אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וכך שעה שעה הבשל נבשיל

תוך כדי חיפוש חסר פשרות אחר דרכו האמנותית, שנעה בין ציור לתיאטרון, התווה דן קדר את דרכם של תלמידיו הרבים אל קדמת הבמה. ביום שישי שעבר מת בביתו, בן 79

תגובות

דן קדר (1929-2008) היה צייר, איש תיאטרון, חונך ואיש תם וישר. הוא היה תם בהסתכלות שלו על עצמו, על אמנותו, על אנשים בסביבתו הקרובה ועל בני אדם וזכויותיהם. והוא היה קיצוני עד כדי תמימות בתובענות שלו כלפי עצמו וכלפי המציאות שבה חי ויצר.

ללא הצירוף הזה של תום וקיצוניות אי אפשר להסביר את הדרך שעשה באמנותו: מן הסטודיה לציור של הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל בהנהלתו של אהרן אבני, ב-1940, שבה "טובלים בפסטורליות את מכחולינו בצנצנות לבן מלאות מים", דרך הסטודיה של יחזקאל שטרייכמן עם "דופק הזמן (...), הלהבה היוקדת מן המלחמה, האבדון" ועד אמנות העולם הגדול "הנועצת שיניה בבשר המציאות". משהו בו לא השלים עם המופשט הלירי של אביגדור סטמצקי, ועם הדגש על הטקסטורה והצהרות-נגד ספרותיות, והוא הלך ל"בצלאל החדש" בירושלים, למרדכי ארדון, תכניו וסמליו.

דן קדר, "על הפונטה וקיו", 1969

במקביל הוא הקצין בדרכו החברתית-הפוליטית: מהשומר הצעיר, עם יעקב אגמון ודני קרוון (שליווה אותו גם בדרך האמנותית), שמאלה, אחרי משה סנה וחבריו, אל מק"י. ובירושלים, עם ארדון, הוא קרא את "תרבות וחברה" של השר לענייני תרבות בברית המועצות, ולא היה מסוגל, עם המטען האמנותי והאישי שלו, להתגייס לריאליזם הסוציאליסטי, אף שהאמין בלב שלם שאמן צריך לשרת את החברה. כשלא הצליח לפתור את העימות בין האמנות לחברה, הוא החליט שהפגם הוא בו; בציור שלו. הוא הפסיק לצייר והתחיל ללמוד תיאטרון.

בדרכו הקיצונית והישרה הוא למד את הכל מהתחלה, ובכל היסודיות: בית הספר של הקאמרי בתל אביב, לימודי בימוי בבריסטול אולד-ויק באנגליה, ובימוי בלונדון, משם חזר עם ספרי בימוי של הפקות שהצליחו כדי לביים בקאמרי, על פי אחד מהם (שבו שורטט כל מעמד במתווה מדויק), את "אשת הסנדלר". ההצגה לא הצליחה, ושוב החליט קדר, אחרי עוד כמה ניסיונות, שהפגם הוא בו (אף כי הוא יודע שבוודאי לא רק בו) ועזב את התיאטרון.

כבר אז החל לחזור אל הציור, אבל עשה זאת במקביל לתקופת הדרכה בחוגי דרמה בבתי הספר התיכוניים של תל אביב. שם היה לי המזל להתקבל לחוג לדרמה בהדרכתו, מן הסתם גם בגלל הר' הלשונית הטבעית שלי (על חיוניותה לשפת הבמה דיבר בלהט עד עשרה ימים לפני מותו). משתתפי החוגים לדרמה בתיכונים העירוניים ד', ה', ו' בתל אביב הכירו את החיוך הקטן שלו, את הזקן המחודד (אני חושב שהתחלתי לגדל זקן בגללו), את העיניים הטובות שלו, השובבות, המרמזות - דווקא הוא, המחמיר עם עצמו - שלא מוכרחים לקחת את הכל כל כך ברצינות.

תלמידי תיכון של היום מסוגלים לשיר ולרקוד, ומוכנים להתמודד ב"כוכב נולד" ו"נולד לרקוד", בעקבות מה שהציגו בחוגים לדרמה שלהם. קדר ביים עם תלמידי תיכון את "אנטיגונה" ו"חלום ליל קיץ", "פר גינט" של איבסן, "אשת הסנדלר" של לורקה ו"מוצרט וסאליירי" של פושקין בתרגום שלונסקי, וגם את "אור הנחשך", חיזיון מיסטי מאת איתמר יעוז-קסט (מיכל גוברין כתבה את התוכנייה; אולי פגישתה הראשונה עם המיסטיקה היהודית; איך ידע להפנות אותה לשם?) - קלאסיקה ומחזה מקורי, טקסטים תרבותיים תובעניים שדרשו מן התלמידים להתאמץ כדי להיות ראויים לשמש באמנות.

קדר ידע גם לדבר עם התלמידים והתלמידות, לשמוע ולחוש אותם, אולי טוב יותר משיכלו לעשות זאת הוריהם, בני דור אחר, שרובם באו מ"שם". הוא נולד בארץ ישראל, ספג את שפתה ותרבותה מילדות, קלט את התרבות האירופית הקלאסית וידע לעורר את האהבה וההערכה אליה. חשוב יותר: הוא ידע להפגיש אותם, ולתת להם את הדחיפה לצאת לקדמת הבמה, שבה יהיו הם עצמם. הוא הפגיש אותי עם מיכה לבינסון, שהיה בחוג בתיכון ד', ועם עמרי ניצן מתיכון חדש, שבא לראות הצגה שעשינו, כי שמע עליה.

דן קדר, "ציוני מושלם", 2008. (ציור מתוך קטלוג התערוכה "הפרחת השממה וכדומה...")

כשראה שנדלק בינינו זיק, דחף ועודד אותנו להמשיך לבד: לתרגם מחזה של סלבומיר מרוז'ק מפולנית, שעמרי ניצן ביים, ולאחר שהחלטנו שאנחנו "להקת הזמן" והעלינו מחזה שכתב בן המחזור שלנו, חנן עזרן, "השעון", ביים הוא עצמו מחזה אחר של עזרן, "הקור". כשניצן היה זקוק ליד וכף רגל גדולות, לתפאורה של "הזמרת בעלת הקרחת" של יונסקו (ב-1967), זחל מדריך החוג לדרמה באמצע יום חם על דיקט גדול במגרש הכדורסל של תיכון ה', ושירטט יד ורגל, כדי שאפשר יהיה לבנות עליהן את האיברים מפפייה-מאשה; הוא הראה לנו איך עושים את זה.

כתלמיד תיכון התנחלתי בביתו, על הגג ברחוב הירשנברג 3 בתל אביב, ובאתי לשם לעשות שיעורים. אינני יודע מה עוד עשיתי שם; אני מניח שספגתי ממנו את מה שיכולתי לקלוט. הוא היה בשבילי דמות אב, גם אם לא חסרה לי דמות כזאת במציאות. כך גיליתי שהבמאי והמורה שלנו בעיקר מצייר. בידע טכני מעמיק, בהקפדה על צורה וקומפוזיציה, וצבע והרמוניה, בעולם של אנשים ושדונים, כספות, מבוכים, גגות ומדרגות, ופנים של גברים ונשים, כשפניו המזוקנות (ולפעמים לא) צצות שוב ושוב.

בחדרי תלוי דיוקן עצמי שלו מאותם שנים, עם רווח גדול בין השיניים הקדמיות, תלתל שובב במעלה הבלורית, אוזניים מחודדות, עיניים משועשעות וחיוך מפסיטופלי. זה הוא. ולידו רישום בקו עדין מן העדין של מסיכה, המחוזקת במסמרים לענן שמאחוריה. גם זה הוא.

בהלווייתו דיבר אורי אבנרי, חבר מימי ראשית המדינה, על המעורבות הפוליטית-חברתית של דן קדר בחייה של הארץ הזאת. אבנרי גם כתב הקדמה לקטלוג התערוכה האחרונה של קדר, "הפרחת השממה וכדומה...", שהוצגה מ-30 במאי בגלריה גרשטיין בתל אביב (יובל, בנו הבכור של קדר, היה האוצר). היו בה 29 לוחות עץ לבוד, בגודל אחיד, 122x102 ס"מ, שאותם יצר כשחי בסטודיו שלו ברחוב גאולה 3, יודע שזמנו אוזל בגלל מחלה, ולא נכנע לרגש ולזעם ולצער. מחייך, בשובבות. על הלוחות סמלי היישוב והציונות ופרטי היסטוריה אישית ולאומית, מצוירים בעין מבודחת, אוהבת וביד מדויקת, שיודעת לא להחסיר פרט, ולא להכביר פרטים. מביט על התמימות, שלו ושלנו, בעין מפוכחת, שיודעת את הסוף הקרב ומסרבת להיכנע לו, גם כשהיא יודעת שלא תוכל לו.

ב-17 בספטמבר הוא זכה לציין את יום הולדתו ה-79 עם חברים קרובים, ואתם דיבר בצלילות על שתי מדינות לשני עמים - זו הקיימת, ישראל, וזו שהרי תקום, פלשתין. בימי הולדת קודמים, כשהייתי מצלצל אליו לאחל לו מזל טוב, היה מצטט את ז'אק מ"כטוב בעיניכם" של שייקספיר - "וכך שעה שעה הבשל נבשיל, וכך שעה שעה הרקב נרקיב".

את הקטלוג הקדיש מנחה לרעייתו ציונה, "שותפה נועזת, לאורך השנים". ביום הולדתו האחרון היו גם שתי הבנות, תאיר המוסיקאית ויסמין השחקנית. כמוטו לתערוכה האחרונה שלו (והוא הרי ידע כי היא האחרונה) בחר את דברי המלט לשחקנים על האמנות: "להראות לצדקה את דמות דיוקנה, לרהב - את פרצוף פניו, ולדור ולעצם התקופה - את צלמם וחותמם" (בתרגום של שלונסקי).

בשיחתנו האחרונה הוא דיבר על אדם שלא הגשים את ייעודו, שעליו חשב לכתוב ספר. בהקדמה קצרה לקטלוג הוא מספר על דרכו כפי שהוא רואה אותה היום, על תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות אין-ספור שקיים בדרך חתחתים. באירוניה העצמית המוכרת לאוהביו הוא כתב: "את הפרסים שלא קיבלתי אני שומר בארון זכוכית כשהם מקובעים על כריות של קטיפה שחורה". הספקתי להגיד לו שבשבילי הוא הגשים את ייעודו בכך שעזר לכל כך הרבה אנשים להגשים את ייעודם - לי בוודאי, וגם לתלמידיו לאמנות במכללה למינהל. אני שמח שיכולתי להגיד לו את זה, אבל לא בטוח ששיכנעתי אותו. נפרדנו. במורד המדרגות נזכרתי ששכחתי להגיד לו תודה.

כשקיים את תערוכת היחיד הראשונה שלו, ב-1969, הבאנו לו - מיכה, עמרי ואני - ספר במתנה. כתבנו בו הקדשה: "לדן קדר, בתודה על מה שהנך". זה נכון עד היום, ויהיה בעתיד, ותמיד בלשון הווה.

*#