אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רינה שני לא חברה

אלבום חדש, הכולל שירים מולחנים של רינה שני, מבקש להחזיר את המשוררת המקוללת לשיח התרבותי. "היא אדם שנמחק בידי הממסד הספרותי. מרגע שהיא עברה על דרך הישר המוסדית, היא מוחרמת", אומר יעקב רוטבליט

תגובות

לאחרונה ראה אור האלבום "ביום שקוף רואים לנצח", שבו הלחין המוסיקאי והמפיק שיר אום משיריה של רינה שני. בין היתר משתתפים באלבום מזי כהן ומוש בן ארי והוא מערב בסגנונו מוסיקת עולם ופולק-רוק. שיר אום, שחי היום בחדרה, מוכר בזכות עבודתו עם להקת "שבע", חיים צינוביץ', שלמה גרוניך וגם עפרה חזה. האלבום כולל 11 שירים שכתבה שני, משוררת וגורו רוחני, שהשאירה בחייה הקצרים חותם ייחודי, ומתה בהודו מצהבת ב-1983, בהיותה בת 46.

שיר אום, אדם רך דיבור בן 45, הכיר את שני כחייל משוחרר בשנה האחרונה לחייה. "בפעם הראשונה שנכנסתי לבית של רינה, ברחוב האהבה במגדיאל, התמלאתי פחד", הוא נזכר. "על הקירות היו תלויים מרבדים, תמונות שגזרה מעיתונים, רפרודוקציות של אמנים כמו בוטיצ'לי. היתה לה מכתבה עתיקה שהיו עליה המון פיצ'פקס, שעליה היא כתבה. לא הכרתי את הריח של הפצ'ולי ואת בגדי הקטיפה שכולם לבשו. בחדר היו ארבע או חמש נשים שליוו אותה כבר יותר מחמש שנים והן נראו לי כמו מכשפות. כשריין שיין (השם שבחרה לה שני כמורה רוחנית, נ"כ) נכנסה לחדר הכל השתנה. המפגש היה פשוט, טבעי, שמח וזורם. אני זוכר פגישה מאוד מגניבה. ישר התחלנו לנגן, אני בגיטרה והיא שרה. כמה ימים אחרי המפגש הזה עזבתי את בית ההורים בהוד השרון ושכרתי דירה במגדיאל. חיכיתי לעשות את הצעד הגדול הזה. חיפשתי שינוי שיביא אותי למקומות חדשים ביצירה".

שיר אום הצטרף למה שכונה בעשרות כתבות בעיתונים "כת אצבע האלוהים" - שם שהומצא, לדבריו, על ידי עיתונאים. הוא זוכר מאותה תקופה את הבריחה המסוקרת של אחד מחברי הקבוצה מאשפוז פסיכיאטרי. "הוא יצא דרך פירצה בגדר ואנחנו חיכינו לו ברכב, מעבר לשדה. תוך כדי ריצה הוא פשט את הבגד הירוק של בית החולים ופרע את השיער הארוך שהיה לו. באוטו חיכינו לו עם טייפ ומוסיקה של ה'דורס' ו'מודי בלוז'. אספנו את ריין והם התחבאו במשך שבועיים בוואדי ליד ראש פינה", הוא מספר בנוסטלגיה.

לדברי אום, "היא אמרה לי פעם או פעמיים שיש בינינו ברית מוסיקלית. היא כתבה את זה ביומניה. אבל בתקופה האחרונה שלה היא ניסתה להתנער מזה. היא אמרה שהיא לא מורה, שהיא נושאת את הצלב הזה על גבה ושגם היא נוסעת להודו כדי להשיג את שוויון הנפש שעוד היה חסר לה". אולי זאת גם הסיבה לכך שתהליך ההבשלה של הדיסק היה ארוך כל כך.

השנה ימלאו 25 שנים למותה של שני. היא נולדה בחדרה ב-1937. אחרי שהשתחררה מהצבא כקצינה, עברה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה תואר בלשונות רומאניות. בתקופה זו נהגה להיפגש עם לאה גולדברג, ויחד הן עבדו על שיריה. כשעברה לתל אביב בתחילת שנות ה-60 נעשתה דמות בולטת בבוהמה.

היא פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובעם עובד, כתבה ספרי ילדים ותירגמה שירים, ספרי ילדים ומחזות. אבל המשורר והעורך הספרותי גבריאל מוקד אומר ש"היא נתפשה כדמות בוהמיינית, חלק בלתי נפרד מהנוף של 'כסית' ו'קליפורניה'. היא לא היתה חלק מקבוצת המשוררים שעבדתי אתם, ונתפשה אצלנו יותר כמחפשת אלוהים מאשר משוררת. אם כי כדאי לקרוא היום את שירתה שוב, ללא משוא פנים".

ב-64' הכירה שני את האדריכל דן איתן, בעלה של הסופרת רחל איתן, ולאחר שאלה התגרשו, עברה שני לגור יחד עם איתן בבית שהוא בנה ביפו העתיקה ונולדה להם בת, תמר. אחרי איתן היו לה רומנים רבים, ביניהם עם שדרן הרדיו והשחקן דורי בן זאב והפזמונאי יעקב רוטבליט, שאתו נסעה בתחילת שנות ה-70 לקליפורניה. בתקופה זו החלו להתקבץ סביבה תלמידים ודרכיהם של שני ורוטבליט נפרדו. היא נשארה בקליפורניה ואחר כך נסעה להודו. כשחזרה ארצה עברה לגור במגדיאל, ושינתה את שמה לריין שיין (Rain Shine), והחלו להתקבץ סביבה אנשים שראו בה מורה רוחנית.

לאלה היא הטיפה את משנתה הלא סדורה, שנשענה על כתבי יונג, פרויד ואריך פרום, יחד עם תפישות דתיות וקבלה, בעירוב עם אמונות מזרחיות וסמים קלים. היא הואשמה שהסיתה ילדים נגד הוריהם והיא וקבוצתה היו מטרה למתקפה, כחלק מקמפיין ציבורי נגד פעילותן של כתות בישראל. שיאו של הקמפיין היה ב-82' במינויה של ועדה פרלמנטרית לבדיקת הנושא, בראשות ח"כ מרים תעסה-גלזר.

עמנואל רוזן, אז עיתונאי בן 22, חדר לקבוצה, כחלק מתחקיר על כתות לעיתון "מעריב". "היה ברור למה קל להתפתות אחריה", הוא אומר. "היא היתה אינטליגנטית, רוחנית, כתבה שירים יפהפיים. היא היתה אישיות מאוד חזקה שידעה לשלוט על אנשים שהגיעו אליה, שהיו כנועים ורצו לקבל עול על עצמם. אחרי שהוקמה ועדת החקירה והיא עזבה את הארץ, הייתי מקבל במשך שנים מכתבים מחסידיה שהאשימו אותי במותה. אני לא מצטער על הסיקור. זה הצטייר לי כניצול ציני של חולשות, ונראה לי כמו חזרה בתשובה. זה עזר לי לגבש את תפישת העולם שלי בקשר לכל מיני ארגונים סגורים שכופים את עצמם על אנשים, ובראשם הדת".

דורי בן זאב אומר ששני "היתה אדם פתוח עם לב רחב ורצון לעשות שינוי. התפישות שלה היו מתקדמות והסביבה לא היתה מוכנה לקבל אותה. במבט לאחור, עכשיו זה נראה בעיני שהתפישות שלה היו בחלקן מיושנות ובחלקן קצת מוטרפות. היום אני רואה שזה היה מיועד לצרכים אגומניאקיים. ויחד עם זה, מדובר בסוג של תמימות כי היא רצתה לעשות טוב אבל עברה את הגבול. בכל זאת, אני לא מבקר אותה. אני מבין את זה ברוח התקופה".

נראה שהדיבור על שני והוצאת האלבום משיריה מעוררים מחדש את עוצמת הרגשות שליוו אותה בחייה. בתה ואחיה, שאינם מתגוררים בארץ, סירבו לשתף פעולה עם שיר אום, כנראה בגלל הקשר שלו לתקופה האחרונה בחייה, ולדבריו אף ניסו למנוע את הוצאת האלבום. הכל מסכימים שהסיקור התקשורתי פגע במורשתה. "היא אדם שנמחק וקיומו מוכחש על ידי הממסד הספרותי, שהיתה מיקיריו בשנות ה-50 וה-60", אומר רוטבליט. "מרגע שהיא עברה על דרך הישר המוסדית, היא מוחרמת, כאילו לא היתה מעולם. הספרים שלה נעלמו מהחנויות. הבולשביזם הציוני מחק אותה. בשנתיים שהיינו יחד כל אחד מאתנו עבר תהליכים משמעותיים מאוד. ביום מן הימים אספר זאת בדרכי שלי".

"היא היתה משוררת רצינית יותר ממה שיוצא מתוך הדיסק הזה", אומר האדריכל איתן. "ספרי השירה שלה היו ראויים להיקרא אחרת. לא תמכתי בדרך שבה היא ניהלה את חייה, אבל המורשת שלה צריכה להיזכר בהמשך לשורה ארוכה של משוררים ומשוררות מהתקופה, ולא בזכות השנים האחרונות הביזאריות בחייה". איתן טוען ששני איבדה את מעמדה בעולם הספרותי עקב הביקורת על ערכי הקבוצה שלה: "היא היתה משוררת חשובה שסטתה לסמטה ללא מוצא מבחינת עולמה הרוחני. מעניין שאחרי דילוג של דור, מתחילה התעניינות מחדש. כמו במקרה של רחל איתן, זה יקרה גם עם רינה באיזשהו שלב. אני לא בטוח שהיא היתה רוצה להיזכר דרך הדיסק הזה".

הסופרת וחוקרת הספרות אידה צורית, חברתה של שני, מספרת שכאשר הגיעה שני אל ביתה בתל אביב היא ישנה בחדר העבודה של בעלה, אהרן מגד, שפירסם את שיריה המוקדמים במדור הספרותי "משא". "מבחינה מסוימת נעשה לרינה עוול", אומרת צורית. "היא לא קיימת כמשוררת. אפשר לומר כל מיני דברים עליה, אבל אי אפשר להתעלם מהכישרון שלה. הכתבות ההן הרסו אותה כמשוררת, אבל היא עצמה נתנה גט כריתות לשירה שלה, תקעה טריז בין החיים שלה כרינה שני ובין החיים שלה כגורו ריין שיין".

צורית מתארת את שני כמי שהרגישה מילדות שהיא "היתה נבחרת של אלוהים. לא במקרה כתבה שירים לאלוהים בסוף ימיה. היה לה דמיון מטורף וניגודים איומים. היא שיחקה במגרש שיש לו שני פטרונים - אלוהים והשטן. השטן אחראי על היצירה, אבל היא ראתה עצמה כבת אלוהים, ורצתה יותר מזה. השירה לא הספיקה לה".

מדבריה של צורית עולה דמותה של שני כאשה נרקיסיסטית שנהפכה למגלומנית ושתלטנית בסוף ימיה. "היא היתה מאוהבת בעצמה, ויחד עם זה התרפקה על הסבל שלה", היא אומרת. "אהבתי אותה, אבל היה קשה מאוד לעזור לה". לדבריה, "הרגשות הרליגיוזיים שלה היו אמיתיים. היא היתה טוטאלית. היא הלכה עם זה עד הסוף, חצתה את הגבול. הדבר שהפחיד אותי היה שהיא איבדה את חוש ההומור הנהדר שהיה לה".

שיר אום מסכים שדמותה של שני יכולה לעורר פחד ואהדה במידה שווה. "היא אשת רוח לפני שהיא אשה רוחנית", הוא אומר. "היא חיה חיי הגות, ונפגעה עד עמקי נשמתה מההתייחסות אליה. היא היתה מלאת אהבה ואכפתיות, לכל רמש ולכל ציפור".

*#