אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ויקי כריסטינה: פספוס מאכזב

האם בעולמו של וודי אלן יש זכות קיום רק לאמן אחד, והוא וודי אלן עצמו? אורי קליין על "ויקי כריסטינה ברצלונה"

תגובות

ב-2005, בשיחה עם וודי אלן על "נקודת מפגש", סרטו הבריטי הראשון, שאלתי אותו אם הוא חש אהדה לגיבורי הסרט. הוא ענה מיד ובתקיפות: "לא!" נראה כי הוא אף מופתע שבכלל נשאל מין שאלה שכזאת.

תשובתו של אלן הפתיעה אותי בנחרצותה, אך לא במהותה: זהו הפגם המרכזי ביצירתו. רק בסרטים ספורים שיצר מופיעות דמויות שאפשר לחוש שהבמאי אוהד אותן, ואלה אמנם סרטיו הטובים ביותר - בעיקר "הרומן שלי עם אנני" ו"מנהטן". ברוב סרטיו אלן אינו מפגין רגש כלפי הדמויות. הוא אינו אוהד אותן, ודאי שאינו אוהב אותן; הוא מתבונן בהן ממרחק של התנשאות ואינו מנסה באמת להבין אותן. הוא מניע אותן כמריונטות. כך זה גם בסרטו החדש, "ויקי כריסטינה ברצלונה".

ויקי וכריסטינה הן שתי נשים צעירות שבאות לבלות את חופשת הקיץ שלהן בברצלונה. כמו בכמה סרטים קודמים שלו, מבקש אלן לעמת כאן בין שתי התייחסויות לחיים שמייצגות שתי הנשים האלה: ויקי (השחקנית הבריטית רבקה הול, בתו של במאי התיאטרון הנודע פיטר הול) היא המעשית שבין השתיים; היא מאורסת לבחור נחמד ושמו דאג (כריס מסינה), שמחכה לה בניו יורק. היא אמנם אינה מאוהבת בו עד כלות, אבל הוא יבטיח לה חיים של יציבות וביטחון. כריסטינה (סקרלט ג'והנסון בהופעתה השלישית בסרט של אלן) היא הרומנטיקנית מבין שתי החברות. היא מוכנה לכל הרפתקה שהחיים מציבים בפניה. ויקי יודעת מה היא רוצה; כריסטינה יודעת רק מה היא לא רוצה.

עיסוקים לא חשובים

אבל מה אנחנו באמת יודעים על שתי הנשים האלה מעבר לקובץ הנוסחאות המנוגדות שמהן אלן מרכיב את בסיס התסריט? נקודת התורפה, כמו ברבים מסרטיו, תלויה בעיסוק של שתי הגיבורות. אלן מעניק אמנם למרבית גיבוריו עיסוקים אלגנטיים, אך אין לו כבוד רב לעיסוקים האלה (במיוחד, כך נדמה, לעיסוקים של נשים); לרוב נדמה שהוא מצמיד אותם לדמויות בשרירותיות מוחלטת.

סקרלט ג'והנסון, "ויקי כריסטינה ברצלונה". קשה להתעניין בסיפורן של דמויות כה לא מעוצבות

ויקי עושה את עבודת המאסטר שלה בזהות קטלאנית ולכן רצתה לבוא לברצלונה. אך ממה נובע העניין שלה דווקא בנושא הזה? היא מסתובבת בברצלונה כמו כל תיירת ממוצעת ולא ניכרת בה תשוקה אמיתית לנושא. ההרגשה היא שמבחינתו של אלן היא היתה יכולה לעסוק גם במיקרוביולוגיה, רק שאז אתר ההתרחשות היה אטרקטיווי פחות.

כריסטינה, אנו למדים, עשתה לפני נסיעתה לברצלונה סרט של 12 דקות העוסק בקושי להגדיר אהבה. האם אנחנו אמורים להתייחס באירוניה לעובדה הזאת (כפי שאמנם עושה אחת מדמויות המשנה בסרט)? האם היא סטודנטית לקולנוע? האם יש לה תשוקה או עניין בקולנוע או שהיא סתם אחת מאותן נשים ש"רוצות להביע את עצמן" ועשתה סרט כפי שאחרות מציירות או מפסלות או נרשמות לקורס בקרמיקה. הסרט אינו מספק לנו תשובות לשאלות האלה. בשלב מסוים בעלילה מגלה כריסטינה עניין בצילום, והכל מתפעלים מהכישרון הנולד שלה; אך האם זה משכנע? התצלומים שאנו רואים נדמים שגרתיים לחלוטין, כריסטינה אינה אומרת דבר על אמנותה החדשה שיצביע על העניין שלה בה, והדבר כולו נדמה שרירותי כמו כל שאר הבחירות התסריטאיות בסרט, כולל השימוש שנעשה בחדר החושך שבו כריסטינה מפתחת את תצלומיה.

במשך העלילה נרקם רומן בינה לבין חואן אנטוניו (חאווייר בארדם), אמן מקומי, שתחילה התפתח רומן בינו לבין ויקי; הרומן אמור להיות חדור תשוקה, אך הוא נדמה עמום למדי. בכלל, ויקי וכריסטינה, למרות החן של השחקניות שמגלמות אותן, נדמות כמו שתיים מהדמויות הנשיות הדהויות ביותר בכל מכלול יצירתו של אלן - אפילו צמד המלינדות בסרטו "מלינדה ומלינדה", שקצת מזכיר בסימטריות התסריטאית הראשונית והשטחית שלו את הסרט החדש, נדמות לי בזיכרון מעניינות יותר. ומבין השתיים, דווקא כריסטינה, האמנית לכאורה, היא הדהויה יותר: הייחוד היחיד כמעט שלה כדמות קולנועית הוא כיב הקיבה שלה, מה שאומר שהיא משתייכת למחנה הנשים הנוירוטיות המאכלסות את יצירתו של אלן.

כבר בכמה מסרטיו הקודמים התייחס אלן אל אמנים בלגלוג; הציג אותם כיומרנים ואף כחסרי כישרון. האם בעולמו של וודי אלן יש זכות קיום רק לאמן אחד, והוא וודי אלן עצמו?

ואם כבר מדובר באמנים, ב"ויקי כריסטינה ברצלונה" יש עוד שניים: חואן אנטוניו וגרושתו, מריה אלנה. חואן אנטוניו אמור להיות צייר מוכר ומוערך ומריה אלנה (פנלופה קרוז) אמורה אף היא להיות אמנית מוכשרת, אבל האם יש לכך הוכחה בסרט? אנו אמורים להאמין באמנותו של חואן אנטוניו מכיוון שהוא כריזמטי ושרמנטי, ולמזג הסוער שלו יש גם צד רגיש; אנו אמורים להאמין באמנותה של מריה אלנה משום שהיא סוערת ודי מטורפת.

חואן אנטוניו ומריה אלנה לכודים באחד מאותם מיתוסים רומנטיים שנדמים מפוקפקים למדי: הם אחד מאותם זוגות שלא יכולים לחיות יחד וגם לא זה בלי זה. מובן שישנם זוגות שכאלה, וכבר ראינו כדוגמתם על בד הקולנוע, אך חוץ מההנאה שהופעתם של בארדם וקרוז מספקת לסרט, והיא ללא ספק מעלתו העיקרית, הטיפול של אלן בסיפורם של האמן וגרושתו האמנית הוא שטחי כמו כל שאר האלמנטים המרכיבים את הסרט.

"ויקי כריסטינה ברצלונה" הוא סרט שאפשר לצפות בו בנינוחות מסוימת; גיבוריו נאים, הנופים נאים אף הם, והוא חולף במהירות. אבל האם באמת ניתן להתעניין בסיפורן וגורלן של דמויות כה לא מעוצבות?

אמריקאים באירופה

באחד המישורים שלו, שיכול היה להיות המישור המעניין ביותר שלו, מבקש סרטו החדש של אלן להיות הערה אירונית על המסורת הארוכה של ספרים, מחזות וסרטים אמריקאיים המתארים את קורותיהם של אמריקאים באירופה; מסורת שבספרות שורשיה נטועים ברומנים של הנרי ג'יימס ובקולנוע הניבה להיטים כגון "שלוש מטבעות במזרקה" ו"עת קיץ". פה ושם הסרט נוגע במסורת הזאת בשנינות - בעיקר בעיצוב של חואן אנטוניו כתשובה העכשווית למאהב הלטיני שלרוב הופיע בסרטים האלה ושיחרר את הגיבורה האמריקאית מעכבותיה; אבל גם מהבחינה הזאת הסרט מאכזב ונדמה אך ורק כסקיצה של ההערה האירונית שהיתה יכולה להתעצב בו.

"ויקי כריסטינה ברצלונה" מבקש לעסוק בסוגים שונים של אהבה, במחיר שהיא תובעת ובפשרות שאנו עושים. אלה נושאים נכבדים, אך התחושה העיקרית שסרטו החדש של אלן מעורר היא של טריוויאליות שמלווה בכוחנות האופיינית לו; וכאשר תחושה של טריוויאליות וכוחנות מצטרפת לעיסוק בנבכי הלב והנפש, כפי שאלן מנסה לעשות כאן, התוצאה איננה יכולה להיות אלא מאכזבת.

"ויקי כריסטינה ברצלונה". תסריט ובימוי: וודי אלן; צילום: חאווייר אגירסארובה; שחקנים: רבקה הול, סקרלט ג'והנסון, חאווייר בארדם, פנלופה קרוז, פטרישה קלרקסון, קווין דאן, כריס מסינה

*#