אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במבי, עם כל הכבוד לגודזילה

ללא תמיכה ציבורית שום תיאטרון ישראלי לא יעלה מחזה של דייוויד מאמט בעברית, אף שכל המחזות שלו שופעים סיפורים טובים, סקס, תהפוכות בעלילה ושורות שנונות

תגובות

המחזאי האמריקאי-היהודי דייוויד מאמט דומה לאותו ענק שרגלו האחת ניצבת בניו יורק, בחוף המזרחי, ואילו האחרת בהוליווד, בחוף המערבי. הוא מחזאי מצליח, ממעצבי הקלאסיקה האמריקאית המודרנית בדור שאחרי ארתור מילר וטנסי ויליאמס, והוא גם תסריטאי ובמאי מצליח של סרטים הוליוודיים (היינו מסחריים).

מאמט מוכר למדי גם לצופה התיאטרון הישראלי, בזכות כמה ממחזותיו הידועים שהועלו בארץ. כך, למשל, "גלןגארי גלן רוס", שגיבוריו הם עובדי משרד תיווך נדל"ן, שהועלה לפני כמה שנים בהפקה מצוינת בחאן הירושלמי; "באפלו אמריקאי", אולי מחזהו הידוע ביותר, שזכה להפקה שלא הצליחה בבית לסין; ו"אוליאנה", מחזה לשניים המציב לפני הצופה דילמה סבוכה: הוא נדרש להכריע אם במפגש המוצג לפניו, בין פרופסור לסטודנטית, התרחש מעשה של הטרדה מינית (המחזה הועלה בתיאטרון הקאמרי). בעונה שעברה העלה הבימה מחזה פחות מוצלח של מאמט, "רומנטיקה", שבו השתולל מוני מושונוב בתפקיד שופט מוטרף על הבמה.

גם המחזה על מתווכי הנדל"ן וגם המחזה על ההטרדה המינית קיבלו עם השנים משנה משמעות: היה מעניין לראות הפקה חדשה של "גלןגארי גלן רוס" בניו יורק, על רקע התמוטטות שוק המשכנתאות, והיה מעניין לראות את "אוליאנה" שוב בישראל, על רקע פרשת החשדות לניצול מיני באוניברסיטה העברית.

דייוויד מאמט. מהות הדרמה, הוא כותב, בכך שהיא מראה כיצד הנסיבות משפיעות על ההתנהגות

בקרוב יועלו שניים ממחזותיו של מאמט בו-בזמן בברודווי. "החישו את המחרשה" - מחזה העוסק באחורי הקלעים של הוליווד ובבכורתו העולמית לפני כ-20 שנה שיחקה מדונה - יעלה שוב בשבוע הבא בתיאטרון אתל בארימור בניו יורק; ו"באפלו אמריקאי" יזכה להפקה מחודשת.

מאמט מרבה לכתוב פרוזה, ספרות עיונית פולמוסית ומאמרי עיתונות; הוא מצליף הן בחברה האמריקאית-היהודית שבתוכה הוא חי (למשל בספרו "הבן הרשע") והן בסביבה המקצועית שבה הוא פועל. ספרו האחרון, "במבי נגד גודזילה", הוא מבחר של המאמרים שפירסם ב"גרדיאן" האנגלי על תעשיית הקולנוע. עצם בחירת הכותרת, בעקבות סרט אנימציה קצר ומצליח המציג את העימות בין היריבים הבלתי אפשריים, מרמזת על אופי הכתיבה: מאמט הוא לצדה של האמנות על כוונותיה הכנות, כלומר אותו במבי המעורר אהבה וחמלה, ונגד מכונת תעשיית הבידור חסרת הרחמים, כלומר המפלצת גודזילה הרומסת כל מה שנקרה בדרכה.

אלא שהאמת, כמו שנראה במחזותיו של מאמט, קצת יותר מורכבת מהעימות הפשטני הזה. לפחות כך עולה ממאמר קצר שפירסם ב"ניו יורק טיימס" לקראת בכורה מחודשת של "החישו את המחרשה". במאמר זה הוא מאפיין כמה ממחזותיו (בהם "גלןגארי גלן רוס" ו"החישו את המחרשה") כתת-סוגה של "דרמה של מקום העבודה". מהות הדרמה, הוא כותב, בכך שהיא מראה כיצד הנסיבות משפיעות על ההתנהגות. היחיד נדרש להכרעה מוסרית, אבל היא לעולם לא בין הטוב לבין הרע - בחירה ברע אינה יכולה להיות מוסרית - אלא בין הטוב לבין הטוב פחות. במקרה של "החישו את המחרשה" המתרחש בהוליווד מדובר בהכרעה בין "אמנות" לבין "מסחר" (כלומר בין במבי לגודזילה).

כאן עובר מאמט ממעמדו כתיאורטיקן לזה של האוטוביוגרף. הוא מספר שכאשר כתב את המחזה, לפני כ-20 שנה, הוא חי בניו יורק והיה מגיח מפעם לפעם להוליווד כדי להיפגש עם אנשי תעשייה חמדנים שכל עניינם הוא להרוויח. לפני שש שנים הוא עבר לגור בהוליווד וגילה שהיא עדיין מלאה באנשי תעשייה חמדנים שכל עניינם הוא להרוויח. אבל הוא גילה עוד שני דברים: שהוא נהיה אחד מאותם אנשי תעשייה, ושזה יופי שיש תעשייה כזו.

הוא יודע שזה נשמע כמו כפירה. הוא מודע לכך שכדי להביא את דברו לקהל הרחב ביותר הוא צריך לבלות חצי שעה עם אנשים חשובים ולשכנע אותם להיפרד מכספם למענו. הוא יודע שזאת לא חצי שעה נעימה. אבל הוא מעדיף את המגעים עם עולם "המסחר" (שהוא כלי של חמדנות) על מגעים עם העולם של "טובת הציבור" (שהוא כלי של המדינה). הוא גם מנמק למה: כי לחמדנות יש גבול, שקובעים כוחות השוק (ע"ע המשבר האחרון), ולעומת זאת אין גבול לתאוות הכוח שהיא נחלתה של המדינה, במסווה של תמיכה בתרבות בשם "טובת הציבור".

מכאן ואילך נעשה הטיעון של מאמט קצת פשטני: אחרי שהוא מביא דוגמאות לסממנים תרבותיים אמריקאיים שנוצרו על ידי הוליווד המסחרית, הוא מזלזל בכוחה של "אמנות" (במרכאות) ומצהיר שהדרמה לא צריה לעסוק ב"אמנות", ושהביזנס של אמריקה הוא ביזנס, ומה שחשוב הוא להביא אנשים לאולם, למלא את מושביו ולספק להם סיפור טוב, עם קצת סקס, תהפוכות בעלילה ושורות שנונות.

הנה דוגמה כיצד הנסיבות משפיעות על היחיד: מאמט מעלה הצגה בברודווי, מקדש התיאטרון המסחרי, ולכן הוא מדבר במושגים מסחריים טהורים. הוא גם הצליח בהוליווד, בתוך השיטה, ולכן הוא מעדיף לקדש את שיטת עסקי השעשועים, בעיקר כי הוא צריך למכור כרטיסים. ואני לא מזלזל בכוח המשיכה של תיאטרון כבידור בעל פוטנציאל כלכלי. אלא שמאמט מתעלם מכך שלפעמים למחזאי יש אמירה או רעיון או מלים, שאין בהם סיפור טוב, סקס, תהפוכות בעלילה ושורות שנונות, וגם אלה ראויים להישמע, אף על פי שאין להם סיכוי בקופה.

אבל מה שחשוב יותר, לפחות במקרה הישראלי ששונה מאוד מזה האמריקאי, הוא שהמדינה, התומכת באמנויות בשם "טובת הציבור", היא מסוכנת לא בגלל רצונה ויכולתה לשלוט במה שהיא תומכת בו בשל תאוותה לכוח (אף שיש פוליטיקאים, אפילו בכנסת, שמעלים רעיונות כאלה), אלא דווקא בגלל חששה שאלה יהיו הטענות אליה: הקריטריונים שעל פיהם ניתנת התמיכה הציבורית לתיאטרון בישראל הם כל כך זהירים, שוויוניים וכמותיים, שבסופו של דבר הם פועלים בכלים של חמדנות ולא של טובת הציבור.

כדי לחדד את הסוגיה: ללא תמיכה ציבורית שום תיאטרון ישראלי לא יעלה מחזה של דייוויד מאמט בעברית, אף על פי שכל המחזות שלו שופעים סיפורים טובים, סקס, תהפוכות בעלילה ושורות שנונות. זאת לא הערכה שלי. אלה העובדות. ולכן בעימות בין במבי לגודזילה אני תמיד אהיה לצדו של במבי (כמו מאמט כשהוא כותב כמשקיף מן הצד), אף שאני מעריך מאוד את איכויותיה הבידוריות של גודזילה.

כתבות שאולי פספסתם

*#