אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהו הסרט הישראלי הטוב ביותר?

השוטר אזולאי? מציצים? תעלת בלאומליך או דווקא מדוזות? מבקרי הקולנוע והגולשים בחרו את הסרט הישראלי הטוב ביותר

תגובות

הדיונים הערים סביב בחירת הסרט הישראלי הטוב ביותר בקהילת קולנוע ב"קפה דה מרקר" מעידים יותר מכל על כוח המשיכה של תעשיית הקולנוע המקומית. התברר שאפילו רשימה של מאה סרטים בולטים שנעשו בארץ לא מצליחה להקיף ולהכיל את כל הסרטים שריגשו, עצבנו או ריתקו את הצופים הישראליים. ערב השנה החדשה, משמח מתמיד לגלות שלקולנוע הישראלי יש אוהדים נלהבים, שמוכנים להקדיש מזמנם ולנמק מדוע סרטים משנות השישים, השבעים או השמונים נחרטו בזכרונם.

בסופו של דבר, יותר ממאה גולשים ושבעה מבקרי קולנוע בחרו את שלושת הסרטים הישראליים האהובים עליהם בכל הזמנים, ואלו התוצאות:

בחירת הגולשים

המקום הראשון: השוטר האזולאי

למקום הראשון הגיע אחד הסרטים הפופולאריים בישראל, "השוטר אזולאי" של אפרים קישון. כפי שנימק הגולש תומר שפירא, "קישון ושייקה אופיר הענקיים במיטבם. הגיבור הוא דמות קומית אולטימטיבית: השוטר שהכי לא מתאים להיות שוטר, בגלל אופיו, בגלל האנושיות ואהבת האדם שבו. דמות שמגלמת את הפער בין החלומות למציאות שיש אצל רבים מאיתנו: 'חלומות גדולים- רגעים דלים'".

המקום השני: גבעת חלפון אינה עונה ותעלת בלאומליך

במקום השני הוכרז תיקו בין "גבעת חלפון אינה עונה" - שדיבר כנראה לליבו של כל מי ששירת אי פעם בצה"ל - ו"תעלת בלאומיך". הגולשת ליזי נימקה את בחירתה ב"תעלת בלאומילך" בכך ש"הכל שם. הומורסקה קולנועית מתזומרת בתוך הפקה נדירה לזמנה וגם גדולי השחקונה הישראלית של הדור ההוא ובכלל: בומבה צור, אבנר חזקיהו, זהרירה חריפאי, גדעון זינגר ועוד.. וקישון מעל, מתחת ולצד הכל".

המקום השלישי: ואלס עם באשיר

במקום השלישי הגיע סרט חדש מ-2008, שכבר קטף את מרבית הפרסים בטקס האוסקר הישראלי - "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן.

עוד סרטים פופולאריים בקרב הגולשים (למעלה מימין לשמאל: חתונה מאוחרת. למטה: אוונטי פופולו והשוטר אזולאי)

בקרב מבקרי הקולנוע היה קשה לאתר סרט בולט מסוים, אם כי "תעלת בלאומליך" ו"מציצים" חזרו יותר מפעם אחת.

ואלו הבחירות והנימוקים של מבקרי הקולנוע:

מקום ראשון: יומן

סרטו של דוד פרלוב הוא מלאכת מחשבת של עשייה קולנועית, שמשלבת בין האישי לציבורי, הפרטי לפוליטי, האינטימי לחושפני, החולף לנצחי והמעשי לתיאורטי כדי לשלוח מבט אל המקום הזה, המציאות הזאת, ההיסטוריה המתעצבת כאן והאני שמתבונן בהם דרך חלון ביתו כאילו היה זה אשנב של טנק.

מקום שני: לאן נעלם דניאל וקס

כאלה היינו, כאלה אנחנו. זהו הסרט הישראלי הגדול על החילוניות הישראלית, על היומיומיות הישראלית, על החיפוש אחר ערכים שאבדו ועל מציאות שצרה מכדי להכיל אותם. ואברהם הפנר הצליח לשזור הכל בחוכמה, בהומור, בשילוב עדין של זעם, עצבות והשלמה.

לאן נעלם דניאל וקס. חוגג את החילוניות

מקום שלישי: החיים על פי אגפא

לא משום שזהו סרט נטול פגמים, אלא בגלל שזהו סרט שסיכם את הקולנוע הישראלי שקדם לו ובישר את הקולנוע הישראלי שיבוא בעקבותיו. כל מרכיביה של התרבות הישראלית מסתערים זה על זה בסרטו של אסי דיין, שתיאטרון הדמים שמתואר בו מסתיים בתחילתו של יום חדש.

מקום ראשון: בופור

דרמת מלחמה ריאליסטית עם מגע סוריאליסטי (כמו כל סרט מלחמה טוב, וזה אחד הטובים שבהם), שמעצבת דמויות מורכבות - בהן דמות המפקד האמיץ/פחדן, והמוצב עצמו - מעין לבירינת נושם האוכל את יושביו.

בופור. דמויות מורכבות

מקום שני: ואלס עם באשיר

ערבוב מקורי ומאתגר של ז'אנרים יוצר דימוי קולנועי מהמם להלם קרב.

שלושה סרטים חולקים את המקום השלישי:

אוונטי פופולו: דלות האמצעים מניבה חשיבה קולנועית יוצאת דופן - הקומדיה האנושית כסרט מלחמה. הופעה בלתי נשכחת של סאלים דאו.

חולה אהבה בשיכון ג': האהבה כשיגעון בסיפור האהבה הכי יפה שסופר בארץ.

תעלת בלאומילך: סאטירה נהדרת, הפקה מדהימה, רצף של סצינות שהן פנינים קומיות כל אחת בפני עצמה. משחק קומי עילאי של שייקה אופיר ושרגא פרידמן.

תעלת בלאומליך. סאטירה חריפה

מקום ראשון: מציצים

המגמה שהחל בה "סאלח שבתי" (1964), לא להיות פראייר בחברה הישראלית הלוחצת ומוחקת את הפרט, התפשטה לסרטי הבורקס של תחילת שנות ה-70 והגיעה לשיאה בסרטו הנפלא של אורי זוהר "מציצים". הלוחם הישראלי יפה הבלורית, המקריב את עצמו למען העם והמולדת, נעשה בסרטו של אורי זוהר  למאצ'ו נהנתן, המעדיף להתבטל על חוף הים, נאחז במשובה בחירותו האישית ולא מסוגל לקחת על עצמו אחריות. אורי זוהר שימש דוגמא ומופת ליוצרים שבאו אחריו והניף אצבע משולשת מול הבורגנות הישראלית, הצבועה והמתחסדת, בסרט האיכותי והמשפיע ביותר שנעשה בקולנוע הישראלי. הנעורים הנצחיים של גיבורי הסרט, הכמיהה הנצחית לחירות אישית, זו שמשליכה מעצמה כל מחוייבות חברתית – גורמת ל"?מציצים" להיות רלוונטי עד עצם היום הזה.

מקום שני: בופור

הבמאי יוסף סידר והתסריטאי רון לשם, מתארים בכשרון מופלא, ימים ולילות של אי ודאות ושל פחד קיומי, בבונקר מבוצר היטב, מנותק כמעט מהעולם. ימים של גיהנום שבהם מטענים מתפוצצים, פצמר"ים נוחתים ללא הרף וההרג משתולל - והכל בשביל מה? סידר ולשם היטיבו לתאר מציאות אישית, סובייקטיבית, קפקאית, של קבוצת חיילים, הנתונה לפקודות לא רציונליות של מנגנוני הפיקוד העליון, שבעצמו מונחה ע"י שיקולים פוליטיים עלומים. האמת האישית, האותנטית, של החייל הישראלי בעולם של טירוף  מערכות, עושה את הסרט לאחד משלושת הסרטים חודרי הקרביים, הנוקבים והמפעימים  שנעשו בקולנוע הישראלי.  

מקום שלישי: חתונה מאוחרת

הדרמה החברתית הטובה יותר שנעשתה בארץ. דובר קוסשווילי, בן העדה הגרוזינית, משתמש בדמויות של ליאור אשכנזי האוהב את הגרושה ממוצא מרוקני, רונית אלקבץ, כמכשיר ניגוח נגד המסורת השבטית החזקה, ההופכת את חיי גיבוריו לגיהנום. כל המשפחה מחויבת לקוד העדתי, דבר המאמלל את חייהם ומביא אותם למצבים אבסורדיים, מצחיקים ומשפילים בעת ובעונה אחת. למרות זאת, עם כל החיצים הסאטיריים שקוסשווילי משגר במשפחה הגרוזינית, הוא גם חש כלפיהם אהבה גדולה וקשור אליהם בחבל הטבור. הדואליות הזו, האותנטיות החברתית והמשחק הנפלא של כל המשתתפים מציב אותו בשלישייה המובילה של הקלנוע הישראלי לדורותיו.

חתונה מאוחרת. דרמה חברתית חזקה

מקום ראשון: מדוזות

בעיניי זהו נס של ממש והסרט הישראלי האהוב עליי בכל הזמנים (אם לא מחשיבים את "מבצע סבתא"). פואטיקה פיוטית קסומה ומהפנטת על זוגות וזוגיות, עליו אמון דואט בימויי ותסריטי של הזוג גפן-קרת. יצירת מופת מיניאטורית, ספק במודע ספק בעל כורחה. קשה להסביר מה בסרט הזה מגרה אצלי את כל עצבובי הטעם בלשון בו זמנית, שולח דגדוגים, צמרורים ועקצוצים לכל הגוף ונוסך תחושה של חול חמים בקצות אצבעות הרגליים. אולי זו החריגות הזרה בנוף הקולנוע הישראלי, כמו מדוזות באמצע החורף. ייתכן שזו העובדה שהאמנותיות האירופאית המתנגנת בכל ביט ופריים בסרט מדגישה דווקא את כל מה שכל-כך ישראלי בו. ואפשר כי הקסם הקולנועי, מפלי הרגש ורשפי הגאונות של "מדוזות" מספיקים בהחלט בכדי להגדירו מושלם, ללא צורך בהסברים שכלתניים.

מדוזות. ניחוח אירופאי

מקום שני: קלרה הקדושה

סרט ההתבגרות הכי הזוי,מופרע ומענג שנעשה אי פעם בישראל. צפיתי בו בגיל שלא רחוק מזה של גיבוריו, בדיוק בתקופה בה צרכתי סרטי נעורים בכמויות. במידה מסויימת הוא זה שגרם לי לפזול גם אל שולי הז'אנר, ומאז שיצא אני עוקב בסיפוק רב אחר יצירותיו של ארי פולמן, שהפך לאיש המעניין ביותר בתעשייה המקומית. הכל קוסם, משונה וחד-פעמי ב"קלרה": מהדילמה "כוחות על טבעיים או אהבת עלומים?" ועד הכאוס טרום-מיליניום והמהפכה, הו המהפכה. לוסי דובינצ'ק הבלתי נשכחת בתפקיד שאת גדולתו טרם שחזרה, מגובה בהופעות מופלאות של סשה דמידוב, מנשה נוי ויבגניה דודינה. יגאל נאור מדבר צרפתית, מיה מרון מנצנצת וחליל אלוהב אחד שמיאן לפרוץ מאז. וכמובן הפסקול מתווה הדרך של ברי סחרוף, ששינה את ההתייחסות לנדבך הקולנועי הזה בארץ.

מקום שלישי: גבעת חלפון אינה עונה

לא גדלתי עליו, גם לא על הגששים. אבל אין יום עצמאות שאני מוותר על צפייה בסרט הקאלט, בקפיטל ק', של הקולנוע הישראלי לדורותיו. ההומור נחשב ארכאי בעיניי הדור שלי, אבל קורע אותי מצחוק בכל פעם מחדש. הרבה בזכות הביצועים המבריקים של שייקה, גברי, פולי ז"ל וצפיר גם. אבל בעיקר הודות לתסריט גאוני של אסי דיין (שתמיד יהיה מלך), ברמת הרפליקות המצוטטות אין קץ והעלילה הפארודית כאחד. הדיוק מחד והגוזמאות מאידך, בכל הנוגע לייצוג אווירת האבסורד סביב צה"ל בכלל ושירות המילואים בפרט, מזקק את תמצית הישראליות כפי שאף סרט לא עשה לפניו, ונכון להיום אף לא אחריו. כקומדיה, "גבעת חלפון" הוא סרט שמצחיק כל אחד ובקול רם. כסאטירה הוא צוחק על המציאות, או שמא איתה, בקול גדול.

7. יאיר רוה, פנאי פלוס:

מקום ראשון: תעלת בלאומילך

אפרים קישון הוא בעיני גדול קולנועני ישראל ו"תעלת בלאומילך" - בצמוד ל"סלאח שבתי" ול"השוטר אזולאי" - הם מהסרטים הישראליים הגדולים אי פעם. גם עשייה מקצועית מושלמת (הסט שנבנה באולפני הרצליה ושיחזר את פינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב הוא עדיין מהגדולים והמרשימים שנוצרו לסרט ישראלי), אבל בעיקר עין חריפה שמפרקת את המציאות הישראלית לרסיסיה האירוניים ביותר. וחוץ מזה, קישון גם אחראי להשקת הקריירות הקולנועיות של שניים מגדולי אמני הקולנוע לצידו: השחקן שייקה אופיר והשחקן/במאי אורי זוהר (שניהם מופיעים ב"בלאומילך" בתפקידים קטנים). 

מקום שני: "חור בלבנה" ו"עיניים גדולות"

אורי זוהר הוא הבמאי השני הכי חשוב שהיה לישראל, אחרי קישון, ואלה שי הסיבות לכך. האחת: סרט הבכורה שלו מ-1965, השתוללות חופשית על האתוס הציוני ועל אמנות הקולנוע בסרט שמערבב מערכונים, תיעוד ואקספרמנטיליות. לצד זוהר: אברהם הפנר ודן בן אמוץ. בסרט השני, מ-1973, עם הצילום היפהפה של דוד גורפינקל, זוהר נמצא בשיאו כאמן שמצליח גם לתאר מציאות של ניכור וחוסר שביעות רצון, וגם להציג את החיים במבט פיוטי. מהבחינה הזאצ זוהר בשיאו היה המקבילה הקולנועית לסופר התל אביבי יעקב שבתאי ("זכרון דברים") שכתב את התסריט ל"עיניים גדולות".

מקום שלישי: יומן

סרטו של דוד פרלוב הוא אולי יצירת האמנות הגדולה והשאפתנית ביותר של הקולנוע הישראלי. תיעוד של עשור מבעד לעיניו של קולנוען ומשורר.

יומן. יצירת אמנות גדולה

אבל יש לא מעט סרטים נוספים שמתחרים בשלישייה הזאת ושמגיע להם איזכור של כבוד: "זעם ותהילה" של אבי נשר, "הבית ברחוב שלוש" של משה מזרחי, "שלושה ימים וילד" של אורי זוהר, "שבלול" של בועז דוידזון, "הגלולה" של דוד פרלוב, "מבצע יהונתן" של מנחם גולן, "בר 51" של עמוס גוטמן, "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, "האסונות של נינה" של שבי גביזון, "עטאש" של תאופיק אבו ווייל, "גן עדן עכשיו" של ,האני אבו אסאד, "כרוניקה של היעלמות" של אליה סולימן, "אושפיזין" של גידי דר, "אביבה אהובתי" של שמי זרחין,  "בופור" של יוסף סידר, "ביקור התזמורת" של ערן קולירין, ו"ואלס עם בשיר" של ארי פולמן. 

ומהו הסרט הכי טוב שלכם? השאירו תגובה ונמקו

כתבות שאולי פספסתם

*#