אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נוגעת בתקרת הזכוכית

זיוה ארמוני, מהאדריכליות הבולטות של דור המדינה, תיכננה בצעירותה את מבנה הספרייה הלאומית בירושלים, אך המבנה האיקוני לא מזוהה אתה. גם היום היא ממשיכה להיאבק על "המקום המדויק שלי בהיסטוריה"

תגובות

שולחן השרטוט הישן בחדר העבודה בדירתה של האדריכלית זיוה ארמוני בתל אביב, הוא אותו שולחן שעליו שירטטה בשנות ה-50 בבית הוריה, יחד עם שותפה האדריכל חנן הברון, את ההצעה שהגישו לבניין הספרייה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. הם היו אז אדריכלים צעירים. תוכניתם היתה, כדבריה, הבסיס שעליו תוכנן הבניין בעבודת צוות עם מתמודדים אחרים מעט יותר מנוסים שצורפו לתכנון. העבודה על בניין הספרייה, שנהפך ברבות השנים לאיקונה אדריכלית ולאחד מסמליה של אדריכלות התקופה, היתה מעין מפץ גדול שממנו נולדו כמה מהדמויות המרכזיות והמשרדים הבולטים של דור המדינה באדריכלות הישראלית, ושורטטו טריטוריות ומוקדי כוח.

שותפים אחרים לתכנון זכו למנת ההכרה והנוכחות הראויה להם, מי פחות ומי הרבה יותר, כמו האדריכל אברהם יסקי. לארמוני נותרו מאז בעיקר הזיכרונות, והמאבקים הסיזיפיים הקטנים שהיא מנהלת במשך השנים על "המקום המדויק שלי בהיסטוריה". לפעמים המאבקים הצטמצמו לעניין טורדני, פעוט לכאורה, כמו איות נכון של שמה. היא זוכרת עד היום את עבודת הצוות על הספרייה ואת השוויון בקבלת ההחלטות. היא והברון עבדו על הפרויקט עד תום שלבי התכנון והביצוע, "גם כשהאחרים היו כבר פחות מעורבים. אני ריכזתי אז את העבודה, הפרטים והכל", היא אומרת, "אבל כשקרויאנקר כתב ספר על גבעת רם ועל הספרייה, הוא ריאיין רק את יסקי. כואב לי שהבניין הזה מזוהה בעיקר אתו".

לא ידעה מחסור

בעשרות שנים של פעילות מקצועית, כאדריכלית בקיבוץ מעגן מיכאל, שבו היתה חברה, או בעבודתה במחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד, וכבעלת משרד משלה, ארמוני לא סבלה מעולם ממחסור בעבודה. היא תכננה עשרות פרויקטים ברחבי הארץ, מבני ציבור ותרבות, בתי הבראה ונופש, מרכזי ספורט ווילות פרטיות. היא איננה אנונימית ושמה מוכר במעגלי המקצוע.

רבים מהאדריכלים הוותיקים מכירים אותה אישית. העולם כאן קטן. אדריכלים צעירים יותר התוודעו אליה בשנים האחרונות בעקבות התערוכה והספר "הפרויקט הישראלי" והעניין האקדמי שהתעורר בהיסטוריה של אדריכלות התקופה. אבל בחשבון נפש היסטורי, היא נותבה למקום פחות מרכזי ונותרה מחוץ למוקדי השפעה וכוח. עבודתה המוכרת של ארמוני, ולו בזכות מיקומה המרכזי בתל אביב, היא בית הקיבוץ המאוחד ברחוב סוטין שתיכננה עם חנן הברון בסגנון ברוטליסטי תקופתי ו"ברוח קיבוצית". לפני שנים נמכר המבנה ליזם פרטי ושימש כבניין משרדים להשכרה. בקרוב ייהרס ובמקומו יוקם מגדל למגורי יוקרה. הכוונה להרוס את הבניין המרשים עוררה גל קטן של מחאה ציבורית בתל אביב, ששכך עד מהרה. ארמוני עצמה (הברון הלך לעולמו בשנת 2000) ניסתה לשכנע את עיריית תל אביב לשמור את המבנה, אך נענתה בשלילה.

הספרייה הלאומית בירושלים בתקופת בנייתה (תצלום: זיוה ארמוני)

המחשבה שאדריכל בעל השפעה גדולה משלה היה מצליח לעורר מחאה תקיפה יותר ואף להציל את המבנה, אינה תלושה מהמציאות. בעיקר אם זה היה אדריכל גבר שהיה נלחם על מורשתו ועל האגו שלו. בניסיון להסביר מדוע אין אדריכליות בולטות בעולם, אמרה האדריכלית הבולטת היחידה בעולם זאהה חדיד בראיון לעיתונות, כי "לאדריכלות צריך להתמסר 24 שעות ביממה. כשנשים עושות הפסקה כדי ללדת ילדים, קשה להן לחזור". למעשה, גם אדריכליות שלא נישאו ולא ילדו לא זוכות למקום הראוי להן בהיסטוריה. כאשה לבדה, ארמוני היא בחברה טובה עם רבות מבין עמיתותיה. גם אדריכליות שנישאו לאדריכלים נשארו בדרך כלל בצלם, כי המיגדר הוא זה שקובע.

הקדימה את הגברים

ארמוני נולדה בתל אביב לאב נגר מומחה ולאם תופרת עילית. היא למדה בגימנסיה הרצליה וכבר בצעירותה נמשכה לאדריכלות. מותו של חבר נעוריה, שנהרג בשמירה בקיבוץ דגניה, התווה את מהלך חייה האישיים. ב-1954 סיימה את לימודי האדריכלות בטכניון במחזור אחד עם צבי הקר, דן איתן וזלמן ענב. היא היתה הראשונה מבין חבריה, הידועים ממנה היום בהרבה, שזכתה בתחרות תכנון חשובה. בתום הלימודים הצטרפה לקיבוץ מעגן מיכאל ולאחר מכן עבדה כאדריכלית במחלקת התכנון של התנועה.

בשהותה בארצות הברית בשנות ה-60, במסגרת חילופי ידע מטעם הטכניון, החלה לאסוף חומר לספר על מאפיינים אמריקאיים ייחודיים באדריכלות המודרנית הבינלאומית, והיא מקווה שיימצא מי שיוציא אותו לאור. ב-1966 פתחה משרד אדריכלות משלה בתל אביב. בין היתר תיכננה בניין תיאטרון בקיבוץ חפציבה, ש"יושב נפלא על רקע הגלבוע" כדבריה, וילה למשפחת ס' יזהר במישר, את בית הארחה נוף גנוסר, מבני קיט בקיבוץ שדות ים ותאי שינה באוניות התנועה הקיבוצית. בנוסף לעבודה מעשית, "הייתי תמיד פעילה", היא אומרת, היא נסעה, לימדה, הרצתה וכתבה.

התיאטרון בקיבוץ חפציבה (תצלום: זיוה ארמוני)

ב-1978 השתתפה בתערוכת אדריכליות בישראל במרכז פומפידו בפאריס. ארמוני לא נתנה דעתה לקשר בין המקצוע למיגדר, ומקבלת בספקנות את ההנחה שלאשה לבדה קשה עוד יותר. אבל תקרת הזכוכית, שבקיומה היא אינה מכירה, מדברת בעד עצמה. גם כיום רק אחת מבין כוכבי העל ששמם ידוע מעבר לגבולות המקצוע היא אשה, זאהה חדיד, שהיא גם האשה היחידה שזכתה בפרס פריצקר היוקרתי ב-2004. רק השנה הוענק לראשונה פרס ישראל לאדריכלית, עדה כרמי מלמד, נצר לשושלת אדריכלית. כך שיש להצדיע לארמוני על שנגעה בתקרת הזכוכית, גם אם לא ניפצה אותה.

*#