אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוזיקה היא לא כל הסיפור

ב"קול הקמפוס" חוגגים 13 שנות שידור של מוזיקה שלא תשמעו באף תחנה אחרת

תגובות

מוצאי שבת, עשרה לעשר בערב. אורי בנקהלטר אמור לעלות לשידור בעוד עשר דקות, אבל איפה הוא? חוץ מהשומר בשער אין אף אחד בבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל בתל אביב, שם נמצא האולפן של תחנת הרדיו "קול הקמפוס" (המשדרת בגוש דן ובאינטרנט). ב-21:52 המכונית של בנקהלטר דוהרת סוף סוף לתוך מגרש החניה. ראשון קופץ ממנה הכלב אוסקר. בנקהלטר יוצא אחריו ורואים שהוא בלחץ. "מה השעה?" הוא שואל בחשש. "שמונה דקות ל...? או-קיי. אני בא מכרכור ונכנסתי לפקקים של מוצאי שבת. לא קרה לי אף פעם שלא פתחתי שידור בעשר, אני מקווה שזה לא יקרה עכשיו".

שבע דקות לעשר. בנקהלטר פותח את תא המטען של המכונית ומתחיל להוציא משם ארגזים ותיקים מלאים בדיסקים ותקליטי ויניל. זה מחזה לא ייאמן. בהערכה גסה, בנקהלטר הביא מהבית אלף אלבומים. "טוב שאתה פה", הוא אומר, "בדרך כלל אני צריך לעשות שתי נגלות כדי להעלות את כל הדיסקים למעלה". בארבע דקות לעשר הוא נכנס לאולפן, פורש את מארזי הדיסקים, מתארגן, ובעשר בדיוק הוא פותח מיקרופון ומתחיל עוד תוכנית של "רחצה לילית".

מדוע הוא לוקח אלף אלבומים לתוכנית של ארבע שעות? למה לא להסתפק ב-80? "אני אף פעם לא יודע לאן יתחשק לי ללכת", מסביר בנקהלטר. "אם אני אבוא עם מעט דיסקים, ברור לאן זה ילך. כל הכיף זה שאני מפתיע את עצמי". הערב הוא פותח את התוכנית עם "Root Down" של האורגניסט ג'ימי סמית. רוב המאזינים מכירים רק את החלק שה"ביסטי בויז" סימפלו, ואיזה כיף לשמוע את המקור, פצצת ג'ז-פאנק משובחת.

בנקהלטר הוא ותיק השדרים של "קול הקמפוס" (עם שירי פעמוני-אשל) וגם המנהל המוסיקלי של התחנה, שחוגגת עכשיו 13 שנים להיווסדה. החגיגות החלו לפני חודש, כללו תקלוטים יומיומיים של שדרני התחנה בבר התל אביבי "קסקו", ויגיעו לשיאן מחר במסיבה במועדון "הבלוק" בתל אביב, שבה 30 תקליטנים, רובם שדרני התחנה, יתקלטו בארבע רחבות.

לברוא עולם, לטייל

"רחצה לילית" היא התוכנית היחידה בלוח השידורים של "קול הקמפוס" שנמשכת ארבע שעות. "כל העניין של התוכנית הוא להיסחף, ללכת לאיבוד בתוך המוסיקה. לכן היא נמשכת הרבה זמן", אומר בנקהלטר. "אני לא מתמקד בז'אנר כזה או אחר, אני לא מבדיל בין חדש לישן. זאת מין מדיטציית מוסיקה. הרעיון הוא לברוא עולם, ליצור אווירה. לטייל עד שמגיעים למקום מעניין, להתעכב בו, ואז לחתוך למקום אחר".

אחרי ג'ימי סמית בנקהלטר משמיע את שלישיית הגרוב "מדסקי, מרטין ווד". אחר כך שני הרכבי גוספל ישנים. כשווינטון מרסליס מתחיל לנגן בלוז ניו אורלינסי טחוב, בנקהלטר אומר "או-קיי, אנחנו מתחילים להיכנס לאיזה Zone". עם כל קטע שעובר המוסיקה נעשית יותר ויותר סוריאליסטית, הכישוף של הבלוז נמסך באוונגרד אנגלי, עד שבנקהלטר שם קטע יותר קליל וקצבי ומכריז: "נעלמנו ללא יודע כמה זמן, ועכשיו נחזור, נרכך את הפסיכדליה שככה מבעבעת במוח".

אם "רחצה לילית" היא דוגמה לרדיו לילי במיטבו, "אפריקה" של פעמוני-אשל היא דוגמה לרדיו נהדר של שעות הבוקר. שבע שנים אחרי שעלתה לאוויר (היא משודרת בכל יום שישי ב-10:00 בבוקר), זאת עדיין התוכנית היחידה ברדיו הישראלי שמתמקדת במוסיקה אפריקאית. אף שדרן אחר, אף תחנה אחרת, לא חשבו להרים את הכפפה השחורה.

כמו בנקהלטר, פעמוני-אשל הגיעה ל"קול הקמפוס" בסוף שנות ה-90, כשהתחנה היתה עדיין אלמונית ושידרה שלוש-ארבע שעות ביום (היום היא משדרת 24 שעות). פעמוני-אשל שידרה בתחילה מוסיקה אקלקטית עד שיום אחד, בעקבות חלום שחלמה, אחז בה החיידק האפריקאי. "לא יכולה להסביר את זה", היא אומרת. "פשוט התחשק לי. ולא שידעתי משהו מהחיים שלי. בקושי הכרתי מוסיקה אפריקאית. ביקשתי כמה דיסקים מחבר, וכך זה התחיל".

בתחנה ממוסדת יותר לא היו נותנים לפעמוני-אשל לשדר מוסיקה אפריקאית בלי להכיר מוסיקה אפריקאית. במקום בלתי פורמלי כמו "קול הקמפוס" זה קרה בצורה הכי טבעית, והרווח כולו של המאזינים. "אחרי שהחלטתי על התוכנית הלכתי לחנויות תקליטים וניקיתי את המדף האפריקאי בכולן", מספרת פעמוני-אשל. היום היא כבר מומחית למוסיקה ותרבות אפריקאית. "תכל'ס, החלום שלי זה להיות שגרירת ישראל באפריקה", היא מכריזה.

ביום שישי לפני שבועיים היא באה לאולפן נרגשת במיוחד. כמה ימים לפני כן היא חזרה מביקור של חודש בניגריה, ולתוכנית היא הביאה 50 דיסקים שקנתה בלאגוס. "ניקיתי את המדפים", היא משתמשת שוב בביטוי האהוב עליה בזמן שהיא שמה את השיר "לאגוס נו שייקינג" של המתופף טוני אלן, שהתארח אצלה באולפן כשהיה בישראל לפני כמה שנים. "המוכרים היו בהלם. הם לא ראו כזה דבר אף פעם. אשה לבנה שבאה ומנקה את המדף של הדיסקים הניגריים".

נשיקה במועדון בלאגוס

כשהיא מתחילה לספר על החוויות מהביקור בלאגוס (משום מה היא לא עושה את זה בשידור עצמו), אי אפשר לעצור אותה. מלווה בשומר ראש צמוד, היא חרשה את המועדונים של העיר ("הארלם!"), התיידדה עם מוסיקאים מקומיים, בילתה שבוע בסדנה אקדמית על מוסיקת ההיילייף (שממנה צמח בשנות השבעים האפרו-ביט) וכמעט התעלפה מרוב אושר בהופעה של פמי קוטי, בנו של פלה קוטי הגדול. "תדמיין את התמונה. אני הלבנה היחידה במועדון. אני מתקרבת לבמה. פמי קולט אותי. הוא חותך לצד השני של הבמה כדי להתקרב אלי. ואז הוא מתכופף ומנשק אותי. חשבתי שמתתי ועליתי לגן עדן".

חלק מהשירים שפעמוני-אשל משמיעה בתוכנית נקלטו באוזניה ב"גוסלו". מה זה גוסלו? Go Slow בהיגוי ניגרי, זה הסלנג המקומי לפקק. "נסיעה בתוך לאגוס יכולה להימשך חמש שעות, ובזמן הזה שמעתי את תוכניות הרדיו המטורפות שלהם", מספרת פעמוני-אשל. הפופ הניגרי העכשווי שהיא משמיעה הוא לפעמים מוסיקה די זבלית ("איכס! לפעמים הם כאלה קיטשיים שזה נורא", היא אומרת על אחד השירים שהיא משמיעה), ופעמוני-אשל ממהרת לאזן עם "Ajo", שיר ישן ונפלא של הסקסופוניסט הניגרי פיטר קינג, שחותם עוד תוכנית מצוינת של "אפריקה".

13 שנה אחרי שהוקמה ותשע שנים אחרי שפעמוני-אשל ובנקהלטר התחילו לשדר, "קול הקמפוס" (של המסלול לתקשורת במכללה למינהל וקול ישראל) היא עדיין לא תחנה ממוסדת, אבל בעבור חובבי מוסיקה רבים היא נהפכה למוסד - אי של מגוון מוסיקלי ורוחב אופקים בתוך ים של תחנות להיטים מאוסות.

"כשהתחלנו היינו די קיצוניים בגישה שלנו", אומר בנקהלטר. "אנשים שאלו אותנו, 'למה שמישהו יקשיב למוסיקה שהוא לא מכיר?' ובשביל להראות להם שהם טועים, שמנו רק שירים שלא מושמעים במקומות אחרים. זאת היתה גישה של אנטי, של גיל ההתבגרות. היום אנחנו כבר לא מפחדים מחפיפה. אם משהו טוב, נשמיע אותו גם אם הוא מושמע בגלגל"צ. אם בהתחלה הגדרנו את עצמנו באמצעות ה'לא', עכשיו אנחנו מגדירים את עצמנו באמצעות ה'כן': להיות פתוחים, ישירים, פשוטים, למצוא את המוסיקה הטובה בתוך ים המוסיקה הלא טובה. התחנה כבר בת 13. אולי זה סוף גיל ההתבגרות שלנו".

אבל המוסיקה היא לא כל הסיפור, מדגיש בנקהלטר. "מוסיקה היא אף פעם לא רק מוסיקה. אני מקווה ש'קול הקמפוס' מצליחה להיות קול אחר במציאות שבה כל הזמן מנסים למכור לך משהו ואתה כבר לא מאמין לאף אחד. אנחנו לא מנסים למכור שום דבר ולא מחפשים רייטינג. אנחנו משתדלים לשמור על איזו אמת". אחר כך הוא שם שיר של הזמרת המעולה (והבלתי ניתנת לקטלוג) אנט פיקוק, שנקרא "אמא שלי אף פעם לא לימדה אותי לבשל". "היי בן אדם, הגורל שלי הוא לא לשרת", שרה פיקוק. "אני אשה, הגורל שלי הוא ליצור". את האמת הבוהקת שלה, ושל אינספור מוסיקאים אחרים שהרדיו הישראלי הממוסד לא משמיע, תוכלו למצוא בתדר 106FM.

*#