אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מר דה מיל, הקלוז-אפ שלך מוכן

ביוגרפיה חדשה שופכת אור על דמותו של ססיל ב' דה מיל - סמל הקולנוע ההוליוודי המגלומני. אורי קליין על יוצר גדול מהחיים

תגובות

בסצינה החותמת את "שדרות סנסט", סרטו של בילי ויילדר מ-1950, יורדת נורמה דסמונד, כוכבת הראינוע שזה עתה ירתה למוות במאהב שלה, התסריטאי הצעיר ג'ו גיליס, במדרגות ביתה אל אולם הכניסה שלו, שבו מחכים לה נציגי משטרת הוליווד ועדה של עיתונאים וצלמים. נורמה, שלא היתה יציבה במיוחד כבר בתחילת הסרט, כבר יצאה מדעתה לגמרי והיא מאמינה שהיא נמצאת סוף סוף באתר הצילומים של הקאמבק הגדול שייחלה לו: הפקה של "סלומה" בבימויו של גדול הבמאים, ססיל ב' דה מיל. היא מתקרבת למצלמה, עיניה המטורפות בוערות, אצבעותיה לכודות במין מחול פיתוי משונה, ומכריזה: "אני מוכנה לקלוז-אפ שלי, מר דה מיל". המוסיקה, ספק מצמררת וספק אירונית, גואה. סוף.

הכרזתה של נורמה דסמונד היתה לאחד ממשפטי הסיום הנודעים ביותר בתולדות הקולנוע, והמושג "קלוז-אפ בחסות דה מיל" היה לסמל של המגלומניה הגובלת בטירוף המאפיינת את עולם הזוהר ההוליוודי ואת תעשיית הסלבריטאות בכלל.

כמעט 60 שנים אחרי שנורמה דסמונד הגתה את המשפט הזה, זוכה כעת ססיל בלאונט דה מיל לקלוז-אפ משלו. בינואר 2009 יצוין יובל למותו ב-1959, בן 77, ולפני חודשים אחדים יצאה לאור הביוגרפיה המקיפה הראשונה של הבמאי, שחיבר סיימון לוביש.

אחד הפרדוקסים הגדולים המלווים את סיפורו של דה מיל הוא ששמו מוכר כיום יותר מיצירתו. דה מיל ביים 70 סרטים בקריירה של 42 שנים; רק 18 מתוכם בוימו בעקבות המעבר מהראינוע לקולנוע. כל השאר נוצרו בימי הסרט האילם, ורבים מהם, בדומה למרבית הסרטים שהופקו בהוליווד בימי הראינוע, אבדו. הסרטים ששרדו, ובהם כמה מסרטיו הטובים ביותר של דה מיל, מוקרנים מפעם לפעם בסינמטקים או בפסטיבלים, אך הם מוכרים לשוחרי קולנוע דקדקניים בלבד (כמה מהם, כגון "זכר ונקבה" מ-1919, בכיכובה של גלוריה סוונסון, שגילמה את דמותה של נורמה דסמונד ב"שדרות סנסט", יצאו באחרונה בדי-וי-די וניתנים להזמנה מחו"ל). סרטי הקולנוע של דה מיל משודרים בטלוויזיה ומרביתם יצאו בווידיאו או בדי-וי-די, אך הם תופסים כיום מקום משני בזיכרון הקולקטיווי של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי.

מבין 70 הסרטים שדה מיל ביים, רק שלושת סרטיו האחרונים מוכרים באמת: "שמשון ודלילה" מ-1949, שבו הדי לאמאר, שנחשבה פעם לאשה היפה בתבל, גזזה את שערותיו של הגברתן ויקטור מאטיור; "ההצגה הגדולה בתבל" מ-1952, מלודרמה מרובת דמויות המתרחשת בקרקס, והיא הסרט היחיד של דה מיל שזכה באוסקר (אך פרס הבימוי נמנע ממנו והוענק באותה שנה בפעם הרביעית לג'ון פורד בעבור "האדם השקט"); ובעיקר, "עשרת הדיברות" מ-1956, גרסה שנייה - אך שונה מאוד - של סרט שביים לראשונה ב-1923.

מתוך "עשרת הדיברות"

אם יש סצינה אחת הזכורה ממכלול סרטיו הרבים של דה מיל, הרי זו סצינת חציית ים סוף מ"עשרת הדיברות". גם אם היא נדמית כיום כמעט פרימיטיווית מבחינת האמצעים שהושקעו בה - זה היה הרבה לפני עידן המחשב, כמובן - יש בה עדיין הוד רב, שבמידה לא מועטה נובע דווקא מהמלאכותיות שלה. זוכרים אותה יותר מאשר את רוב הסצינות המתהדרות באפקטים מיוחדים, מרהיבים ככל שיהיו, שראינו מאז. יש לה מהות של אמנות נאיווית החודרת היישר לזיכרון ומשם לתת-מודע.

קרחת, מגפיים ומגאפון

אף על פי שמרבית יצירתו של דה מיל כמעט שנשכחה, שמו מוכר והוא עדיין במידה מסוימת סמל של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי כולו במשמעותו הבידורית, העממית והכמעט בזויה. כשאומרים דה מיל אומרים קיטש, חוסר טעם, ראוותנות, בזבזנות, מגלומניה. הוא מגלם אותו שילוב בין יומרה לגסות, שבמשך שנים רבות מדי הכתים את שמו של הקולנוע ההוליוודי בקרב הציבור הרחב והעילית האינטלקטואלית (הבמאי ג'ון ווטרס העניק לאחד מסרטיו את השם "ססיל בי דימנטד", כלומר, מטורף).

הסיבה לכך היא שדה מיל היה אחד הבמאים היחידים בעידן הקולנוע ההוליוודי הקלאסי שידע כיצד לשווק את שמו לקהל בדומה לשמם של כוכבי סרטיו (מהבחינה הזאת הוא קדם לאלפרד היצ'קוק, שלמד ממנו לא מעט בכל מה שנוגע להפיכתו למותג). הציבור הכיר את שמו וזיהה את דמותו, שהיתה למין קלישאה של הבמאי הרודן, על קרחתו, מגפיו והמגאפון שהוא אחז בידיו וצרח דרכו על צוות עובדיו, לרבות כוכבי סרטיו (היה לדה מיל עובד אחד שתפקידו היחיד היה לשאת כיסא בעקבותיו ולכוון אותו לאחוריו ברגע שלבמאי התחשק לשבת; ואבוי היה אם הכיסא לא היה במקום). והקהל גם ידע מה יקבל כאשר ילך לסרט של דה מיל: מחזה ראווה בדמותם של רבבות ניצבים, תפאורות ענק וסצינות שיא, בזו אחר זו.

הפרדוקס הוא שאף כי דה מיל ייצג תפישה מסוימת של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, לא היה לה קשר רב עם המציאות. שלא כמו במאים כגון ג'ון פורד, פרנק קאפרה או בילי ויילדר, דה מיל ויצירתו היו תופעה ייחודית בתולדותיו של הקולנוע האמריקאי. בימי הראינוע אפשר היה למצוא דמיון מסוים בינו לבין כמה מאבות הקולנוע האחרים, כגון ד"ו גריפית ואריך פון שטרוהיים (שגילם את בעלה לשעבר ומשרתה בהווה של נורמה דסמונד ב"שדרות סנסט"); אך מהרגע שהסרט האילם נגוז, היה דה מיל לאירוע קולנועי בפני עצמו.

בספרו עב הכרס מבקש סיימון לוביש לתקן את העוול שנגרם לדה מיל בזיכרון הקולקטיווי. על כך מרמזת כותרת המשנה של הספר - "חיים באמנות". הבחירה בה נובעת גם מהעובדה שעיזבונו של דה מיל סירב לשתף פעולה עם לוביש והוא בחר לפיכך לסקור את דמותו ואת חייו בעיקר דרך סרטיו: למצוא בהם את פשר הפרדוקסים הרבים המאפיינים את סיפורו של דה מיל.

הצלחתו חלקית בלבד, אך האם אפשר בכלל לפענח את הפרדוקסים המאפיינים אדם שגדל בבית ליברלי והיה לאחד התומכים הנלהבים ביותר במקארתיזם? שסרטיו, בעיקר סרטי הראווה התנ"כיים שלו, שילבו בין דת לסקס, שפעו אדיקות והטיפו לערכי המשפחה המסורתיים ביותר, ואילו הוא עצמו נודע בהתנהגותו המינית המתירנית?

מתוך "ההצגה הגדולה בתבל"

פרדוקסים הם כנראה עניין מוכר ללוביש, מחבר הספר, שנולד בגלזגו שבסקוטלנד, גדל בישראל ואף שירת כאן בצבא. הוא למד קולנוע בלונדון סקול אוף פילם טקניק, היה שותף ליצירתם של כמה סרטים תיעודיים שעסקו במוקדי מתיחות בעולם, כגון דרום אפריקה בימי האפרטהייד והסכסוך במזרח התיכון, פירסם שורה של רומנים, שחלקם הגדול מתרחשים על רקע הסכסוך, ובמקביל פירסם שורה ארוכה של ביוגרפיות העוסקות בכמה מגדולי אמני הקולנוע בעבר, כגון מק סנט, לורל והארדי, מיי וסט, ו"ס פילדס והאחים מרקס.

דת ופולחן הגוף הגברי

דה מיל נולד באשפילד שבמדינת מינסוטה. אביו היה כומר ומחזאי (איזה שילוב מרתק כשחושבים על דה מיל); אמו היתה סוכנת ספרותית. אחיו, ויליאם, היה אף הוא מחזאי, שבתחילת דרכו זכה להצלחה לא מועטה (תרומתו הגדולה ביותר של ויליאם דה מיל לתרבות האמריקאית היא בתו, אגנס דה מיל, אחת הכוריאוגרפיות המשפיעות ביותר בתולדות המחול והתיאטרון האמריקאי. באוטוביוגרפיה שלה היא תיארה את דודה, ססיל ב', כאיש האכזרי והסאדיסטי ביותר שהכירה מימיה).

בספרו מספר לוביש שססיל ב' דה מיל התעניין במוצאו של אביו, שמשפחתו היגרה מהולנד, והתעלם מזה של אמו, שהיתה נצר למשפחה יהודית בריטית. משפחתו של דה מיל ניהלה אורח חיים נוצרי, והוא עצמו התלהב כל חייו מתפישות רוחניות ששילבו בין דת לפולחן הגוף הגברי (אין זה מקרה לפיכך שהוא היה זה שהפך את צ'רלטון הסטון בעל הגוף לכוכב, תחילה ב"ההצגה הגדולה בתבל" ואחר כך בתפקיד משה ב"עשרת הדיברות"). מהמקום הזה צומח העיסוק של הספר בשאלת הגזענות והאנטישמיות של דה מיל, שנאמר עליו שהוא לא מעסיק שחקנים שחורים בסרטיו ושיהודים מקבלים בסרטיו אך ורק תפקידים של נבלים.

אחת הנקודות המעניינות ביותר שלוביש מעלה בספרו היא ההשוואה בין דה מיל למל גיבסון. לא רק שלוביש רואה דמיון בין סגנון הסרטים שביים גיבסון לאלה של דה מיל, אלא שב-1928 ביים דה מיל את אחד מסרטיו המצליחים ביותר, "מלך המלכים" בכיכובו של ה"ב וורנר כישו, והסרט עורר גל של מחאות מצד ארגונים יהודיים, שלא נפלו בעוצמתן מאלה שליוו את יציאתו לאקרנים של "הפסיון של ישו" של גיבסון ב-2004.

האנטישמיות גם מילאה תפקיד מרכזי במקארתיזם. אין זה מקרה שרוב קורבנותיה של הרשימה השחורה היו יהודים. דה מיל שנא איגודי עובדים וקומוניסטים. בשנות ה-40 הוא הגיש תוכנית רדיו שבועית שהשמיעה קטעים מסרטים מצליחים בהשתתפות גדולי הכוכבים של הוליווד. התוכנית נחלה הצלחה גדולה, אך דה מיל התפטר ממנה כאשר נדרש לתרום דולר בשבוע לאיגוד העובדים שהפעילו אותה. זמן קצר לאחר מכן היה דה מיל לאחד הפעילים המרכזיים בציד המכשפות האנטי-קומוניסטי. כאשר איגוד הבמאים בהוליווד התנגד להצעה שכל מי שעובד בתעשיית הבידור האמריקאית יחתום על כתב נאמנות לאמריקה, הצעה שדה מיל תמך בה, פעל דה מיל להדחתו של יו"ר האיגוד, הבמאי ג'וזף מ' מאנקביץ', יוצרם של סרטים כגון "הכל אודות חוה" ו"ברנשים וחתיכות". היו אלה הבמאים ג'ון פורד, שהיה ידוע אף הוא בדעותיו השמרניות, וג'ורג' סטיוונס ("שיין", "ענק") שסיכלו את מזימתו.

קולו של אלוהים

דה מיל לא ביים סרטי ראווה תנ"כיים והיסטוריים בלבד, אף שאלה סרטיו הנודעים (איך אפשר לשכוח את המראה של קלודט קולבר טובלת באמבט חלב עזים בדמות קליאופטרה בסרטו מ-1934). הוא ביים גם מערבונים, סרטי הרפתקאות, ובתקופת הראינוע - שורה של מלודרמות וקומדיות מתוחכמות שעסקו ביחסים בין גברים לנשים ותיארו את התמורות שחלו במוסד הנישואים בעידן של חדשנות חברתית מודרנית. הסרטים האלה העלו לדיון סוגיות של חטא, בגידה, נהנתנות ומחויבות, הציגו ראיית עולם מתירנית ופוריטנית כאחת ונתפשו בעיני הביקורת בזמנם כמייצגים הנאמנים ביותר של אמריקה בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

דה מיל עצמו התחתן ב-1902 עם שחקנית התיאטרון קונסטאנס אדמס. הוא היה בן 21 והיא בת 29. הם נשארו נשואים עד למותו. נולדה להם בת אחת, ססיליה - ואיך זה שלבתו של דה מיל לא יהיה שם כמו שלו - והם אימצו שלושה ילדים נוספים. דה מיל עצמו התגאה בחיי המשפחה היציבים שלו, אך גם התפאר בעובדה שבמשך כל נישואיו לקונסטאנס הוא לא בילה אפילו מוצאי שבת אחד בבית. באותו זמן נהג לבלות עם המאהבות שלו ואירגן אורגיות בעלות אופי סאדו-מזוכיסטי בהשתתפות כוכבניות וזונות שאת שירותיהן שכר.

ב-1914 שלח ויליאם דה מיל לאחיו בהוליווד שני מכתבים. בראשון הוא נזף בו על כך שהוא מתעסק בצורת בידור נחותה שאיש לעולם לא יתייחס אליה כאמנות ("אתה הרי בא ממשפחה תרבותית!" כתב לו ויליאם בתוכחה). בשני, שנשלח כעבור חצי שנה - שבה היה דה מיל לבמאי המצליח ביותר בתעשיית הסרטים הצעירה והקריירה של ויליאם כמחזאי דעכה - ביקש ויליאם שאחיו יעסיק אותו. אולי זה הרגע שבו נולדה המגלומניה של ססיל ב' דה מיל שהיתה לאגדה.

באוטוביוגרפיה שלה תיארה גלוריה סוונסון את הרושם שדה מיל היה עושה כשהיה נכנס לחדר: את קרחתו נשא על ראשו בגאווה כמגבעת - כך סוונסון - כאומר: מי אני שאהיה כשאר הגברים ויהיה לי שיער על ראשי! כאשר נשמע ב"עשרת הדיברות" קולו של אלוהים הבוקע מהר סיני, היה זה בלתי נמנע שיהיה זה קולו של דה מיל עצמו (שאותו שילב בזה של צ'רלטון הסטון, שגילם את משה).

דה מיל היה נאמן לעצמו, לחזונו ולמולדתו עד לימיו האחרונים. לפני מותו היה מעורב בהכנות לסרט נוסף, שהיה אמור לעסוק בתולדותיה של תנועת הצופים. אין עוד פרט שמבליט את הפרדוקסים המאפיינים את חייו ואת הקריירה של ססיל ב' דה מיל יותר מזה.

*#