אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משחק טוב מכאיב לי

הבשורה המלהיבה ביותר של התיאטרון הישראלי השנה הוא זינוקה של השחקנית קרן צור

תגובות

השחקנית קרן צור מספרת כי בדמותה של אנדה במחזה החדש של הלל מיטלפונקט היא חשה חופש אמיתי, משחרר - חופש מלהיות יפה. השחקנית הנאה אינה מסתירה את סלידתה מהסגידה ליופי, "ואני לא רוצה להישמע כמו מכוערת, אבל במקצוע שלנו המראה החיצוני תופס מקום מרכזי מדי והכישרון נדחק הצדה".

דווקא במקרה שלה הכישרון לא נדחק הצדה, ההיפך, קשה להתעלם ממנו. אולי זו שפת הגוף המשכנעת שלה, המחוות המדויקות של זרועותיה, או אולי המבטא הרך שסיגלה לה כניצולת שואה הונגרייה - הם שמסייעים לה להרשים כך, לתעתע בנפש הצופה, לעורר הזדהות והתרגשות. צור זכתה בהכרה עם קבלת פרס השחקנית המבטיחה על הופעתה ב"מדלן" בתיאטרון חיפה לפני שנים אחדות, אבל אין ספק שב"אנדה" היא מתגלה ככוכבת.

אנדה, הגיבורה הבדיונית של המחזה שכתב מיטלפונקט, היא ניצולת בלוק 10 באושוויץ, שהיתה חלק מניסוי נאצי בעיקור המוני על ידי הזרקת זריקות רעל לשחלות. כעת היא רוצה להעיד במשפט אייכמן המתנהל בארץ בזמן התרחשות העלילה, היא רוצה לספר לעולם על הפשעים שעוללו לה. אבל הממסד הפוליטי הבן-גוריוני פוסל אותה מלהעיד. למה? בגלל פרנויה פוליטית משולבת: ראשית, אנדה היתה חברת חרות חודשים אחדים והפגינה מול הכנסת נגד השילומים מגרמניה בהפגנה שאירגן מנחם בגין. ושנית, היא מהונגריה. היו שרצו לצמצם את מספר העדויות משם, בגלל משפט קסטנר שהתנהל קודם לכן. כך, 110 עדים העידו במשפט אייכמן, אנדה לא היתה ביניהם.

קרן צור: "אני חושבת שיש לי יכולת של הזדהות אנושית שאין לה שימוש בשום תחום מלבד משחק" (תצלום: תומר אפלבאום)

אנדה מניעה את עלילת המחזה הנושא את שמה, המציג מערכת משפטית שנכנעה להתערבות הדרג הפוליטי - מה שמזמין השוואות בין אז להיום. אין פלא שהמחזה מעורר ויכוח ציבורי, ובהקשר זה מתעוררת השאלה עד כמה המחזאי מחויב לאמת ההיסטורית. די היה להאזין להדי הוויכוח של פוליטיקאים ואנשי תקשורת שנכחו בהצגת הבכורה בתיאטרון בית לסין. ציר הוויכוח היה "היה או לא היה".

צור אומרת כי גם מעל הבמה חשה בהתנגדות שעורר המחזה: "הרגשתי אנרגיה של התנגדות מצד הפוליטיקאים באולם. לא עניין אותם הסיפור האישי-אנושי, שבו הניצולה עוזבת את הארץ בטריקת דלת, אלא רק מה אומרים עליהם, מה עשו או לא עשו. על זה המחזה, בעצם".

ראיונות עם סבתא

איך מתכוננים לתפקיד רב-עוצמה שכזה?

צור: "קראתי את המחזה המרגש הזה והבנתי שמבחינתי זו סגירת מעגל ושזה תפקיד של פעם בחיים. לפני ארבע שנים התחלתי לראיין את סבתא שלי, יונה ויינברגר, ניצולת שואה, כיום בת 91, שנולדה בהונגריה, היתה באושוויץ, ומשם העבירו אותה לבית חרושת לאווירונים בכפר בגרמניה. צילמתי אותה בווידיאו; כל פגישה התחילה במחאה מצדה, למה צריך את זה? הווידיאו שצילמתי נהפך לחלק מההכנה שלי לתפקיד. מובן שאנדה היא פרי דמיונו של הלל, אבל זה תפקידו של מחזאי, לספר את הסיפור האנושי שבלעדיו אי אפשר להעלות את המחזה. הדברים היו, התערבות היתה. מפא"י היתה המדינה והמדינה היתה מפא"י".

לדעתך מחזאי מחויב לאמת היסטורית?

"מבחינתי הבסיס לאמת ההיסטורית חייב להיות, אבל הצגה או מחזה אינם סרט דוקומנטרי".

איך יצרת דיוק כזה בשפת הגוף שלך על הבמה?

"הכיפוף של הגוף נולד מידיעה שהדמות עברה ניסויים רפואיים באזור הרחם. את אחיזת הזרועות והידיים לקחתי כנראה מסבתי - יש בזה משהו מאוד הונגרי. החיפוש אחר המבטא הנכון היה תהליך. לא רציתי לחקות את סבתא יונה, שיש לה מבטא הונגרי כבד, כי מבטא כבד מקובל בקומדיות וסאטירות. בחזרות עשינו ניסיונות, למשל הדגשת הר'. אבל הלל לא אהב את זה. הוא אמר בעדינות שהוא לא זוכר שכתב כל כך הרבה ר' במחזה. לבסוף החלטנו על מבטא מרומז. בכלל, הלל נסך ביטחון שהוא סומך עלי, וכך היה גם עם כל השחקנים. הוא מאמין בשחקנים שהוא בוחר. בזכות האמון שלו, לא פיקפקתי במה שאני עושה".

תשוקה נפלאה

במפתיע, מתברר שצור, בת 34, היתה עד לפני שנים אחדות אשת היי-טק. גם כשהחלה לשחק היא דילגה בין עבודה בחברת אמדוקס לבין תיאטרון חיפה. מרבית ההצגות שבהן הופיעה בחיפה - "תופרות", "מדלן", "אילוף הסוררת", "משפחת ישראלי" - הועלו בתקופת הדילוגים, בין 2001 ל-2004.

בתחום ההיי-טק החלה לעסוק בתקופת שירותה הצבאי. היא הוכשרה בממר"ם ועסקה בתחום גם בתום השירות. במקביל בחרה ללמוד תקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, כי "תקשורת זה סוג של משחק", היא מסבירה כעת את ההחלטה, "ומדעי המדינה היו אמורים להשלים חורים בהשכלה למי שלא למדה תיכון בארץ". בתום הלימודים קיבלה הצעה מאמדוקס ושש שנים עבדה כמתכנתת מחשבים. "אם הייתי ממשיכה הייתי מנהלת בכירה", היא אומרת. "בעלי גיל ישראלי בתפקיד בכיר שם".

אבל החלום היה להיות שחקנית. למה, בעצם, לא פעלה להגשמתו? "לא העזתי. זה נראה לי לא מציאותי. זה נראה לי חיים מלאי מרפקים. גם בבית מתווים לך דרך. אבל התיאטרון היה האהבה שלי מאז שאני זוכרת עצמי. כחיילת ראיתי את ג'וליאנו מר ב'אותלו'. המשחק שלו הכאיב לי. משחק טוב תמיד הכאיב לי".

העבודה באמדוקס לא סיפקה אותה והיא החלה ללמוד משחק באוניברסיטת חיפה. "זה השלים אחד את השני", היא אומרת. "למדתי משחק כדי להשלים משהו שהיה חסר בחיי היום-יום שלי. הרעב של שחקנים לתפקיד אינו דבר טוב בעיני, כי הוא מלחיץ. אבל התשוקה לשחק נפלאה. נאחזתי בעבודה בהיי-טק, כי עולם התיאטרון הפחיד אותי. העבודה שם נתנה לי ביטחון ושקט".

מאז התפקיד הראשון שלה, ב"תופרות" בתיאטרון חיפה, תפקיד רדף תפקיד, וב-2004 פרשה מאמדוקס והתמסרה לתיאטרון. תיאטרון בית לסין אימץ אותה והיא הופיעה ב"סינית אני מדברת אליך", "אונור", "קפה ערבה", "האגם המוזהב", "סרט צרפתי" וכעת "אנדה".

מה גילית כשהגשמת את חלומך לשחק בתיאטרון?

"שהחלום הוא מציאות. זה היה כל מה שדימיינתי. הקדושה הזאת, הכוח המעניין, המסעיר. זה סחף אותי והפך למרכז חיי. לאט לאט אני מתפכחת".

בן זוגה, היא מספרת, "היה צריך לעכל את זה. הוא לא הבין מיד את הצורך שלי. האמת היא שאני בעצמי לא כל כך הבנתי את הצורך הזה. אולי זו בריחה מעצמי. אולי אנחנו השחקנים לא כל כך מעניינים כדי להיות כל הזמן עם עצמנו. כיום הוא מפרגן".

מה כל כך מרתק אותך בלהיות שחקנית?

"מרתק אותי לפצח את הדמות שאני מגלמת. אני אוהבת יותר את תהליך החזרות מאשר את ההצגות עצמן. מרתק אותי להיכנס לדמות אחרת ולפצח אותה. אני אוהבת לחקור תקופות, לחקור אנשים, מערכות יחסים. קיבלתי מאגר של כאב ושל הומור שהחיים לא תמיד מאפשרים. בתור ילדה ונערה החיים היו טובים אלי. את מאגר הכאב קיבלתי אולי מגלגול קודם, ואני אומרת זאת אף שאיני יודעת אם אני מאמינה בגלגולים. אני חושבת שיש לי יכולת הזדהות אנושית שאין לה שימוש בשום תחום חוץ ממשחק. ג'וליאנו מר, שהופעתי לצדו ב'מדלן', אמר לי 'את תהיי שחקנית גדולה, כי יש לך יכולת הזדהות עם האדם'".

רוב שנות ילדותה לא חיתה כאן - אביה, אליעזר צור, היה איש צבא, מהנדס חשמל בצוללות, וכיום מנהל מפעל מצברים של כלי לחימה. אמה, רבקה צור, מורה לספרות. קרן היא הבת האמצעית. האב יצא עם משפחתו לשליחות מעבר לים וקרן העבירה את ילדותה באזור האגמים שעל גבול סקוטלנד ואת שנות התבגרותה בהמבורג שבגרמניה, שם למדה בבית ספר בינלאומי. בין לבין התגוררה בישראל.

כשחזרה לארץ מהמבורג היישר לצבא לקתה בהלם תרבותי, כדבריה, שנקשר לצפיפות, חוסר הנימוס והעדר חברים. אלה חברו לתחושת הזרות שחשה תמיד. "אבל היא התרככה", מוסיפה צור, "למדתי לקבל את עצמי כאן, כלומר לוותר על דברים באישיות. הייתי רוצה להיות יותר מנומסת, לדבר יותר בשקט, ללבוש יותר חליפות. השתניתי והתאמתי עצמי למקום ולזמן, אבל יש דברים שאני לא מוותרת עליהם, למשל ההקפדה על פרטים. אני לא מוכנה לעשות קיצורי דרך".

היא מתגוררת בחיפה ולפני כשנתיים היתה לאם. "אחרי לידתה של אמה, התמסרתי לה טוטאלית", היא מספרת. "הייתי בסימביוזה אתה. נכנסתי לעובריות כזאת שכל דבר הפריע לי - אור, רעש. התעסקתי בהנקה. תפקידי בבית לסין עברו לשחקניות אחרות. ואז ציפי פינס, מנהלת התיאטרון, הציעה שאחליף את אסי לוי ב'קפה ערבה'. אחר כך הגיעו הצעות נוספות. כיום אני מודה לה, כי חזרתי לזהות שלי - ולילדה שלי. פתאום יש לה אמא ולא תאומה. היא התרגלה שאבא עושה לה אמבטיה ומרדים אותה כשאמא בעבודה. יום אחד אמרה לו שאמא עובדת קשה".

את צופה בתיאטרון?

"אין לי כל כך ערבים פנויים, וזה גם עוד יום לנסוע לתל אביב. החודש היו לי 18 הצגות, וזה חודש קצר עם חגים".

את העתיד התיאטרוני שלה היא לא מתכננת. מבחינתה היא יכולה ורוצה לעשות כל תפקיד, החל בצ'כוב ושייקספיר וכלה בקומדיית מצבים. יותר קל לה להצביע על תפקידים שאינה רוצה בהם: "לא אופיע בטלנובלות ובריאליטי, גם אם מדובר בהכנסה טובה, אבל אני לא במקצוע בשביל ההכנסה".

האם את רואה בהיי-טק מקום מילוט, במקרה הצורך?

"קשה לי להאמין שאחזור לאורח החיים של מתכנתת בחברת היי-טק. גם אם ידובר במצב של העדר פרנסה, לא ארוץ היישר להיי-טק - אנסה לפני כן ליצור בעצמי, לביים. את תחום ההיי-טק מיציתי".

*#