אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איראן הנוראה והנפלאה שלי

בסרטה "פרספוליס", המבוסס על הרומן הגרפי המצליח שלה ועולה השבוע לאקרנים בישראל, חוזרת מרג'ן סאטראפי אל יסודות האנימציה ואל ראשית הקולנוע. ריאיון

תגובות

"מעולם לא הבנתי למה עשיתי את הסרט הזה", אומרת מרג'ן סאטראפי, במאית הסרט המצויר "פרספוליס", שעולה השבוע לאקרנים בישראל. "כשהציעו לי לעשות סרט על פי הרומן הגרפי שחיברתי, חשבתי שזה רעיון רע מאוד. אבל אז שיכנעו אותי שזה יהיה אתגר, שזה יחייב אותי לחקור תחומים אמנותיים חדשים שאין לי מושג בהם; שבניגוד לעבודה שעשיתי עד אז, זה יחייב אותי ללמוד לעבוד עם אנשים אחרים - ביניהם וינסן פארונו, אף הוא מחבר ספרי קומיקס, שכתב עמי וביים את הסרט. ומאחר שתמיד אהבתי קולנוע, לא רק סרטים מצוירים אלא קולנוע בכלל, מכל התקופות, הסכמתי. ובכלל, לכמה אנשים זה קורה שבאים אליהם ואומרים: קחו כסף ותעשו סרט?"

כפי שסאטראפי סברה שרק כמה מאות קוראים ירכשו את הרומן הגרפי שלה, שסוקר את קורותיה מאז היותה ילדה, אבל הספר נמכר כבר ביותר ממיליון עותקים ותורגם ל-24 שפות, כולל עברית - כך גם לא היו לה ציפיות רבות מדי מהסרט. והנה, הוא היה להצלחה גדולה. בין השאר זכה אשתקד בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב של השנה.

סאטראפי

השיחה עם סאטראפי, שנולדה באיראן ב-1969, קולחת; התבונה, המרץ וההומור שלה משכיחים את העובדה שאיננו משוחחים פנים מול פנים, אלא בשיחת טלפון מביתה שבפאריס. בין השאר אנו דנים בשאלה מדוע הספר ואחריו הסרט נחלו הצלחה כזאת. האם זה מפני שהם עוסקים באיראן, מדינה בחדשות? האם זה משום שהם נתפשים כהוקעה של המשטר שהשתלט על איראן בעקבות המהפכה של חומייני, וזה מה שהמערב רוצה לשמוע?

סאטראפי מאמינה שלא אלה הסיבות. היא מספרת שרוב התגובות שקיבלה היו הפוכות: רוב האנשים שניגשו אליה בעקבות ההקרנה של הסרט טענו שבמקום להוסיף לתהליך הדמוניזציה של איראן בעיני המערב, הסרט הפחית מהפחד שאיראן מעוררת, והראה להם - היא אומרת בנימה של אירוניה - ש"איראנים הם ככל האדם".

"רק במקרה נולדתי במקום מסוים בזמן מסוים", היא מוסיפה. "סרטי אינו עוסק בעימות בין מזרח למערב או בין האיסלאם לנצרות ודתות אחרות, ולכן השתדלתי גם שמבחינה סגנונית, לקטעים המתרחשים באיראן לא יהיה אופי ‘אוריינטליסטי' לעומת הקטעים המתרחשים באירופה. הסרט עוסק בעימות בין פנאטים ללא-פנאטים, וזהו עימות המתקיים כיום בכל מדינה, כולל באירופה ובארצות הברית. כל עבודה אינטלקטואלית ואמנותית היא אנטי פנאטית. מטרתה לשאול שאלות, לא לתת תשובות. אין לי תשובות".

אף שהיא מכחישה ש"פרספוליס" מציג במדויק את סיפור חייה - "זה יהיה שקר לומר שכאלה היו חיי בדיוק", היא אומרת, "זה לא סרט דוקומנטרי" - העובדה שהסרט מנציח סיפור אישי המתרחש בלב האירועים ההיסטוריים הסובבים אותו היא ללא ספק אחת הסיבות להצלחתו.

העלילה מתחילה בשנות שלטונו האחרונות של השאה. הוריה של מרג'ן - היא בתם היחידה - מנהלים אורח חיים בורגני אמיד ונוח, אך מייחלים להפלת שלטונו המושחת של השאה. כאשר זה קורה, האכזבה גדולה כמובן. הדוד של מרג'ן נעצר ומוצא להורג. הילדה, אנרכיסטית בהתהוות, נוטה להסתבך בצרות - היא לובשת מתחת לתלבושתה המסורתית חולצת טריקו ועליה דיוקנו של מייקל ג'קסון ורוכשת קלטות של להקות רוק האהובות עליה, הנמכרות בהסתר ברחובות טהרן; היא מעריצה את איגי פופ. הוריה חוששים שהיא תיפול בידי משמרות המהפכה, ובעידודה של סבתה הנמרצת והדעתנית מחליטים לשלוח אותה, בהיותה בת 14, לווינה, היכן שמתגוררת חברה הטובה של אמה.

בגלות, בווינה, ממשיכה מרג'ן להסתבך. בנקודת השפל בחייה הצעירים שם היא גרה ברחובות, מוכרת סמים וכמעט מתה מברונכיטיס. באין ברירה היא מחליטה לעטות על פניה רעלה ולחזור הביתה. אך גם שם היא מרגישה זרה, לא שייכת. בת 21 היא נישאת לאמן צעיר וכעבור שלוש שנים מתגרשת ממנו. בת 24 היא עוזבת את איראן שוב (כיום סאטראפי נשואה לגבר ממוצא שוודי).

הסיכום העלילתי הקצר הזה אפילו אינו מתחיל להעביר את עושרו העלילתי והצורני של הסרט, שמבחינה חזותית נדמה פשוט מאוד - רובו מצויר בשחור לבן - אך הוא מגוון ומורכב ביותר מבחינה סגנונית.

"מעולם לא חשבתי להפוך את ספרי לסרט לא מצויר", מספרת סאטראפי. "להיפך אפילו. הקולנוע הוא מדיום אוניוורסלי יותר מהקומיקס, והמעבר מרומן גרפי לסרט מצויר חייב אותי לחשוב מחדש על היסודות של העבודה שלי בכל מה שקשור ליצירת אשליה של תנועה, יצירת תזמון ויצירת קצב. אף על פי שנדמה שיש דמיון ביניהם, כי שניהם מורכבים מאימאז'ים, סרט מצויר הוא שונה מאוד מרומן גרפי; אולי אפילו קשה יותר להעביר רומן גרפי לקולנוע מאשר רומן רגיל.

"אין לי שום התנגדות לסרטי האנימציה המורכבים שמפיקים כיום בהוליווד, כמה מהם יפים מאוד", היא ממשיכה, "אבל בכוונה החלטתי לחזור בסרט ליסודות האנימציה; בחרתי בסגנון שאפשר יהיה להוציא לפועל בצרפת, ולא נצטרך לשלוח אותו לביצוע בסין, למשל. אחרי הכל, אנשים מציירים עוד לפני שהם כותבים או קוראים או מצלמים. עשיית הסרט חייבה אותי לחזור אל היסודות של הקולנוע, אל ההתחלה שלו, והסרט גדוש במכוון בהתייחסויות לא רק לתולדות הציור" - באחד הרגעים היפים ביותר של הסרט מופיעה פתאום התייחסות ל"הצעקה", ציורו של אדוורד מונק; "רציתי שהציור יופיע על הבד כמו לחישה", אומרת סאטראפי - "אלא גם לתולדות הקולנוע; למשל, לקולנוע הסובייטי של שנות ה-20, לקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי, לסרטים שאני אוהבת במיוחד, כגון ‘ליל הצייד', אגדת האימים שצ'ארלס לוטון ביים ב-1955, וגם לסרטים המצוירים המוקדמים ביותר, כגון הסרטים הניסיוניים שהופקו בצרפת בימי הראינוע או סרטי מיקי מאוס הראשונים שהפיק וולט דיסני בשחור לבן.

"מההתחלה ידעתי שלא אוכל לעבד את כל ארבעת הכרכים של ‘פרספוליס' לסרט של 90 דקות בערך", מציינת סאטראפי, "אני לא אריך פון שטרוהיים ולא אוכל להציע למפיקים לעשות סרט שאורכו יהיה שמונה שעות. זה הכריח אותי לצמצם את העלילה ולחשוב עליה מההתחלה.

"מבחינה סגנונית", היא מוסיפה, "רציתי שתיווצר הבחנה בין המישור האישי של הסרט למישור ההיסטורי שסובב אותו; שיהיה שוני בין האופן שבו אני מתארת את ‘החיים הנורמליים' של מרג'ן ומשפחתה לבין הדרך שבה מוצגת המהפכה או מאוחר יותר המלחמה של שמונה השנים בין איראן לעיראק (והסצינות האלה מניבות אמנם כמה מהרגעים המרשימים ביותר בסרט. א"ק). רציתי שהסרט כולו ינוע בין הריאליסטי להזוי ולפנטסטי אפילו; שיהיה לו לרגעים אופי של אגדה לילדים וגם נפח של סיוט.

"מההתחלה ידעתי שרק אם אצליח להבליט את הממד האישי של הסרט תהיה לו מהות אוניוורסלית. אני לא היסטוריונית ולא סוציולוגית ולא פרשנית פוליטית. לולא היה לסרט הממד האישי הוא היה נהפך להרצאה פוליטית שיעדיה מוגבלים ביותר. להומור היה תפקיד חשוב בתהליך הפיכתו של האישי לאוניוורסלי". ואמנם, הסרט גדוש ברגעים קודרים רבים אך גם ברגעים קומיים שנונים ומשעשעים. "ההומור ולא הבכי הוא זה שמאפשר לנו להכיר ולהבין את האחר; לזהות את הדומה בינינו", מסבירה סאטראפי. "ההומור הוא חלק מהתרבות; אם מסלקים אותו מהמציאות המתוארת בסרט, המציאות נעשית שקרית. מכיוון שקיים בסרט הממד האישי הוא מעלה שאלות אוניוורסליות כמו מהי מדינה, מהי מולדת, מהי זהות לאומית ומהן תלישות וגלות פרטיות ולאומיות".

האם כיום, אחרי שאת גרה בצרפת כבר 12 שנים, התשובות לשאלות האלה נהירות לך?

"עברתי משבר זהות עמוק תחילה בווינה ואחר כך כשחזרתי לאיראן. כיום, אינני יודעת, או שיש לי הרבה זהויות או שאין לי זהות כלל. זה לא מצב פשוט. אך מצד שני, זה מעניק לי מרחק ממנו להתבונן על המציאות. אני יכולה לגור בכל מקום. זה קצת עצוב, אבל זה גם לא. שורשים זה דבר טוב, אבל זה גם מקור לשוביניזם לאומי, לגזענות למיליטריזם".

כאשר אני אומר לסאטראפי שאת סרטה אפשר לתאר גם כסיפור התבגרותה של אשה צעירה בעידן של תמורות חברתיות והיסטוריות, ולפיכך אפשר למקם אותו בהקשר פמיניסטי, היא אינה מגיבה באהדה. היא גם אינה מתלהבת במיוחד, בלשון המעטה, מכך שסרטה יוקרן השבוע בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים המתקיים ברחובות. גטאות מהסוג הזה מרתיעים אותה. "האם היית הולך לפסטיבל לסרטי גברים?" היא שואלת. החלוקה היחידה שהיא מכירה בה היא בין אנשים טובים לאנשים רעים (assholes היא המלה האנגלית שבה היא משתמשת).

בפסטיבל קאן אשתקד, שבו השתתף סרטה בתחרות, הוקרן במסגרת נלווית גם "ביקור התזמורת" של ערן קולירין. היא וקולירין התיידדו, שומרים על קשר עד היום, וכדי להוכיח לי עד כמה אנשים יכולים להיות טיפשים היא מספרת שבפסטיבל קאן היו כמה ששאלו אותה מה כבר יכול להיות במשותף לבמאית ממוצא איראני ולבמאי ישראלי. "ערן קרוב אלי יותר מאנשים רבים אחרים", אומרת סאטראפי ומספרת שאת סרטו היא אוהבת אהבת נפש וראתה אותו כבר שמונה פעמים (אגב, קולירין היה זה ששיכנע את סאטראפי להעניק את הראיון הזה אחרי שהבמאית טענה שהיא עייפה כבר מלשוחח על סרטה).

בפסטיבל קאן שהתקיים השנה היתה סאטראפי חברה בחבר השופטים. את "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, שהשתתף באותה תחרות, היא מגדירה כ"סרט גדול, סרט חשוב, סרט שמנווט את הקולנוע למקומות שבהם הוא עדיין לא היה". היא שמחה על שהאנימציה עולה מדרגה ויוצאת מתחום העשייה הקולנועית המיועדת לילדים בלבד. היא גם מסכימה שהשימוש ההולך וגובר באנימציה בתחומים קולנועיים נוספים מעיד על המשבר שבו הקולנוע והתרבות בכלל נתונים לנוכח המציאות. "אנו מוצפים בחדשות יותר מתמיד, אבל זה לא הופך אותנו לחכמים יותר", היא אומרת, "ככל שנדמה לנו שאנו יודעים יותר, אנו יודעים ומבינים פחות".

היכרותה של סאטראפי עם קולירין עוררה בה עניין בקולנוע הישראלי. כמה ימים לפני השיחה עמה היא ראתה בפאריס את "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ ומביעה התפעלות מהאופן שבו הסרט משלב את הסיפור המשפחתי הפרטי בהקשר אוניוורסלי. היא עצמה נלהבת מקולנוע יותר מתמיד ועסוקה בכתיבת סרטה הבא. גם הוא יהיה מבוסס על רומן גרפי שכתבה, והוא מציג סיפור אהבה המתרחש בשנות ה-50, אלא שהפעם לא יהיה זה סרט מצויר אלא סרט שיצולם כולו באולפן, כמו שעשו פעם בהוליווד. היא אוהבת את הסגנון הזה במיוחד, היא אומרת, ואל האנימציה אולי תשוב בעוד עשר שנים.

*#