אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דבר אלי בשירים

הוא הלחין את "הורה היאחזות", "לא נפסיק לשיר" ונכסי צאן ברזל רבים אחרים, אבל גם אוסף כפול חדש לא יעניק לדובי זלצר את מלוא ההכרה שמגיעה לו. "בכל זאת, אני התחלתי כמה דברים במוסיקה הישראלית, ואנשים לא יודעים את זה", הוא אומר

תגובות

"אני לא אקרא לזה הטרגדיה של חיי, אבל זאת בהחלט אחת הבעיות", נאנח דובי זלצר. "כתבתי כמה מאות שירים, ורבים מהם נהפכו ל - אני מקווה שאני לא מגזים - נכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. אבל אנשים לא מקשרים את השירים האלה אלי. הם לא יודעים שאני שותף לזה. זה הכי בולט כמובן אצל הדור הצעיר. קורה לי הרבה שאני פוגש אנשים צעירים, ששמי לא אומר להם דבר. אז אני שואל אותם, את ‘עוץ לי גוץ לי' ראית? והם אומרים, ‘בוודאי'. את ‘קזבלן' ראית? ‘בוודאי'. אז אתה מכיר שירים כמו ‘בוקר טוב' ו'כל הכבוד'? ‘בוודאי. מה, זה אתה?'".

זלצר לא מגזים. משאל קצר בקרב חובבי זמר עברי מושבעים בשנות ה-30 לחייהם מאשש את הטענה שלו. חלקם אמרו "השם מוכר לי. הוא מלחין, לא?" וגם אלה שהכירו את זלצר לא ידעו עד כמה עשירה ומגוונת יצירתו, עד כמה היא צרובה בתודעתו של כל מי שגדל כאן בשנות ה-60, ה-70, ה-80. באופן פרדוקסלי, העובדה ששירים כמו "הורה היאחזות", "לחיי העם הזה", "לא נפסיק לשיר", "כל הכבוד", "רוזה רוזה", "דבר אלי בפרחים" ועשרות אחרים זכו להצלחה אדירה ונהפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי היא אחד הגורמים העיקריים לכך שזלצר עצמו לא מקושר אליהם. "חלק משירי נהפכו למעין שירי עם, ואנשים מתייחסים אליהם כשירי עם", הוא מאבחן בצדק.

(תצלום: דניאל צ'צ'יק)

מלחין משרת

הוא לא נשמע מריר והוא לא מתלונן. "קודם כל, אני לא חושב שאני הכי גדול בעולם", הוא אומר. "שנית, מה שחשוב אלה השירים עצמם. זה כמו ילד שמפתח חיים משל עצמו ועושה דרך כלשהי ויוצר לעצמו מוניטין. נכון שאתה יצרת אותו, אבל הוא כבר לא קשור אליך". אף על פי כן, מדי פעם בזמן השיחה עם זלצר אפשר לחוש בנימה קלה של אכזבה מכך שלא תמיד ניתן לו הקרדיט שהגיע לו. "בכל זאת, אני התחלתי כמה דברים במוסיקה הישראלית, ואנשים לא יודעים את זה", הוא אומר.

מדוע זה כך? סיבה אחת היא שזלצר ראה עצמו תמיד כמלחין משרת. "הסגנון שלי משתנה בהתאם לאופי המפעל", הוא אומר ("המפעל" הוא הסרט, ההצגה או המחזמר שבמסגרתם נכתבו השירים), "ויכול להיות שבגלל זה קשה להגיד ‘או, זה שיר של דובי זלצר'. אין את טביעת האצבע. אבל אני חושב שזה גם עניין של אופי. אף פעם לא עבדתי בכיוון של יצירת מוניטין. תמיד הלכתי הלאה. What's next. אף פעם לא התעקשתי שהשם שלי יופיע באותיות גדולות על העטיפה. ‘קזבלן' היה בהתחלה מחזמר ‘של גיורא גודיק', ואחר כך סרט ‘של מנחם גולן', והשירים היו ‘של יהורם גאון'. ובצדק גמור. כך זה צריך להיות. כמובן שהייתי שמח אם ‘קזבלן' היה גם ‘של דובי זלצר' בעיני הציבור, אבל זה לא קרה וזאת אך ורק אשמתי".

"דובי זלצר - המיטב", אוסף כפול שיוצא כעת בחברת אן-אם-סי, לא יעניק לזלצר את מלוא ההכרה שמגיעה לו, אבל זה אלבום חשוב, בעיקר משום שזהו האוסף המקיף הראשון של המלחין. עד כה יצא רק אוסף אחד, שכלל בסך הכל 19 שירים - "ה-ה-ה-להיטים", זלצר מכנה אותם. באוסף החדש אפשר למצוא כמובן את "ה-ה-ה-להיטים" ולצדם להיטים נוספים, שלא נכנסים לרשימת השלאגרים הישראליים של כל הזמנים.

זה לא אוסף שמאיר פינות לא מוכרות ביצירתו של זלצר. זרקור אל חלק מהפינות האלה כוון לפני כמה חודשים, במופע הוקרה שערכה לכבוד זלצר עיריית רמת גן, בהשתתפות זמרי האופרה גבי שדה וקרן והדר והרכב קאמרי של האקדמיה למוסיקה בירושלים. "במופע הזה חיפשנו את הדברים הלא מוכרים. את צד ב'. את הדברים שנשארו במגירה. מצאנו אוצר של שירים", אומר זלצר. "אבל לצורך האוסף החדש בחרנו את השירים הכי ידועים, הכי מושמעים, כדי שמי שרוצה ליהנות משירי המוכרים, ונאלץ עד היום לחפש אותם בתקליטים של אחרים, יוכל סוף סוף להקשיב להם במרוכז".

יציאת "המיטב" היא גם הזדמנות טובה לספר בקצרה את סיפורו המרתק של זלצר. הוא נולד ב-1932 ביאסי שברומניה. אחר כך עברה המשפחה לבוקרשט. "יצאנו בחסד", הוא אומר על שנות המלחמה. "היתה אפליה, היתה אנטישמיות, אבל לא היה גטו. להרביץ ליהודי, זה היה בסדר, אבל לא להרוג".

הוא ניגן בפסנתר ואקורדיון מגיל צעיר, וכנער כתב שירים ומוסיקה למחזות זמר. על המחזמר שכתב בגיל 14 לתיאטרון ילדים בבוקרשט חתם בשם בדוי, לא יהודי - לא מחשש לאנטישמיות אלא מתוך פחד שמוריו למוסיקה קלאסית יגלו שהוא חוטא בכתיבת מוסיקה קלה. "כבר היה לי פיצול אישיות", אומר זלצר, שכיום מתמקד בכתיבת מוסיקה לאולמות הקונצרטים.

בגיל 15 עלה לארץ ישראל עם אחיו בן ה-13. ההורים נשארו ברומניה (ועלו רק בשנות ה-50). הפרידה מהם והמסע לארץ, שבאחת מתחנותיו כמעט אבד לו אחיו הקטן, זכורים לזלצר כאירוע טראומטי. האקורדיון שלו שימש אותו כשהבריטים איתרו את האונייה ליד איסטנבול, וזלצר ניגן את "התקוה" בגאווה מול החיילים האנגלים. אחרי חודש וחצי בקפריסין, הנערים הגיעו לחיפה ומשם למחנה מעבר, שבו באו לבקר נערות מהקריות, "עם מכנסי מיני שלא ראו כמותם ברומניה, ילדות מדהימות ביופיין", נזכר זלצר. הוא נשלח לקיבוץ בית זרע, ואחיו לתל עמל. "זאת היתה עוד קריעה: היום אני יודע שאם היינו מתנגדים לא היו מפרידים בינינו, אבל אז לא ידענו שאפשר להגיד לא".

בבית זרע זלצר חי במחיצת נערים שבאו כמוהו מרומניה, ורק כשעבר למשמר העמק השתלב בקבוצה של צברים. "בעזרת האקורדיון כבשתי לי עמדה בין הסברס", הוא מספר, "ותפסתי את הרוח הישראלית במהירות, בחדווה ובגאווה". בתחילה רצה להיות חקלאי, אבל המוסיקה רדפה אחריו, כלשונו. הוא ניגן בשלישייה קאמרית בחדר האוכל של משמר העמק (הכנר היה המלחין יחזקאל בראון), למד בקונסרבטוריון בחיפה, ואחרי שגיורא מנור, מייסד להקת הנח"ל, שמע את המחזמר שפלוגת הטירונים של זלצר העלתה בסיום הטירונות, מחזמר שזלצר כתב תוך כדי האימונים, הוא הציע לו להצטרף למחזור הראשון של להקת הנח"ל. "אמרתי ‘הן'", נזכר זלצר.

מדהים להיווכח שארבע שנים בלבד אחרי שהגיע לארץ, זלצר כבר כתב את כל השירים של להקת הנח"ל. "בתחילה רצו לפנות למלחינים מבחוץ, אבל אמרתי: אני כותב, תנו לי צ'אנס", הוא מספר. "באמת נתנו, וכתבתי את הפזמון ‘להיאחז בכל משלט', שנשמע היום אלטע זאכן רציני, ומאז הייתי הכותב הבלעדי של הלהקה".

עוד יותר מדהים לשמוע מזלצר שאחת ההשפעות הגדולות על השירים הראשונים של להקת הנח"ל היתה המוסיקה של גדול האוונגרדיסטים של המאה ה-20, ארנולד שנברג. "תוך כדי הצבא למדתי אצל המלחין הרברט ברון, והוא חשף אותי לשיטה הדודקפונית של שנברג".

המוסיקה הזאת דיברה אליך?

"כשאתה צעיר הכל מדבר אליך. ניסיתי להשתמש בזה בשירים של הלהקה. שיר כמו ‘האגדה על המ"כ הרע', למשל, מאוד מושפע משנברג. אין שם שירה במובן המקובל, אלא הזמר מדבר, זורק מלים, משנה כל הזמן את גוון הקול. שיר משוגע לגמרי. החבר'ה מהלהקה לא שוכחים לי את זה. אפילו היום, כשאנחנו נפגשים, הם באים אלי בטענות על השירים המסובכים שכתבתי".

בלהקה הוא פגש את הזמרת גאולה גיל והשניים נישאו, עברו לקיבוץ סער ואחר כך לקיבוץ אפק, ובאמצע שנות ה-50 נסעו לניו יורק. בבקרים זלצר למד הלחנה וניצוח, בערבים הנהיג את להקת "אורנים צבר" ("האמריקאים ביטאו את זה אורנים זייבר", הוא אומר), שביצעה שירי עם ישראליים בכיכובה של גיל. שירי עם היו שיא האופנה בניו יורק של סוף שנות ה-50, ו"אורנים צבר" זכתה להצלחה גדולה. היא הופיעה כל שנה באולם טאון הול ובפסטיבל הפולק היוקרתי בניופורט (באחת ההופעות חיממה אותם ג'ון באאז) והוציאה תקליטים בחברת אלקטרה. זלצר שולף אחד מהתקליטים, "Songs of the Negev". על העטיפה נראים חברי הלהקה על דיונה במדבר, מנסים "לתקן" את הג'יפ שלהם. היום זה נראה משעשע, אבל זלצר אומר שכמה יהודים אמריקאים סיפרו לו שההחלטה לעלות לישראל גמלה בלבם אחרי שראו הופעה של "אורנים צבר".

באמצע שנות ה-60 בני הזוג חזרו לישראל. "רוח הדברים השתנתה, השנסון הצרפתי היה במודה", אומר זלצר. כהרגלו, הוא הגיב מהר מאוד וכתב בסגנון השנסון את "נערה ושמה כנרת", שנהפך ללהיט גדול בביצועה של גיל. אחר כך כתב את "דבר אלי בפרחים", שהוא מתאר בחוברת "המיטב" כ"בלדת רוק אטית, בהשפעת הפופ האמריקאי דאז". גם זה היה להיט גדול של גיל. "אני אחד מאלה שהתחילו כאן את הפופ, וגם את זה אנשים לא יודעים", אומר זלצר. "שיר כמו ‘דבר אלי בפרחים' היה שינוי גדול לעומת כל שירי הרועים".

מוסיקאים ישראלים צעירים ומעודכנים אכן רואים בזלצר את אחד מאבות הפופ הישראלי הפתוח להשפעות של הפופ העולמי, ואף משתמשים בדגימות מהמוסיקה שלו. "תקשיב לפסקולים הגרוביים שהוא עשה, הם ממש מזכירים פסקולים של סרטי ‘בלקספלויטיישן' שחורים מהסוונטיז", אומר אייל רוב, תקליטן וחבר ההרכב "סוליקו", שמכנה את זלצר "גדול יצרני הגרוב הישראלים". "זה לא שהוא שמע ג'יימס בראון ואמר לעצמו, ‘בוא נעשה פאנק ישראלי'. הוא פעל בצורה מאוד אינטואיטיווית ומאוד פיוז'ניסטית. לקח קצת יווני, קצת גרוב, קצת רוק, קצת דיסקו, ועשה עם זה דברים טובים".

בסוף שנות ה-70 זלצר אפילו עשה תקליט אינסטרומנטלי ששילב בין דיסקו למוסיקה מזרחית. זאת לא היתה הצלחה גדולה, אבל זה היה ניסיון מעניין, שמעיד על הפתיחות העצומה שלו. "תמיד אהבתי לעשות ניסיונות", הוא אומר. ומדוע הוא עשה תקליט ובו גרסאות רוק לשירים בוכריים? "למה לא?" הוא משיב. "אף פעם לא חיפשתי אישור מאניני הטעם. גם בסרטי ‘סלומוניקו' שהלחנתי זילזלו. בעיני אלה סרטים יפים, נוגעים ללב, ישראליים מאוד".

תקופת הזוהר של זלצר היתה מאמצע שנות ה-60 עד סוף שנות ה-70. הוא כתב את המוסיקה ל"עוץ לי גוץ לי", ייסד שותפות פורייה מאוד עם חיים חפר ("היתה בדיחה כזאת: דובי זלצר חי עם חפר", הוא צוחק) ועם יהורם גאון, כתב את המוסיקה ל"קזבלן" ו"איי לייק מייק", הלחין את שירי תוכניות היחיד הראשונות של גאון וכתב מוסיקה לעשרות מחזות וסרטים.

נשמע שהשירים ממש פרצו ממך.

"הכל פורץ, אבל הכל זה גם עבודה קשה, והכל זה ייאוש, והכל זה תקוות, והכל זה להתחיל מאפס. לפעמים אתה מצליח לצאת מתוך זה ולהתעלות".

מדוע בעצם בחרת לכתוב את רוב השירים שלך להצגות, מחזות זמר וסרטים?

"מפני שאני אוהב להכניס את עצמי לתוך עולם ולעבוד מתוך העולם הזה. זה משהו שיכול לקרות רק בפרויקטים גדולים. המחזה, הטקסט, הנושא - הם מכתיבים עולם מסוים, והתפקיד שלי הוא למצוא את השפה המוסיקלית של העולם הזה. אם אני עובד בצורה הזאת, אני יכול להיות מושפע מכל מיני דברים, ובכל זאת להצליח ליצור משהו חדש, מקורי, לא חקייני. כשעבדתי על ‘קזבלן' חייתי בתוך העולם של ‘קזבלן' ויצרתי מתוכו. אותו דבר קרה ב'המגילה', שבו כתבתי מוסיקה למלים של איציק מאנגער. אני לא מדבר יידיש, אני לא מכיר באופן אישי את העולם של יהדות פולין, אבל שקעתי בתוך העולם הזה וכתבתי מוסיקה ששוחה בתוך המנגינתיות של יהדות מזרח אירופה. כששאלו אותי איך הצלחתי לכתוב שירים שנשמעים כמו שירים יידישאיים שנכתבו לפני 100 שנה, אמרתי: מהבטן. זה משהו אטוויסטי. כאילו זה היה בתוכי וחייתי עם זה בלי לדעת שזה קיים, וזה יצא כשרציתי את זה".

פרץ היצירה של זלצר הואט לקראת שנות ה-80. מפת המוסיקה השתנתה. "התחילה תקופת הזמרים-משוררים-מלחינים. איך קוראים לזה עכשיו?"

סינגר-סונגרייטר.

"באיטלקית אומרים ‘קנטה אוטורה', זמר שהוא גם מחבר. לא היה לי מקום במציאות החדשה הזאת, ובדיוק באה הצעה מהתזמורת הפילהרמונית לכתוב משהו בשבילה, אז זזתי מהמוסיקה הקלה אל המוסיקה הקלאסית".

עוד כשהיה בניו יורק, בתחילת שנות ה-60, זלצר כתב יצירה סימפונית לקריין ותזמורת, וכשהפילהרמונית הציעה לו לכתוב יצירה שבה יככב השחקן שמוליק סגל, הוא חזר לפורמט הזה וכתב מוסיקה על פי "סטמפניו" של שלום עליכם. בשנים האחרונות, שבהן הוא מחלק את זמנו בין ביתו הצופה אל הים ביפו העתיקה לבין ביתו השני ברומא ("אשתי השנייה באה מאיטליה", הוא מסביר), הוא חיבר כמה יצירות לאולם הקונצרטים.

בשבוע שעבר עלתה בסלוניקי יצירה שכתב לציון 500 שנה לגירוש יהודי ספרד (לפני כן היא הועלתה בארץ על ידי התזמורת הסימפונית רשות השידור ומקהלת העפרוני), ובתחילת 2009 תועלה ברומא, בניצוחו של קלאודיו אבאדו, היצירה היקרה לו מכל יצירותיו התזמורתיות - רקוויאם ליצחק רבין. "לבי מושקע ביצירה הזאת", הוא אומר. "יש בה התמרמרות על הנבזות שקרתה ועל האבידה הגדולה של כולנו, וגם איזה פתח של תקווה שאולי בכל זאת נגיע לשלום".

*#