אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיר אמן: רחל שביט בנטואיץ

הציורים והפסלים שנמצאים בביתה של בנטואיץ מעידים על שייכותה לתקופה ותיקה באמנות הישראלית שכבר כמעט נעלמה לגמרי

תגובות

רחל שביט בנטואיץ, בת 79, אם לארבעה (ביניהם העיתונאי ארי שביט), גרה בבית באוהאוס מקסים ומשופץ במרכז תל אביב. מרצפות הבית הישנות, התקרות הגבוהות, הריהוט העתיק - חלקו ירושה מבית הוריה - משרים תחושה של ותק אף על פי שהיא עברה לדירה רק לפני כמה חודשים. יש בבית לא מעט ציורים קלאסיים וציורי נוף שנעשו על ידי בני משפחה ומעידים על כך שהבחירה שלה להיות אמנית היתה בעצם ירושה משפחתית.

בנטואיץ גדלה במשפחה של אמנים. סולומון ג'יי סולומון, האח של סבתה, היה צייר מפורסם באנגליה במאה ה-19 (פורטרטים שצייר של סבתה, אביה ואחותו תלויים בבית). דודתה מיוריאל בנטוויץ' היתה גם היא ציירת מוערכת. שני ציורי נוף עדינים שלה, אחד של קיסריה והשני של תל אביב בשנות ה-20, תלויים בסלון.

הציורים והפסלים שנמצאים בביתה של בנטואיץ מעידים על שייכותה לתקופה ותיקה באמנות הישראלית שכבר כמעט נעלמה לגמרי. למשל, פסל הדג/יונה של משה ציפר, שמונח על השידה בסלון, פסל של בוקי שוורץ שקיבלה ממנו ליום הולדתה ה-70, וציור של משה קופפרמן, שהיה ידיד. שני ציורי נוף גדולים של אליהו גת, שתלויים בסלון, קשורים לאחת התקופות המשמעותיות בחייה.

את גת הכירה בשנות ה-70 כשכבר היתה גרושה והם נהפכו לזוג. כמה שנים אחר כך ייסדו ביחד את קבוצת "אקלים" (שעמה נמנו אמנים כמו אורי ריזמן, חנה נוה וקליר יניב), קבוצה שדגלה בביטוי של האופי והאקלים המקומיים באמנות. בנטואיץ מדברת בנימה של געגוע על הימים ההם, שחלק גדול מהם העבירה בצפת. "הרבה מאוד אמנים הגיעו לשם בתקופה ההיא", היא מספרת. "זה היה מאוד מקובל, בגלל מזג האוויר. גרנו בבית ערבי ענק, ישבנו ביחד עם ליאו קאן וציונה תג'ר, היינו מקיימים שם סדנאות ליצירה בנוף והגיעו מיכאל גרוס, צבי אלדובי הפסל וטובה ברלינסקי. הרעיון היה לחפש אנשים שזה מה שמעסיק אותם, הקשר למקום, לאקלים ולצבע הים-תיכוני.

"למה אני כל כך כועסת על תערוכת שנות ה-70 במוזיאון תל אביב שמתמקדת בגוף? בשבילי, שנות ה-70 זה מלחמת יום כיפור. הבן שלי היה טייס וכל הציורים שציירתי היו בצבעי המדים שלו. נכון שהיו אז אמנים שעסקו בגוף, אבל גם היה פה ויכוח עקרוני: האם אנחנו אוניוורסליים או מקומיים. וזה התעצם במיוחד אחרי יום כיפור. על מה נלחמנו? עמדנו לפני חיסול, יצאנו מזה בשלום, ובשביל מה? לדבר על הגוף שלנו או על הקשר למקום?"

גם אז, מתברר, הקבוצה לא התקבלה באהדה רבה. "היו כותבים שהדביקו לנו תווית של ימין, שזה אבסורד, אבל התווית הזאת נהפכה לקללה". אבל כל אלו, כאמור, הם זיכרונות של דור הולך ונעלם, והדור הצעיר מכיר את רחל שביט בעיקר כיו"ר אגודת האמנים והפסלים בתל אביב בשנים 1989-2005. יש לה הרבה מלים טובות להגיד על אריה ברקוביץ, שהחליף אותה בתפקיד, אך חסר לה דבר אחד: "בית האמנים שימש פעם מקום מפגש לאמנים", היא אומרת, "והיום הם מגיעים רק לפתיחות. אבל האמת היא שכל הדור שלי הולך ופוחת".

מי הם הדור שלך?

אני יותר מבוגרת ממנשה (קדישמן), אבל אנחנו בכל זאת חברים. טוביה בארי ואני, שנינו ילידי ספטמבר 1929, תמיד חוגגים יום הולדת ביחד. אלימה היא מהמחזור שלי במכון אבני, ומובן שגם יחיאל סגל. קראנו לו ‘זהזה' והוא היה משמיד כל ציור שהוא היה עושה".

שביט זוקפת לזכותה את חזרתו של סגל לציור לאחר שנים. "גרתי ברחובות. יום אחד מגיע מישהו מטעם העירייה לקרוא לי את שעון המים ואני מזהה שזה ‘זהזה'. התנפלתי עליו, אמרתי לו, ‘אתה הצייר הכי חשוב במכון אבני, אתה חייב לחזור לצייר'. ניהלתי אז את האולפן לאמנות בעיריית רחובות, הוא בא אלי ואני רואה שהוא לא יכול להחזיק את העיפרון ביד. היתה לי שיטה שבדיוק למדתי אז בארצות הברית: לצייר ביד ההפוכה. זו שיטה שמלמדת להתבונן אחרת ויוצרת קשר ישיר בין העין ליד. זה משחרר. מה אני אגיד לך? כל הרישומים המוכרים של סגל נעשו בטכניקה הזאת. זה החזיר אותו לצייר".

יש לך ציורים שלו?

"לא. הרבה מאוד ציירנו אחד את השני אבל לא נשאר כלום. היו לי גם ציורים של אורי ריזמן, שקניתי ממנו, וגם זה לא נמצא. אליהו ואני נסענו הרבה לקיבוץ כברי לעזור לו, כי הוא היה במצב מאוד קשה. לפני עשר שנים כשלא היה לי כסף אז מכרתי. הייתי באמת במצוקה גדולה. אחד הפורטרטים היפים שהוצגו ברטרוספקטיווה שלו במוזיאון תל אביב היה שייך לי".

את מצטערת?

"זה היה מצער, אבל בגילי אני אומרת שצריך להיפטר מהכל".

*#