אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשטרנטינו פגש את צחי נוי

"מפטיר", מותחן נקמה שמבוסס על סיפור אמיתי, מוכיח שאפשר לעשות דרמות אפלות גם בעברית

תגובות

"מפטיר", הפיצ'ר הראשון של דוד דזאנאשוילי, הוא סרט מפתיע. הוא מפתיע באיכות הוויזואלית שלו, בהחלטות הליהוק החכמות, ובעיקר בתחושה שבפעם הראשונה במאי ישראלי הצליח לייצר מותחן פעולה שלא נראה כמו פארודיה על הז'אנר. זהו סרט אפל שגורם למשפטים כמו "אני אזיין אותך, מיקי, אני אזיין אותך", להשמע אמינים ואפילו מתבקשים - ולא מגוחכים.

אז מה גורם ל"מפטיר" להצליח במקום שבו אחרים נכשלו? קודם כל, לדזאנאשוילי היה סיפור מצוין ביד. התסריט מבוסס על סיפור האמיתי של אביו של דזאנאשוילי, שאחיו נרצח בזמן שהוא ריצה שלוש שנות מאסר. כשהגיבור, אליהו (יונתן עוזיאל המצוין), יוצא מהכלא לאחר 3 שנות מאסר, הוא נשבע לנקום ברוצחי אחיו ולאסוף כסף כדי למלא את מצוות ה"מפטיר" בבית הכנסת. בארבעת הימים שנותרו עד לטקס הדתי הוא מנסה לפתור את הפאזל, להרוג את הרוצח ולגלות מי מחברי הילדות שלו בגד בו.

בניגוד לסרטים ישראליים רבים שהתמקמו בחיקה החמים של הדרמה המשפחתית, "מפטיר" רועה בשדות זרים. הוא שואב את השראתו הסגנונית והעלילתית מהסרטים של גאי ריצ'י, קוונטין טרנטינו ומרטין סקורסזה. דזאנאשוילי אומנם לא מגיע לרמתם של הבמאים האלו, וסרטו לוקה במחלות ילדות שאופייניות לסרטי ביכורים, כמו ריבוי דמויות ובלגן עלילתי – אבל הוא בהחלט מהווה צעד בכיוון הנכון. הדמויות של אליהו ושל חבר הילדות שלו שימי (אריק משעלי) מדויקות ואמינות, ואפילו ליאור מילר מצליח ליצור דמות מחוספסת של עבריין ישראלי עם כללי מוסר משלו.

"מפטיר". מצליח לעבוד

צחי נוי, שחקן שחוק למדי שלא ממש הצליח למחזר את הצלחתו מימי "אסקימו לימון", מככב בסצנה מצוינת שבה המאפיונר הצעיר שאול (יונתן רוזן) מרסק את ברכו של נוי עם מקל גולף (טריק שנגנב מסרטים אלימים כמו "להרגיש בבית" של קים קי-דוק). ובכלל, הסצנות שמתרכזות בפלאשבקים של הגיבור הן הסצנות החזקות בסרט. הן מצולמות בשחור-לבן מסוגנן ואפקטיבי ומסייעות לצופה להשלים את הפערים בעלילה ביחד עם אליהו.

הפספוס היחיד של "מפטיר" הוא התחושה שדזאנאשוילי לא הלך מספיק רחוק עם החזון שלו. הגרסה המקורית של הסרט היתה כשעתיים ועשרים, שקוצצו לאחר ההקרנות בפסטיבל חיפה לשעה וחצי. דזאנאשוילי הסביר שהגרסה המקורית כללה קטעים רבים של סקס ואלימות, כולל סצנת אונס שנחתכה מהגרסה הסופית שמוצגת כעת בסינמטק. התחושה היא שהתוצאה הסופית חזקה ומקורית, אבל קצת מאופקת ומבולגנת מדי.

בגלל שמרבית הקטעים הרומנטיים נותרו על רצפת חדר העריכה, הרומן בין שימי לנערת לווי רוסיה שנחטפה על ידי המאפיונרים (לוסי דובינצ'ק) נראה קצת תלוש. השניים נפגשים בסצנה הראשונה וכבר מדברים על חיים משותפים בסצנה השנייה. ייתכן שבמקרה הזה היה כדאי לוותר על הדמות של דובינצ'יק ולהתרכז בעולם הגברי המסוכסך של "מפטיר" - עולם שאין בו מקום לנשים, וגם לא לאהבה.

משעל ודובינצ'ק. אהבה מפוספסת

לא כולם יאהבו את "מפטיר", אבל בשביל חובבי ז'אנר הנקמה, שכבר וויתרו מזמן על הקולנוע הישראלי, מדובר במשב רוח מרענן. ואם דזאנאשוילי יצליח לעודד במאים ישראליים נוספים להתעסק גם בסרטים שחורגים מהתבנית המשפחתית-קומית – "מפטיר" ייחשב להצלחה אדירה.        

*#