אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על העיוורון: ריאיון עם הבמאי וביקורות

אורי קליין מראיין את הבמאי פרננדו מיירלס, שעיבד את ספרו הנודע של סאראמאגו. אבנר שביט וגיתית גינת מבקרים

תגובות

"הקולנוע הורס את הדמיון". במלים החריפות האלה נימק הסופר ז'וזה סאראמאגו את סירובו במשך שנים רבות להעניק את הזכויות ליצירת סרט על פי ספרו "על העיוורון", שהיה לרב מכר בינלאומי. גם הבמאי הברזילאי פרננדו מיירלס היה בין הדחויים. בפגישה שהתקיימה בפסטיבל קאן האחרון בינו לבין קבוצה קטנה של עיתונאים ממדינות שונות, שבה נכחתי, מספר מיירלס כי רצה להשיג את הזכויות על הספר עוד לפני שהתחיל בכלל לביים סרטים בסוף שנות ה-90; אבל סאראמאגו סירב בכל פעם, אפילו להצעות מכמה מהחברות ההוליוודיות הגדולות שהיו מלוות בפיתוי כספי ניכר.

לבסוף, הצליחו המפיק ניב פישמן והתסריטאי דון מקלאר, שניהם קנדים, לשכנע אותו. כאשר מיירלס נשאל מדוע סאראמאגו הסכים לבסוף, הבמאי מניד בראשו כאילו עדיין מופתע; אין לו מושג. הוא עצמו פגש את סאראמאגו פעם אחת, והשיחה לא היתה קלה. "שאלתי אותו המון שאלות על הדמויות", מספר מיירלס, "והוא התחמק מתשובות על כל אחת מהן. בין השאר שאלתי אותו מדוע אשת הרופא היא הדמות היחידה בספר שאיננה מתעוורת והוא ענה לי: 'אני לא יודע'. הוא תבע ממני שעלילת הסרט לא תמוקם בזמן או במקום ספציפיים. לכך, כמובן, הסכמתי מיד, מכיוון שאילו ידעו הצופים היכן הסרט מתרחש זה היה נהפך לסרט על אותו מקום, בעוד ש'על העיוורון' הוא סרט שעוסק במצב האנושי בכללותו. והיתה לו גם דרישה נוספת, שהכלב המופיע בחלקו האחרון של הסרט יהיה כלב גדול. גם לכך הסכמתי. רוב הזמן בשיחתי היחידה עם סאראמאגו דיברנו על דברים שלא קשורים לסרט".

בעת שהפגישה עם מיירלס מתקיימת, סאראמאגו עדיין לא ראה את הסרט; הבמאי מספר כי רצה שהסופר יתלווה אליו להקרנה של הסרט בפסטיבל קאן, אך דלקת ריאות קשה מנעה מסאראמאגו לבוא. למחרת הפגישה הוא מתכוון לנסוע אל הסופר כדי להראות לו את הסרט והוא חרד למדי מהתוצאה. לא קל להראות סרט לסופר שכתב את הספר שעליו הסרט מבוסס, אומר מיירלס, ומספר כיצד הראה את סרטו הקודם, "הגנן המסור", למחבר הספר, ג'ון לה קארה, בהקרנה שבה נכחו רק הוא, מפיק הסרט, לה קארה ואשתו. "בתום ההקרנה השתררה דממה", מספר מיירלס, "ואמרתי לעצמי 'או, אלוהים!'; אבל לבסוף לה קארה אמר לי שזה היה הספר שהיה לו הכי קשה לכתוב ושזהו הסרט הטוב ביותר שנעשה על פי אחד מספריו".

שון פן סירב

חרדתו של מיירלס מהצגת סרטו לפני סאראמאגו מובנת. לא זו בלבד שלסאראמאגו אין כנראה דעה טובה במיוחד על הקולנוע ואפשרויותיו; הסרט, שפתח את פסטיבל קאן האחרון, נקטל כמעט פה אחד על ידי העיתונאים והמבקרים שדיווחו על התרשמותם ממנו. בזמן קיום הפגישה עם מיירלס, כמה ימים לאחר מכן, נדמה שהוא נתון עדיין תחת ההשפעה של הקטילה הגורפת הזאת. הוא מפגין חביבות, מדבר בהתלהבות, אך ניתן להרגיש שהוא חווה הלם ומפעם לפעם מתייחס למצב שאליו נקלע.

מיירלס: "עצם הרעיון לעבד את ספרו של סאראמאגו לסרט מילא אותי בפחד"    (תצלום: אימג'בנק / GettyImages)

בין השאר הוא מספר כי תחילה הציע את אחד התפקידים הראשיים בסרט, זה של רופא העיניים שמתעוור יחד עם כל שאר הדמויות, לשחקן שון פן; אך פן סירב להצעה בטענה שאינו מסוגל לגלם דמות שאין לה עבר ואפילו שם אין לה (כמו לשאר הדמויות). מיירלס מציין זאת בנימה של אירוניה כדי לומר כי ידע מראש שלסרטו לא היה סיכוי לזכות בפסטיבל, מכיוון שדווקא שון פן ניצב השנה בראש חבר השופטים בתחרות. הוא מספר שפן ביקש לקרוא את הספר פעם נוספת, אך בתום סוף שבוע שבו חשב על ההצעה הודיע למיירלס כי אינו יכול לגלם דמות שאין לו מושג מה היה צבע הווילונות בחדר שבו גדלה. מארק רופאלו קיבל בסופו של דבר את התפקיד שהוצע לפן, ולא היה אכפת לו או לשאר השחקנים בסרט - ובהם ג'וליאן מור, שמגלמת את אשת הרופא, גאל גרסיה ברנאל ודני גלובר - שלדמויות אין עבר ואין זהות מוגדרת. אלה שתי גישות מנוגדות לאמנות המשחק, אומר מיירלס. גאל גרסיה ברנאל, למשל, אמר לו שכאשר הוא מגלם דמות לא מעניין אותו כלל מה קרה לה לפני שהעלילה מתחילה; כל מה שמעניין אותו הוא מה הדמות שהוא מגלם רוצה, לאן היא מתכוונת להגיע.

מאז הקרנתו הכושלת של "על העיוורון" בפסטיבל קאן במאי השנה עבר הסרט - שעולה השבוע לאקרנים בישראל - עריכה מחודשת. צפיתי בו באחרונה פעם נוספת, ואף שנוכחתי בשינויים מסוימים, בעיקר בכל מה שנוגע למיתון הזוועות הכלולות בסיפור, אין הבדל גדול: "על העיוורון" הוא עדיין כישלון. עיבוד ספרו של סאראמאגו לקולנוע הציב בפני מיירלס שורה של בעיות קשות, ונדמה שהוא פתר כל אחת מהן בדרך המוטעית ביותר.

מארק רופאלו וג'וליאן מור ב"על העיוורון"

הסרט נדמה בראש ובראשונה כאילוסטרציה גסה של הספר. מיירלס הגיע לבימוי סרטים בגיל מאוחר יחסית. הוא נולד בסאו פאולו שבברזיל ב-1955, למד ארכיטקטורה, עבד במשך שנים רבות בטלוויזיה בברזיל ורק ב-1998 ביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון. ב-2002 הוא זכה להכרה בינלאומית בעקבות הצלחת סרטו "עיר האלוהים", שהתבסס על ספר מאת פאולו לינס; "הגנן המסור" נחל הצלחה גדולה אף יותר וזיכה את השחקנית רייצ'ל וייס באוסקר משנה. "זה רק מקרה ששלושת סרטי האחרונים התבססו על ספרים", אומר מיירלס. "אבל בניגוד לשני הסרטים הקודמים, עצם הרעיון לעבד את ספרו של סאראמאגו לסרט מילא אותי בפחד, מכיוון שכמעט כל מי שפגשתי אמרו לי כמה הם אהבו את הספר ושזה אולי הספר הטוב ביותר שהם קראו אי פעם".

חשוב להתעוור לפעמים

עלילת "על העיוורון" מתארת מציאות שבה הכל (חוץ מאשת הרופא) לוקים פתאום בעיוורון. "כשקראתי את הספר לראשונה", אומר מיירלס, "נמשכתי בעיקר לאופן שבו הוא מתאר עד כמה התרבות שלנו שברירית. אנחנו חושבים שהיא יציבה ומתוחכמת, אבל פתאום, כשמשהו אחד נעלם, כמו הראייה, הכל מתמוטט. בסופו של דבר, אנחנו די פרימיטיווים. אנחנו מאמינים שהחברה שבה אנו חיים היא מאורגנת, אבל ברגע שאחד היסודות שלה מתערער, אנחנו חוזרים בהדרגה אל האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלנו; אנחנו נהפכים לחיות. אחר כך, כשקראתי את הספר פעמים נוספות, התחלתי לחשוב יותר ויותר על הצדדים הפסיכולוגיים של הסיפור. אנחנו מתעסקים כל הזמן באיך דברים נראים, ורק כאשר היכולת הזאת ניטלת מאתנו, אנחנו מצליחים להתקשר עם הצד הרגשי שלנו, מגלים מי אנחנו באמת, 'רואים' את הדברים כפי שהם.

"לפני הצילומים", ממשיך מיירלס, "קיימתי סדנה עם כל שחקני הסרט כדי שיידעו כיצד להתנהג כעיוורים. רציתי שהם יידעו איך ללכת כעיוורים, איך לאכול, איך לדבר זה עם זה. גם אני כיסיתי את עיני במשך העבודה בסדנה וזה מדהים מה קורה לך כשהראייה ניטלת ממך. כל תחושת החלל משתנה. אני מציע לכם לעשות את התרגיל הזה", הוא פונה למראייניו, "לערוך ארוחת ערב עם חברים שבה בשלב מסוים כולם עוטים כיסוי לעיניים. אתם תידהמו לגלות עד כמה השיחה משתנה פתאום; המיקוד שלה משתנה; מתחילים לדבר על דברים אחרים לגמרי מאלה שמשוחחים עליהם בדרך כלל; מגלים שכולנו עיוורים. אני באמת מאוד ממליץ על כך.

"אם יש לי חרטה אחת בנוגע לסרט", אומר מיירלס, "הרי זה שאין בו מספיק הומור. כשקראתי את הספר לראשונה נפעמתי מהדרמטיות שלו. בקריאה שנייה ושלישית גיליתי כמה הומור יש בו. זו כמעט קומדיה; קומדיה אירונית וסרקסטית, ורק מעט מזה עבר אל בד הקולנוע. יש בסרט כמה בדיחות, אבל בהקרנה בקאן הקהל כמעט לא צחק.

"די הפתיעו אותי כמה מהתגובות הביקורתיות לסרט", הוא מציין. "בעיקר של האמריקאים. הם העלו טענות בדבר אמינותו של הסיפור. לאמריקאים יש עניין מיוחד באמינות", הוא מוסיף בסרקזם משלו, "זה כנראה עניין תרבותי".

אף שהסרט הוא קו-פרודוקציה ברזילאית, קנדית ויפאנית, משתתפים בו שחקנים ממוצאים שונים והוא דובר אנגלית, מיירלס מגדיר אותו כסרט ברזילאי מכיוון שכמעט כל אנשי הצוות היו ברזילאים. על התופעה השכיחה כיום של קו-פרודוקציות בינלאומיות הוא אומר: "אני נמשך לעשיית סרטים שמתרחשים במקומות שונים ודוברים בהם בשפות שונות.

"הבעיה העיקרית העומדת כיום בפני כיוצר סרטים היא שמרבית חברות ההפקה רוצות שיפיקו להם סרטים פשוטים, סרטים מיינסטרימיים, ואני אינני מוכן לכך", הוא אומר. "מה שמשך אותי, בין השאר, ל'על העיוורון' היתה הפתיחות שלו, וניסיתי להשאיר את הסרט פתוח. לא סיפקתי סיפורים לדמויות שמופיעות בו; זו היתה מבחינתי בגידה בספרו של סאראמאגו. אני חושב שאחת הסיבות שהקולנוע הברזילאי רענן כל כך היא שאין אצלנו בתי ספר שבהם מלמדים איך לכתוב תסריט על פי חוקים קבועים מראש. לכן אנחנו נדרשים להמציא כל הזמן. מהבחינה הזאת לא נראה לי שהייתי יכול לשרוד בהוליווד. אני אוהב לעבוד בברזיל", הוא מוסיף. כעת הוא חוזר לטלוויזיה, שבה עבד במשך שנים רבות, ומביים מיני-סדרה שמתארת את קורותיה של להקת תיאטרון שייקספירית המעלה הפקה של "המלט". "שני סרטי הקודמים זכו אמנם להצלחה", הוא אומר, "אבל בטלוויזיה בכל זאת צופים הרבה יותר".

ביקורות על הסרט:

אבנר שביט שנא

גיתית גינת אהבה

*#