אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפשר לקרוא לזה חיים

"כל מה שקראתי ושמעתי - הכל בסיפורים", אומר הסופר והקולנוען היהודי-בולגרי אנג'ל ואגנשטיין, שמרבה לעסוק בגורלם של יהודים במלחמת העולם השנייה. ספרו "חומש יצחק" מתפרסם כעת בעברית

תגובות

כשהיה בן 22, נידון אנג'ל ואגנשטיין למוות. "עינו אותי בצורה בלתי רגילה, שברו אותי לחתיכות, אבל לא הוציאו ממני שום מידע", נזכר בשבוע שעבר הסופר והקולנוען הבולגרי, שביקר בישראל לרגל צאת המהדורה העברית של ספרו "חומש יצחק" (תרגום: משה כהן, הוצאת ידיעות ספרים).

השנה היתה 1944. ואגנשטיין, שהיה חבר בקבוצת פרטיזנים, נתפס בשעת פעולה בסופיה. את ימיו האחרונים בילה בכלא, כשהוא מחכה לתליינים ומשלים עם גורלו. אלא שתפנית בעלילה, מהסוג שחווה לא פעם גיבור ספרו, יצחק יעקב בלומנפלד, הצילה את חייו. "למזלי, הכוחות האמריקאיים הפציצו את העיר והרסו אותה לגמרי", הוא מספר. "חלק מהפצצות נפלו גם בבית הסוהר, והוא פונה מיושביו. כך ניצלתי עם 110 אסירים נוספים, שגם הם נידונו למוות".

לכתיבה ספרותית הגיע ואגנשטיין רק בשנות ה-90. תהילתו יצאה בעיקר כקולנוען, שביים וכתב תסריטים ל-50 סרטים עלילתיים ותיעודיים, הן בענף הקולנוע הבולגרי הממלכתי והן בחברת הקולנוע הממשלתית של מזרח גרמניה (DEFA). ואגנשטיין, שמתגורר בסופיה ויחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה-86, פירסם עד היום שלושה רומנים, שתורגמו לאנגלית, גרמנית, רוסית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית. "חומש יצחק" הוא הספר שפתח את הטרילוגיה ואחריו פורסמו "רחוק מטולדו" ו"שלום שנחאי"; שלושתם עוסקים בגורלם של יהודים במלחמת העולם השנייה ובשואה.

אנג'ל ואגנשטיין: "אני לא מכיר אומה נוספת, שהצחוק והבדיחה הגנו על בניה החלשים והמדוכאים כמו אצל היהודים" . (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

איך קרה שסופר ויוצר יהודי מצליח בעולם, ניצול שואה, נותר אנונימי בישראל?

"רוב היצירה שלי אכן עוסקת בחיי היהודים, אבל צריך לשאול את ישראל - לא אותי - למה לא גילו בה עניין עד עכשיו", משיב ואגנשטיין. "אני מבין שיש כאן כל כך הרבה בעיות, כך שיכול להיות שאין כבר מקום להעמיס על ישראל גם צרות מבחוץ, כמו אלה שחווים הגיבורים של הספרים שכתבתי".

הוא מספר כי לא שקל לעלות לישראל ("זה לא קל לאדם שהוא 'איש של מלים' להחליף שפה"), אך הוא מקפיד להתעדכן בנעשה בארץ, שבה חיים רבים מקרובי משפחתו.

בשבוע שעבר הקרינו הסינמטקים בישראל מבחר מסרטיו, בהם "כוכבים" מ-1959, שמגולל את קורותיהם של יהודי יוון שהוסגרו לגרמנים דרך בולגריה, ובמרכזו אהבה בלתי אפשרית בין יהודייה, שנשלחה למחנה השמדה, לקצין גרמני. "72 מדינות קנו את הסרט והקרינו אותו, אבל רק בשני מקרים הוא נאסר לצפייה", מספר ואגנשטיין. "בישראל, שכעסה על כך שהסרט הציג קצין גרמני באור חיובי, ובמדינות ערב - שלא רצו לראות יהודים על המסך".

גם ב"חומש יצחק" יש כמה דמויות של "נאצים חיוביים", כאלה שמצילים חיים של יהודים ומציגים תמונה מורכבת של מאורעות השואה. הרומן עוסק בקורות חייו של יצחק יעקב בלומנפלד מהעיירה קולדץ שליד לבוב בשתי מלחמות עולם, לרבות כליאתו בשלושה מחנות ריכוז. "לא בדיתי מלבי דבר... כל שתקרא להלן, קורא יקר שלי, סופר לי מפיו", כותב ואגנשטיין בהקדמה לספרו. אבל כשהוא נשאל על היכרותו עם בלומנפלד, משיב ואגנשטיין ללא היסוס: "אין אדם כזה. אני מספר לקוראים שהכרתי אותו באופן אישי כדי לתפוס אותם ולחזק את האותנטיות של הסיפור. אני רוצה שהקורא יראה בו דמות ריאלית, שיגיד 'כן, אני מכיר אותו'".

קריאה בספר מוכיחה שוואגנשטיין הצליח במשימה. חייה של עיירה יהודית קטנה (שטעטל) במזרח אירופה קמים לתחייה ב-239 עמודי הספר. זה אינו רומן אוטוביוגרפי, אבל קווים רבים מהעלילה נסללו בעקבות אירועים שחווה ואגנשטיין באופן אישי בעיר הולדתו, פלובדיב, השוכנת בין שבע גבעות, על גדות נהר המריצה.

"החיים הם כמו חימר. כל מה שקראתי ושמעתי - הכל בפנים, בסיפורים", אומר ואגנשטיין. "נולדתי למשפחת פחחים. ברובע שבו גרנו חיים זה דורות בולגרים, טורקים, ארמנים, צוענים, אלבנים ויהודים - אלה לצד אלה, בלי מאבקים. העיר העתיקה הזאת יכולה לשמש דגם של עולם עתידי. העוני אינו משנה זאת; מה שחשוב אלה היחסים הטובים בין השכנים, הסולידריות של האנשים הפשוטים והצנועים האלה, שהיו מתאספים בכל ערב כדי לשיר. היום זה כבר לא קורה".

ב-1943 הושתה על 1,500 מבני הקהילה היהודית בפלובדיב הפקודה להתכנס כדי להישלח למחנות ההשמדה. בלחץ אנשי כנסייה ופוליטיקאים מקומיים בוטלה הגזרה וחייהם ניצלו. רובם עלו לארץ ישראל בתום מלחמת העולם השנייה. משפחתו של ואגנשטיין עזבה את העיר כבר בסוף שנות ה-20 והיגרה לצרפת, לאחר שאביו סבל רדיפה פוליטית ונכלא בבולגריה. "שם מתחילה הסטייה שלי שמאלה מהדרך הישרה", מספר ואגנשטיין, שבהמשך חזר למולדתו והשתתף בפעילות קומוניסטית אנטי-פשיסטית, שהתרכזה בספרייה היהודית של סופיה.

ב-1941 הוא נלקח, כמו רבים אחרים מיהודי בולגריה, למחנות עבודה לאורך נהר הסטרומה, שם נאלצו יהודים לבנות את מסילות הברזל של הצבא הגרמני. "זה לא היה כמו באושוויץ, אלא מחנה עבודה פשוט, עם אוהלים. באחד הלילות לקחתי את הרגליים וברחתי משם, דרך הנהר, כדי להצטרף לפרטיזנים", הוא נזכר.

אחרי שניצל מעונש המוות ושוחרר מהכלא, הצטרף לצבא בולגריה החדש, שעתה נלחם בגרמנים. בכובעו החדש שימש כמנהל התיאטרון הצבאי. "אז התחיל השינוי בגורל שלי", מספר ואגנשטיין. "אחרי המלחמה נסעתי למוסקווה ללמוד בימוי והייתי הסטודנט הזר הראשון שסיים שם את האקדמיה הקולנועית".

בשנה הבאה, לרגל 90 שנות פעילות של האקדמיה לקולנוע במוסקווה, יקבל ואגנשטיין תואר דוקטור לשם כבוד מטעמה. הקריירה החדשה שלו לקחה אותו עד למזרח הרחוק, זיכתה אותו בפרס בפסטיבל קאן, והקנתה לו שם כאחד הקולנוענים הפוריים ביותר בקולנוע הבולגרי של אחרי המלחמה.

במשך שנים יצרת עשרות סרטים בשירות הקולנוע הקומוניסטי בבולגריה ובמזרח גרמניה - קולנוע מגויס ותעמולתי בחלקו. מה זכור לך מהתקופה הזאת?

"תעמולה או לא תעמולה - זה נושא מסובך. גם 'הדיקטטור הגדול' של צ'פלין הוא תעמולה. ברור שזה היה קולנוע ממלכתי ופוליטי, אבל אי אפשר לשפוט אותו בכלים רגילים. צריך לזכור שבשיאו, הקולנוע הממלכתי הבולגרי הפיק 40 סרטים בשנה. היום, במקרה הטוב, מדובר בארבעה סרטים. מספרים דומים היו גם במזרח גרמניה, שם נוצרו 60 סרטים כל שנה. כבר אין קולנוע כזה, אבל עד היום, כשמקרינים סרטים ישנים בטלוויזיה הבולגרית, זוהי סנסציה. אנשים אוהבים את זה".

גם באמצע העשור התשיעי לחייו, התלאות שעבר ואגנשטיין אינן נותנות את אותותיהן בחיי היום-יום שלו. הוא נראה נמרץ ומלא חיים, חורש את העולם עם ספריו וסרטיו, משתתף בפסטיבלים ובאירועים תרבותיים - ושומר על חוש הומור בריא. את ההומור הזה אפשר למצוא גם ב"חומש יצחק", ששזור בבדיחות מהעולם היהודי. "הבדיחה היא חלק מהחיים של היהדות. אני לא מכיר אומה נוספת, שהצחוק והבדיחה הגנו על בניה החלשים והמדוכאים כמו אצל היהודים".

כשהוא מתבקש לספר בדיחה יהודית, הוא שולף מיד מזיכרונו את הסיפור הבא: "הדוור דופק בדלת של יצחק רבינוביץ, ושואל אותו 'האם כאן חי יצחק רבינוביץ?' 'לא', הוא משיב. 'אז מי אתה?' שואל הדוור. 'יצחק רבינוביץ', הוא עונה. 'אז אתה כן חי פה!' משיב הדוור בכעס. 'אפשר לקרוא לזה חיים?' עונה לו רבינוביץ".

ומה אתה חושב לגבי חייך-שלך - אפשר לקרוא לזה חיים?

"עברתי הרבה שינויים קיצוניים בחיי. בבולגריה אומרים, 'מי שרטוב, לא פוחד מהגשם'. המוטו שלי הוא לשרוד ולהמשיך הלאה".

*#