אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיר אמן: סורין הלר

למה אין לו בבית עבודות של אמנים צעירים?

תגובות

הדבר הראשון שהאוצר סורין הלר בוחר להציג לפנינו, בדירתו בלב תל אביב (שאותה הוא חולק עם בת זוגו אורנה זקן ושלושת ילדיהם הקטנים), הוא פנקס רישומים, אחד מתוך שלושה, שקיבל מחברתו הקרובה הציירת לאה ניקל, שמתה ב-2005. "היינו יחד מ-87' ועד כמעט שהיא נפטרה", הוא מספר. "כל שבועיים-שלושה נסעתי לביתה. היא היתה משאירה בחוץ עבודות שלא היתה בטוחה בהן עד הסוף, והיינו מדברים עליהן. היא היתה אשה מאוד חדה וביקורתית גם לגבי עצמה וגם לגבי אחרים. היא ידעה איפה זה עובד ואיפה לא, ואם לא, היא היתה צריכה לשמוע מדוע".

מה למשל?

"אם זה מספיק חזק, אם זה לא נראה דקורטיווי, אם זה נשאר על פני השטח או חודר עמוק. אם הנחת הצבע נכונה. היא אהבה מאוד צבעים צורמים, דיסונאנסים".

והיא צדקה בביקורת שלה?

"צדקה ב-200 אחוז. היתה לה עין טובה. היא כל כך אהבה אמנות, יותר מאשר את עצמה. לכן גם כל כך נקשרנו. היא עשתה אמנות כי זה היה החיים בשבילה. 'אם לא אעשה אמנות לא אחיה', היא אמרה את זה".

אותה מחברת שנתנה לו מכילה רישומים מהשנים 91'-92'. "היא החזיקה כמעט כל שנה מחברת, אלה היו בעיקר מחברות של מסעות", אומר הלר. "מצד אחד אלה סקיצות ומצד שני עבודות בפני עצמן. גם כשאמרתי לה, 'לאה, לא', כי זה בעצם רכוש, היא אמרה, 'אני רוצה שהם יהיו אצלך'". אולי בגלל הפורמט הקטן, או הרישומים העדינים, יש במחברות משהו אינטימי ונוגע ללב. הן הוצגו בתערוכת רטרוספקטיווה שאצר הלר לניקל במוזיאון לאמנות בתפן.

הלר, בן 55, בוחר לפתוח בחברות שלו עם ניקל כדי להבהיר שכל העבודות בבית הן תוצר של חברות קרובה. "לא קניתי עבודה מימי", הוא מדגיש. יש לו קשר ארוך שנים עם בני אפרת, שעבודה שלו משנות ה-80 תלויה בקיר המסדרון למעלה - "אני לא יכול לשים אותה במקום אחר כי הילדים לא מתים עליה" - וגם עם מנשה קדישמן הוא נמצא בקשרי ידידות קרובים. ליד תלוי הדפס של יאן ראוכוורגר, חבר קרוב, "לא יצא לנו כל כך לשתף פעולה בצורה מקצועית", ולצדו תצלום כהה מאוד של בועז טל, חבר נוסף, שבו מצולמת אשתו, זהבה טל המנוחה.

בקיר שמעל השולחן תלוי רישום של אבישי אייל - לו אצר תערוכה במשכן לאמנות בעין חרוד - וליד ציור נוסף של ניקל. במסגרת קטנה מוצג מעין ציור אובייקט של טסי כהן פפר, שאצר לה תערוכה במוזיאון ינקו דאדא. עבודות נוספות של כהן פפר מגולגלות בחדר אחר עם עוד עבודות רבות שקיבל מחברים ("אני שומר אותן כך כדי שהילדים לא יהרסו אותן"). שם אפשר למצוא, בין היתר, שני תצלומים של רולנדה טייכר יקותיאל, מסדרת התצלומים שבהם שתלה את דמותו של פינוקיו בתצלומי שחור-לבן של ילדים בגטו, תצלום ציפור של רותי אגסי, ציור גדול של פנחס צינוביץ ורישום יפה של חנה מגד, ציורים של מיכאיל גרובמן ומרסל ינקו ("קיבלתי במתנה מהבת שלו, דדי, בתמורה לכך שאצרתי את תערוכת הקבע שלו במוזיאון ינקו דאדא") וכן תצלום יפה בשחור-לבן של נערה, שצילם אוהד מטלון.

מטלון הוא בין האמנים הצעירים המעטים שתלויים אצל הלר, וזה מפתיע לאור העובדה שלהלר יש ניסיון רב עם אמנות צעירה. לאחרונה אצר את הביאנלה לאמנים צעירים ברמת השרון שמוצגת בימים אלה, והיה בין הראשונים בשנות ה-90 שהחל לאצור תערוכות של אמנים צעירים במוזיאון ינקו דאדא. הוא אצר אז תערוכות למרים כבסה ולעצמון גנור. גם ליגאל עוזרי אצר את התערוכה הראשונה, ב-89', במשכן לאמנות בעין חרוד (רישום יפה מהתקופה ההיא תלוי אצלו בסלון וקשה לזהות בו את עוזרי של היום).

אם כך, למה אין לו בבית עבודות של אמנים צעירים? "הצעירים פחות אוהבים לתת", הוא עונה. "ואני גם לא רוצה. עם האמנים הוותיקים נוצרה מערכת יחסים. יש משהו בתקשורת עם הצעירים שמתפרש כחובה: 'בגלל שעשית לי תערוכה תקבל עבודה', וחוץ מזה לא נוצר קשר שהוא מעבר למקצועי. הם שייכים לדור אחר. בכלל, רוב הצעירים מציגים היום מיצבים, ואלה שעוסקים בצילום אין להם ממש עבודות. אני יכול להיכנס לסטודיו של אמן ותיק כמו אבישי אייל ולראות מאות עבודות על נייר. אצל הצעירים יש דיסק וצריך להדפיס. מה, אני אדפיס עכשיו עבודה?"

*#