אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רועה ואינו נראה

למה דווקא מותחן כבשים נהפך לרב מכר? הסופרת הגרמנייה שכתבה אותו, לאוני סוואן, חושבת שבני אדם אוהבים כבשים ושבעצם הם קצת דומים לחיות המתולתלות האלה. לצורך התחקיר, היא מגלה, "התחלתי לחשוב כל הזמן כמו כבשה, די התמכרתי לזה"

תגובות

במעלה רשימות רבי המכר מטפס לו לאחרונה ספר בעל עטיפה מלבבת ושם מעניין: "גלנקיל, מותחן כבשים". את הספר כתבה סופרת גרמנייה צעירה, סטודנטית לספרות בת 33, לאוני סוואן הוא שם העט שלה. הספר מגולל סיפור מתח בלשי, אלא שבתפקיד הבלש משמש עדר של כבשים.

הספר, שראה אור בעברית ב"ספרייה לעם" של עם עובד (בתרגום טלי קונס), היה לרב מכר עולמי מיד עם צאתו בגרמניה ב-2006. זהו ספרה הראשון של סוואן, והוא תורגם עד כה ל-26 שפות. בגרמניה לבדה הוא נמכר בכ-1.3 מיליון עותקים, ובקרוב עתידים להפיק סרט אנימציה על פיו.

כעת נהפך "גלנקיל" לרב מכר גם בישראל. על פי עם עובד, נמכרו עד כה קרוב ל-17 אלף עותקים שלו, מספר גבוה למדי בתקופה של כחודשיים.

איך אפשר להסביר את סוד קסמו של הספר? ראשית העטיפה החיננית (שעיצב יהודה דרי) - ציור עם רקע ירוק ועליו כבשים לבנות, וגם כבשה אחת שחורה ואחת אדומה. שנית, הרומן מגולל מעשייה מתקתקה ולא מזיקה עם כבשים, שמשולבת בסיפור מתח קל לקריאה. העלילה מסופרת מנקודת מבטם התמימה והמוגבלת של הכבשים - קל לאהוב את הפרספקטיווה הרעננה הזאת.

"גלנקיל" מספר על עדר כבשים חביב הרועה בכפר האירי הבדיוני גלנקיל. יום אחד מגלים הכבשים את הרועה שלהם, ג'ורג' גלן, מוטל מת כשבחזהו נעוצה את. הם מנסים לרחרח ולגלות מי עשה את זה, ויש כמה חשודים - בעלי חיים ובני אדם כאחד.

הכבשים בעדר הם טיפוסים ייחודיים למדי: מיס מייפל, הכבשה הכי חכמה בעדר; מוד, כבשה בעלת חוש ריח מפותח וגאווה מפותחת לא פחות; סר ריצ'פילד הזקן, איל ומנהיג העדר ששמיעתו נחלשת אך עיניו עדיין חדות; היידי הפעלתנית, קלאוד הצמרירית, אותלו האיל הנאה והמסתורי, מופל דה וייל, כבש רעב-תמיד אך בעל זיכרון מצוין ועוד.

בלי שאלות לעדים

לאוני סוואן, שלא מסגירה את שמה האמיתי גם בראיונות לתקשורת ("חשבתי שזה יהיה רעיון טוב להפריד בין חיי הפרטיים לחיי הציבוריים", היא אומרת), נולדה בגרמניה ב-1975. היא למדה פילוסופיה, פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטת מינכן וכיום מתגוררת בברלין. במקביל לכתיבה - היא שוקדת כעת על רומן שני - עובדת סוואן על הדוקטורט שלה, שעוסק בסופר האמריקאי הנרי ג'יימס.

"גלנקיל" נולד מצמד מלים שצץ בראשה של סוואן - מותחן כבשים. "חייתי בפאריס זמן מה, ויום אחד המלים האלה צצו בראשי", היא מספרת בראיון טלפוני מביתה שבברלין. "למעשה אין דבר כזה - יש סיפור בלשי ויש כבשים, אבל אף פעם לא ראיתי שחיברו ביניהם. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות - האם לכתוב רומן בלשי עם כבשים? בסוף ישבתי לכתוב ואז יצאה הסצינה הראשונה בספר".

למה דווקא כבשים?

"רציתי להשתמש בפרספקטיווה הזאת. יש הרבה עבודת תרגום מחייהם של בני אדם לחייהם של בעלי חיים. הכבשים מאוד נאיוויים, הם לא טובים במיוחד בבילוש, הם לא יכולים להציב שאלות לעדים, לא יכולים להסתובב וללקט ראיות, הם תקועים במרעה שלהם ולא יכולים ללכת לשום מקום. לכאורה זו עמדה חסרת אונים, אבל דווקא משם הם חייבים להתחיל לעבוד ולהעלות השערות ולאסוף מידע. ויש הרבה אירוניה כי הקוראים יודעים איך בלשים בני אדם עובדים, כך שיש שורה של אי-הבנות משעשעות עם הכבשים".

בדרך זו הצליחה סוואן להימנע מקלישאת הבלש חובב האלכוהול המסובך במערכות יחסים קלוקלות עם העולם ועם אשתו. במקומו הוא הציבה את ה"אחר" האולטימטיווי - כבשים בעלי מבט מיוחד על החיים, מבט שיש בו תום וגם שכל ישר. המציאות אצלם נמדדת בפרמטרים אחרים לחלוטין.

כבשה שחורה או שה תמים

בספרות המערבית יש לא מעט רומנים שמעמידים במרכזם בעלי חיים, מ"הרוח בערבי הנחל" ועד "חוות החיות". ואכן, אף על פי שנכתב בידי סופרת גרמנייה, הספר שייך יותר למסורת הספרות האמריקאית והאנגלית - ובכך מודה גם המחברת עצמה.

"רציתי להעביר בספר תחושה אמיתית של בעלי חיים, עם הצרכים והאינסטינקטים המיוחדים להם", היא אומרת. "יש בהם כמובן יסודות אנתרופומורפיים, הם כבשים משכילים כי הרועה שלהם קרא להם סיפורים וחינך אותם. אבל בה בעת הם בעלי חיים, והם שונים מאתנו".

ועדיין קשה להימלט מהמטאפורה של בני אדם ככבשים, שחיים בעדר.

"לא התכוונתי לכתוב רומן מטאפורי. הכבשים בסיפור הם רק כבשים, לא סמל ולא מטאפורה. אבל יש בספר רובד שבו בני אדם וכבשים דומים זה לזה. לכבשים יש הדרך הנאיווית שלהם להסתכל על אנשים, וגם אנשים יכולים להיות נאיוויים לפעמים. לבני אדם כמובן יש צורך להיצמד זה לזה ולהתנהג כעדר, לעשות מה שכולם עושים".

איך עשית תחקיר לספר?

"התחלתי לכתוב את הספר כשחייתי בפאריס ומטבע הדברים לא היו הרבה כבשים סביבי, אז התחלתי לקרוא ספרים על התנהגות של כבשים. אחר כך עברתי לאירלנד והיו לי שכנים רועים והיו להם כבשים, אז עשיתי עבודת שדה ובחנתי את ההתנהגות של הכבשים מקרוב. בשלב מסוים ניסיתי לשים את עצמי במקומם. הם חיות מאוד פגיעות, אין להן כלים להגנה עצמית, כך שביטחון הוא נושא חשוב בשבילן, כמו אוכל והשהות ביחד. התחלתי לחשוב כל הזמן כמו כבשה, די התמכרתי לזה".

באירלנד פגשה כבשים שמסתובבים חופשי, ושם נוכחה לדעת שבניגוד לתדמית העדר - הכבש הוא חיה אינדיווידואלית. "שם יכולתי באמת להיווכח עד כמה כבשים הם יצורים אינדיווידואליים, במראה שלהם, בהתנהגות שלהם", היא אומרת. "אנחנו חושבים שהם כולם נראים אותו דבר ומתנהגים אותו דבר, אבל זה ממש לא נכון, לכל כבש יש אופי משלו".

איך היא עצמה מסבירה את הצלחת הספר? "גיליתי שהרבה מאוד אנשים פשוט אוהבים כבשים", היא אומרת. "אולי זה קשור בתרבות הנוצרית והיהודית, שם המנהיגים משולים לרועי צאן וחלקם באמת היו רועים קודם. כבשים הם חיה ביתית ותיקה מאוד, הם היו חלק מחיינו במשך מאות ואלפי שנים. היום לבני אדם מודרנים אין כמעט מגע ישיר עם כבשים, אבל עדיין נשאר להם הרגש החיובי כלפיהם. עובדה שהשפה שלנו מלאה במטאפורות מעולם הכבשים - למשל הביטוי כבשה שחורה, או שה תמים. זו חיה מושלמת להזדהות אתה. יש לה לא מעט חולשות".

כיף לעם

כיצד התגלגל ספר קריאה קל ופופולרי זה דווקא לידיה של עם עובד, ועוד לסדרת "הספרייה לעם", שאינה עסוקה ברדיפה אחר רבי מכר עכשוויים? מתברר שדרך עבודה מו"לית רגילה, שאינה כרוכה במכרזים לרכישת זכויות או בסכומי כסף יוצאי דופן.

תרזה בירון-פריד, מעורכות הסדרה, אומרת שזו היתה "פעולה משולבת". בביקורה ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט ב-2006 פגשה את הסוכנת הגרמנייה אסטריד פופנהוזן, שבדיוק פתחה סוכנות. "ידעתי שיש אצלה כתב יד מעניין ושזה אמור להיות הפרויקט הגדול הראשון שלה", היא אומרת. "סיכמתי אתה שנבחן את כתב היד. כעבור זמן הייתי במינכן בביקור בהוצאת ברטלסמן, ושם ראיתי שהספר יצא לאור במותג מסחרי יחסית של ההוצאה".

בירון באה עם הספר לישראל, מסרה אותו ללקטור שקורא בגרמנית, מיכאל דק, ואחרי שהמליץ בחום עבר הספר לידי העורכת נילי מירסקי. זו קראה אותו בגרמנית ובחרה להוציאו.

"כנראה היינו שם בשלב מוקדם כשהספר עוד היה כתב יד", אומרת בירון. "אני לא בטוחה שבהוצאות הגדולות קוראים דברים בגרמנית לפני שהם רואים אור".

זה ספר מאוד קיצי וקליל.

בירון: "אנחנו מנסים לתת לקוראים מנעד של חוויות קריאה, חלק ממנו זה גם קריאה כיפית ולא מחייבת. כשנילי החליטה להוציא את זה, עדיין לא ידענו שזה יהיה להיט בעולם, כך שהיה הימור מסוים".

*#