אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשארתי במטוס

גלעד עברון, מהיוצרים הבולטים של התיאטרון הישראלי, מרגיש בארץ כמו זר.עכשיו הוא חוזר אחרי שתיקה של שש שנים ומדבר לראשונה על הלם הקרב שבו לקה ב-73'. במחזהו החדש הוא מרחיק עד ספרד של דון קיחוטה כדי להתייחס למציאות הישראלית

תגובות

היו זמנים שגלעד עברון נחשב לאחד המחזאים המעניינים ביותר שקמו בישראל. היו אף שראו בו את ממשיכם של נסים אלוני וחנוך לוין. אבל אז, בשיא תהילתו, הוא כתב את "שמים", מחזה על משמעותה של האמנות בעידן הרייטינג. ההצגה לא עמדה בציפיות הרייטינג וירדה מהבמה קרוב להעלאתה. הכישלון הצורב הביא גם להפסקת המשרה שלו כמחזאי הבית של הבימה, ועברון חזר לאוהיו, שם התגורר עם משפחתו - ונשכח.

תשע שנים עברו מאז. בינתיים שבה המשפחה לישראל, וכעת חוזר עברון עם מחזה חדש שכתב, "הטענה של דון קיחוטה", המועלה בבימויה של אופירה הניג בהפקה שפתחה את הבית החדש והיפה של אנסמבל תיאטרון הרצליה. על תקופת "שמים" מספר עברון: "מכיוון שהתגוררתי אז בארצות הברית חוויתי את הדברים במידה של ריחוק. היה לי קשה. לא מיד עסקתי בניתוח מה לא עלה יפה. היום הדברים הרבה יותר ברורים לי, בעיקר אחרי שצפיתי בהצגה ‘שמים' בתיאטרון קטן בפאריס, תיאטר Ouvert, לפני כשלוש שנים. הנוסח היה שם מאופק ונזירי ותרם לקבלתו של המחזה.

"השתיקה של השנים האחרונות קשורה הרבה לתחושה של הזרות שלי בארץ", הוא מפתיע. "לא שלא ניסיתי לחזור לפעול בתיאטרון כאן, אבל אותה תחושת זרות, שעליה גם כתבתי בספרי ‘מראה מקום' (קובץ סיפורים מ-2003), הרחיקה אותי מכאן, גם כשכבר חזרתי".

קצת מוזר לשמוע על תחושת זרות מפיו של מי שהוא דור 11 בארץ.

"אני לא סוחב את 11 הדורות על גבי. תחושת הזרות קיימת מאז שחזרתי לארץ ב-2001. היא לא עוזבת אותי ודורשת סוג של דיאלוג אחר עם הסביבה. אני מרגיש מנותק, ואני כבר לא יכול להגיד ‘זה ביתי כאן'. זו אחת הפגיעות הכי עמוקות שקרו לי. אני כמעט לא קורא כאן עיתונים וכחלק מהניכור אני קורא עיתונות חוץ, שומע רדיו אמריקאי ולא ישראלי, כי אני לא מקבל מהרדיו דיווח שהוא אמין, אלא מוטה פוליטית בדרך כלל. גם יחסי עם המדיה נותקו. אחת הסיבות היא הסטת תשומת הלב מהדבר אל הדובר, שזה עיסוק ברייטינג שאני לא רוצה להיות חלק ממנו".

בעצם, לא התאוששת מאז חזרתך?

"לא חזרתי באמת לארץ. בעצם נשארתי במטוס".

שש שנים לא זכרתי

הקושי שלו בחשיפה אינו קשור רק בתחושת הזרות שהשתלטה עליו אלא גם להלם קרב, ובשפה מקצועית יותר פוסט-טראומה, שהוא חווה כחייל בטירונות בסיני ב-1973. עתה הוא מדבר על כך לראשונה בפומבי. "הפוסט-טראומה מובילה אותי בדרך כלל להתרחקות והימנעות מתקשורת", הוא אומר, ומודה שהחוויה הזאת חילחלה לתוך מחזותיו מבלי שהיה מודע לכך. למשל, זיף ממחזהו "יהוא" מאבד את זיכרונו לאחר שעשה פשעים נוראים. "עבדתי על המחזה תקופה ארוכה ועם אנשים רבים, ולא קישרתי את אובדן הזיכרון של זיף עם העובדה שאני איבדתי את זיכרוני שלי עקב טראומה מהמלחמה. במשך שש שנים, מ-73' עד 79', לא זכרתי מה היה, ורק במסגרת טיפולית התחלתי לשחזר.

"באחת החזרות האחרונות של ‘יהוא' הזמין פסיכולוג שלא הכרתי קבוצה ממטופליו, כולם הלומי קרב, לצפות במחזה", ממשיך ומספר עברון. "הוא ביקש שאדבר אתם לפני ההצגה. התיישבתי אתם וראיתי אותם, אנשים חיים והרוסים. לא הצלחתי כמעט להוציא הגה מפי. הייתי חסר אונים, ואחד מהלומי הקרב ראה מה שאני לא ראיתי, זז הצדה במושבו וסימן לי, בוא. בוא, שב אתנו. אתה שייך אלינו. זה היה הרגע הראשון שהבנתי שכתבתי על אותה טראומה. המרחק ביני וביניהם היה קטן מאוד. הכתיבה, השפה, הסגנון, שמרו עלי לא ליפול לתוך הבור שאותם הלומים נופלים לתוכו ללא הרף".

האם הכתיבה היא מקום מפלט ממצוקות הפוסט-טראומה?

"לא, לגמרי לא. הכתיבה היא דרך להתמודד עם המצב, עם המציאות. הכתיבה מאפשרת הצבת מציאות אלטרנטיווית, כמו דון קיחוטה שמדמיין וממציא עולם. במובן זה הוא נוגע במכניזם של יצירת האמנות. הוא יוצר אלטרנטיווה לחיים שאינם מספקים, שהם חיוורים מדי, מטריאליים מדי או מושחתים מדי".

השאלה היא איך אתה חי ויוצר במציאות הלא-אלטרנטיווית, הקשה, המטריאלית, המושחתת.

גלעד עברון: "הדברים המעניינים בתיאטרון הישראלי נעשים בדרך כלל כעלי תאנה"  (תצלום: דודו בכר)

"החוויה הישראלית שלי, מעבר למשפחה וחברים, מורכבת מגודש התרחשויות שיוצרות ‘רעשים', מסך של רעשים - אינטנסיוויות, התלהמות, כיבוש אכזרי, מניפולציות, התלהבות, דיכוי, תקוות, צדקנות, חיי בועה ומה לא. שום דבר כמעט לא נחווה אלא כרעש. זו מציאות עיתונאית. אבל התיאטרון שמעניין אותי אינו עיתונות. תיאטרון לא צריך לאשר את המציאות. יש לו כוח להציב אלטרנטיווה. הוא יכול להתנגד לרעש הזה שאינו מאפשר לחשוב או להרגיש. אני מנסה לשאול איך אפשר להישאר אנושי ברעש הזה. ולפעמים צריך להתרחק עד לה מאנשה של דון קיחוטה כדי להתקרב ולהרים את שולי המסך".

את שולי המסך הוא מרים על ידי הרחקת העדות, כפי שעשה במחזותיו האחרים. זוהי התרחקות לשם התקרבות, כי רק כך יכול עברון לומר את דברו על החברה הישראלית, על תרבות הסלבס, על הרייטינג ועל החיים כמופע בידור.

ריאליטי עם דוכס ודוכסית

את הרעיון לכתיבת "הטענה של דון קיחוטה" הציעה אופירה הניג, שביימה את "שמים" וכיום מכהנת כמנהלת האמנותית של אנסמבל תיאטרון הרצליה.

לא, כישלון ההצגה ההיא לא הרתיע אותה, ההיפך, הוא הביא לתובנות חדשות, כדבריה. "המקומות שלא הבנתי ב'שמים' התבהרו לי בשנים האחרונות והגעתי לעבוד על ‘דון קיחוטה' הרבה יותר חכמה ובשלה", היא אומרת. "אני עדיין חושבת שעברון הוא המחזאי הכי מעניין בארץ".

עברון בחר לעבד את הסיפור שגולל דה סרוונטס בכרך השני של יצירתו, שנכתב בתחילת המאה ה-17 ובו שתי הדמויות, דון קיחוטה וסאנשו פאנסה, נעשות מפורסמות. "הצד הזה ריתק אותי ומאותו רגע לקחתי חופש לעשות מה שאני רוצה", הוא אומר. "המחזה נפתח כשנודע לקיחוטה ונושא כליו סאנשו שהתפרסם ספר על אודותיהם ומעתה הם גיבורים ספרותיים. הספר, כפי שנדמה לדון קיחוטה, מטיל ספק בשפיותו ובמיוחד בעצם קיומה של דולציניאה, אהובתו. קיחוטה יוצא להרפתקאות חדשות בלוויית סאנשו כדי להוכיח שהוא שפוי וכדי להיפגש עם דולציניאה. בהמשך נהפכים קיחוטה וסאנשו לקורבנות של דוכס ודוכסית שמנסים להשתעשע בהם להנאתם. במצב שנוצר לא נותר לו אלא למות, או כפי שהמחזה מציע, להמתין לדולציניאה שלו שלעולם לא תגיע".

הדוכס והדוכסית מתייחסים אל החיים כאל מופע בידור. איך זה מתקשר אלינו?

"השימוש שעושים הדוכס והדוכסית בבני אדם לשם שעשוע מזכיר את כל המדיה, בעיקר האלקטרונית, את רוב תוכניות הריאליטי, תוכניות שהן לא יותר מ'הבה נשתעשע' והן עושות שימוש אכזרי בבני אדם שמסכימים מרצונם להשתתף בזה".

חודש בצינוק

עברון, בן 53, מעולם לא למד תיאטרון. הוא למד אמנות בבצלאל. כילד רמת-גני שהתגורר עם משפחתו ברחוב ז'בוטינסקי הוא זוכר עדיין את ריח השוקולד של "עלית" וריח התפוזים של "עסיס". הוא גם זוכר את הבית המוקף עצים. אבל כיום אין שם כבר עצים, את מקומם תפסו בניינים גבוהים מאוד.

אביו, בועז עברון, היה עיתונאי ופובליציסט, מבקר תיאטרון ב"ידיעות אחרונות", כתב ספרי עיון וכיום הוא ראש המכון לתרגום סיפורי מופת. אמו היתה סגנית מנהל של קרן תרבות אמריקה-ישראל. אחיו יואב הוא מדען. התסריט הראשון שכתב (עם מאיר דורון), לדרמת הטלוויזיה "לחם" בבימוי רם לוי, הפנה אליו תשומת לב ככותב מוכשר. אחריו הוזמנו תסריטים נוספים לדרמות טלוויזיה, בהן "הורים ובנים" ו"מר מאני", עיבוד לספרו של א"ב יהושע.

את מחזהו הראשון, "גשם", שהופק בתיאטרון הקאמרי, כתב עברון לפני שני עשורים, בעידודו של רמי דנון. דנון גילם את התפקיד הראשי ב"לחם" ושיכנע את עברון לכתוב לתיאטרון. מאז זנח עברון את הקולנוע והטלוויזיה לטובת התיאטרון. למעשה, הוא מתעב טלוויזיה, אינו צופה בה ואינו מוכן לכתוב לה.

התיאטרון הניח לרגליו שטיח אדום. ב"יהוא" מ-1992 רקם משל פוליטי בעל משמעויות אקטואליות. את "הר לא זז" מ-96' ביסס על "קגמושה", סרטו של אקירה קורוסאווה. בתוך זמן קצר היה להבטחה של התיאטרון הישראלי. אחרי הכישלון של "שמים" נעשה ניסיון להציג בהבימה את "לב טוב" פרי עטו, שעסק במהמרים ישראלים בטורקיה, אך גם הוא נכשל. מחזה אחר שלו, "השטן משאטיון", שהפקתו תוכננה בהבימה, לא הועלה עד היום.

באוהיו שהתה משפחתו בעת שאשתו, נורית כהן עברון, השלימה את הדוקטורט שלה. לשניים תאומים בני 21 ובת: עמרי משלים תואר ראשון בפילוסופיה והיסטוריה, נמרוד לומד חינוך, נועה, בת 20, סיימה לימודי תקשורת חזותית בבצלאל.

בניו, הוא מספר, "תוססים עם הפעילות הפוליטית שלהם בהרבה התארגנויות ומכל מיני סוגים. עמרי קומוניסט בבנק"י ונמרוד פועל בארגון שתומך בפעילות שמאל אלטרנטיווי. אני שמח בשבילם. זו הדרך הנכונה להתמודד כשאתה מרגיש באופוזיציה".

למרות הרצון להתגונן מפני המציאות הזאת, היא מחלחלת פנימה אל הכתיבה. כך היא הגיעה אל "עין לטושה", מחזה קצר שכתב והועלה לפני כשנה בצוותא. איש בתא מעצר חשוך מנסה להבין מדוע נעצר. הדיאלוג שלו הוא עם קרן אור שמופיעה ונעלמת, אך זו אינה משיבה על שאלותיו והוא מידרדר ומתפורר.

הרקע לכתיבת המחזה היה מעצרו של בנו עמרי לפני שנה, "כי סירב לשרת בצבא, עקב עמדתו שצה"ל הוא צבא כיבוש. הוא נשפט ונכלא במשך חודש בצינוק. הצינוק הואר לילה ויום ומצלמה עקבה אחריו במשך 24 שעות. איש לא יכול היה לבקר אותו, אלא עורכי דין מפעם לפעם, ונמנעה ממנו הזכות לקרוא, אלא רק כתבי קודש. כסטודנט רצה ללמוד בצינוק אבל לקחו ממנו את הספרים. ברור שניסו לשבור את רוחו. אבל הוא נאבק באמצעות עורכי דינו על הזכות לקרוא, על הזכות שלא לכלוא גם את מוחו ודמיונו של אדם. הוא נאבק שהזכות הזאת תתייחס לא רק אליו אלא תשרת גם עצירים אחרים. האלימות הזאת, המכוונת והממסדית או הבטלנית והמקרית, היתה בלתי נסבלת".

ולבסוף?

"רק ביומיים האחרונים הוא יכול היה לקרוא בצינוק. השאירו אותו בתחתונים חודש ימים בצינוק ולבסוף הוא שוחרר מצה"ל".

קסם השפה

אחרי היעדרות של שנים מהתיאטרון הישראלי, איך הוא נראה לך כיום?

"נוכחתי עד כמה עולם המושגים מושתת על ערכים כספיים-מסחריים. המחזה הבא שלי, ‘רק השפה נשארה', הוא מחזה שקשה לתיאטרונים הממוסדים לעכל. הצעתי אותו לקאמרי והם סירבו בנימוס, ובהבימה לא השיבו אפילו בתשובה מנומסת, זה התפוגג באוויר. אופירה הניג היא היחידה שהרימה את הכפפה ותעלה אותו בעונה הבאה".

אתה כועס?

"אין לי בעיה עם זה. אבל אין ספק שאם אתה לא מנסה לשאול שאלות ואתה רק לחוץ לתוצאה ועוד כזאת שתשביע רצון - הרבה דברים ימותו בדרך. כמנהל אמנותי אתה צריך להיות באזורים מסוכנים, אבל הם עסוקים בהישרדות ולכן לא יכולים לחשוב באופן מלא על אמנות. וזה חונק. הדברים המעניינים נעשים בדרך כלל כעלי תאנה".

בסגנונו אפשר להבחין בהשפעות של בקט, יונסקו, חנוך לוין, נסים אלוני. "חוויות התיאטרון הראשונות שלי היו קשורות דווקא לשמע", הוא מספר. "כילד שמעתי תיאטרון בתקליטים שהיו בבית אבי. מעל כולם כיכב נסים אלוני ב'הנסיכה האמריקאית'. הכרתי את הטקסט בעל פה, והקסם של השפה, הכוח המדמה שלה, עולם שלם שנוצר מאינטונציה - זו חוויה שיקרה לי כמו אינטימיות של חוויות ילדות.

הוא מודה שהושפע בכתיבתו מנסים אלוני וחנוך לוין, מברכט ובקט כמובן, "אבל יש עוד רבים שאי אפשר בלעדיהם, עכשוויים וקאנוניים", הוא אומר. "איך אפשר לכתוב בלי צ'כוב ובלי שייקספיר? נכון שיש שלב בעבודה שבו צריך לשכוח את כולם. אבל בזמן העבודה אני מנסה לקרוא כמה שיותר, כך שגם אם התוצאה בסופו של דבר לא תעלה יפה, אז לפחות שהשיחות בדרך יהיו מעניינות".

האם אביך קרא את המחזה החדש שלך?

"כן, והוא מאוד צחק, מה שמאוד לא רגיל במחזותי. הוא היה בעד. אבל את ההצגה עדיין לא ראה".

*#