא ספרה הטוב ביותר מבחינת המכשולים טכניים שהעמידה בפני עצמה. ב- "A Mercy" היא אהבה את האתגר הנובע מכתיבת דיאלוג של המאה ה-17 ומתארת את ההתלבטויות הקשורות לאוצר המלים והזמנים הדקדוקיים.

היא מעולם לא התגברה על כך שביתה במחוז רוקלנד, ניו יורק, עלה באש ב-1993. "לא התרגשתי מאובדן הספרים וכתבי היד שלי, אבל התעודות של הילדים... תמונה של בני מעיף כדורסל לשמים - איננה". אבל היא מתלוצצת ואומרת שלפחות זכתה בפרס נובל באותה שנה. במשך זמן רב, היא מספרת, יכלה לדבר רק עם אנשים אחרים שביתם נשרף.

הצורך לקיים מסע קידום לספר מפחיד אותה יותר מאשר בעבר והיא מקווה שבנה, פורד, יצטרף אליה. אבל היא כבר מתכננת כתיבת שני ספרים חדשים. באחד מהם היא מבטיחה לסטות מגישתה המקובלת; עד כה מיקמה רק אחד מספריה - "תינוק של זפת" מ-1981 - בהווה. כעת, לדבריה, "יש לי מתווים ששייכים מאוד להווה".

בזכות בני

ב-40 שנה כתבה מוריסון על מיניות סוערת ותיארה כל טרנספורמציה משפחתית אפשרית. אבל על שש שנות נישואיה להרולד מוריסון, אדריכל יליד ג'מייקה ואבי שני בניה, היא מדברת רק לעתים רחוקות. כאשר היא נשאלת אם היתה רוצה להינשא שנית היא משיבה: "לא, לא, לא". היא גם מתייחסת בביטול לרעיון שתכתוב את זיכרונותיה: "חיי לא היו הרפתקניים. חיי הרוח מעניינים, אבל כל החולשות הקטנות? באמת".

היא מספרת על הרצאה שנשאה בבריטניה ובה שאלה אותה אשה שחורה צעירה איך היתה רוצה שיזכרו אותה. "עניתי שהייתי רוצה שיזכרו אותי כאדם הגון וראוי לאמון. והנערה אמרה ‘זכית בפרס נובל ואת רוצה שיזכרו אותך כאדם ראוי לאמון?' לא ידעתי מה לומר. דיברתי על האופן שבו אני רוצה שמשפחתי תזכור אותי. האם אני רוצה שבני יזכרו אותי כסופרת שזכתה בנובל? יש פרסונה שהיא טוני מוריסון ויש אותי, קלואי. הם שאלו את טוני מוריסון ואני עניתי כקלואי".

*#