אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קיר אמן: פנחס כהן גן

בעשר השנים האחרונות הפסיק כהן גן לאסוף ולהחליף עבודות. אין לו מקום

תגובות

פנחס כהן גן, חתן פרס ישראל לציור לשנת 2008, גר בדירה שכורה במרכז תל אביב, שמשמשת גם מחסן וסטודיו. חלק גדול מהדירה תפוס על ידי עשרות קופסאות קרטון, ציורים של כהן גן, ושכבות של קרטונים חומים ובהם עבודות שלו ושל אמנים נוספים, שהצטברו עם השנים: מיכאל גרוס, אלימה, לאה ניקל, יגאל תומרקין, רפי לביא, משה קופפרמן, מנשה קדישמן, יצחק דנציגר ועוד.

ב-10 השנים האחרונות הפסיק לחלוטין לאסוף ולהחליף עבודות. אין לו מקום. לא לעבודות שלו ובוודאי לא לעבודות של אחרים. הוא אפילו שוקל לתרום או למכור את האוסף לפני המעבר לדירה הבאה.

כשרואים איך כהן גן חי, קשה שלא לחשוב על כישלונה של המדינה בדאגה לאמניה. נכון שהתרבות כבר מזמן היתה לסרח עודף מבחינת הממסד הישראלי - אפשר לראות זאת היטב גם בקריסת מדעי הרוח באוניברסיטאות. עם זאת, קשה לדמיין פער גדול יותר בין הכבוד והממלכתיות שמרעיפה המדינה על חתניה לקראת הטקס לבין חוסר העניין שהיא מפגינה כלפיהם ביום יום. לכהן גן עצמו אין דרישות גדולות: "מה אני בסך הכל רוצה? שהעירייה תיתן לי סטודיו גדול, אפילו בתשלום, שאוכל לעבוד בו ולאחסן את כל הדברים שלי".

כהן גן הוא אחד האמנים הוותיקים בשדה המקומי ולכן גם מכיר את מרבית היוצרים שפעלו ופועלים בו. עם רבים מהם החליף עבודות בתקופות שונות - רובן שוכבות בתיקי קרטון ששנים לא אווררו. הוא לא קורא לעצמו אספן של אמנות, אבל בדומה לאמנים אחרים, מצא את עצמו משתתף במסורת של החלפת עבודות. זו החלה עם סיום לימודיו בבצלאל - אז החליף עבודות עם מורים ותיקים וצעירים, בהם איזידור אשהיים, יעקב פינס, יעקב שטיינהרט, ג'ון בייל, צבי טולקובסקי ויצחק פוגץ' - והתעצמה בקרב הקבוצות שבהן פעל בשנות ה-70 בניו יורק ובישראל.

עבודה של לאה ניקל

כהן גן מציין שבניו יורק החלפת העבודות שימשה לשתי מטרות: "הידוק החברות בין האמנים הישראלים שפעלו שם, והעלאת הערך הכלכלי של העבודות. מובן ששני הדברים האלה בסוף לא החזיקו מעמד". מהתקופה הזאת נותרו לו עבודות של יהושע נוישטיין, שהציג אתו בגלריה גימל בירושלים 50 יצירות משותפות, כוכי דוקטורי, שגם אתו יצר במשותף, וכן מיכאל גיטלין, בני אפרת ("יצירות מאוד חשובות שלו"), זיגי בן חיים ויעקב אלחנני.

גם עם אמנים ישראלים שחיו באותה עת באירופה - מיכה לורי, אלי אברהמי ושלמה קורן - החליף אז עבודות. "הם היו מגיעים לביקור בניו יורק, היינו נפגשים ומציגים תערוכה משותפת אצל ברתה אורדנג", הוא נזכר. "מבקר האמנות רוברט פינקוס-ויטן כתב עלינו ש'יש זרם חדש באמנות האמריקאית שנקרא האמנות המינימליסטית הישראלית'".

              עבודה של אבנר בן גל

קבוצה נוספת שאליה השתייך באותן שנים - וגם שם המשיכה מסורת ההחלפות - היתה זו של האמנים המושגיים. "זו היתה קבוצה חברתית. היינו נפגשים כל שישי בערב. משה גרשוני, מיכה אולמן, יחזקאל ירדני, אביטל גבע, יצחק דנציגר היה חבר טוב שלנו. בישראל זה כבר היה הרבה יותר משפחתי וסנטימנטלי".

עבודה של אלימה

וכך, מבלי לקרוא לעצמו אספן, הצטבר אצלו "אוסף סנטימנטלי", כפי שהוא מגדיר זאת, מרשים למדי, שכולל בעיקר הדפסים ומשקף במידה מסוימת את מסלול חייו: הארצות שבהן שהה, המורים, החברים (שעם רובם הוא כבר לא בקשר) וגם התלמידים. "אני הכרתי את כל האמנות הישראלית, כל גדולי האמנות הישראלית הכירו אותי ולפעמים היינו מתווכחים על אמנות עד כדי מכות", הוא אומר. "למשל, דוגמה מאוד עצובה זה הסיפור עם אברהם אופק ששנא אמנות מושגית. כשהתחלתי לעשות אמנות מושגית הזמנתי אותו לתערוכה שלי בגלריה רפת בקיבוץ נירים. הוא אמר: 'אני לא מוכן לבוא, קודם כל תבוא לראות את עבודת הקיר שעשיתי בדואר בירושלים ואז אדבר אתך'. עמדנו על המדרגות בבית האמנים בירושלים, הוא תפס אותי ואמר, 'מה אתה עושה לאמנות, מה יהיה פה', הוא דחף אותי ואני אותו, שנינו התגלגלנו על המדרגות, שמחה וששון, וידענו שזה סוף הדרך. כל אחד הולך לדרכו".

גם עבודה של אופק יש לו, אבל לא מהאמן עצמו. "קניתי אותה וכשאני אומר קניתי זה אומר שהחלפתי עם אספן עבודה שלי תמורת העבודה הזאת", הוא אומר. "זה רישום של עכו, הצד האוריינטליסטי שלו. זה לא אופק מי יודע מה. אבל אי אפשר להשיג את ציורי השמן, שהם הציורים הטובים ביותר שלו וגם מאוד יקרים".

עבודה של צבי טולקובסקי

ציור שמן מוקדם של לאה ניקל דווקא יש לו והוא מציג אותו בגאווה. "היא לא רצתה לתת לי את זה בשום אופן. היא אמנם חילקה הרבה עבודות, אבל בעבודות המקוריות של השמן, הטובות שלה, היא היתה סופר קמצנית. אותי מעניין מה שנוצר בתור פריצת דרך". כהן גן מספר כי בינו ובין ניקל היה קשר חזק ואהבה גדולה. "הכרנו בניו יורק, בצ'לסי הוטל, אז עוד לא הייתי כל כך מפורסם".

והיא?

"היא תמיד היתה מפורסמת. היא ואביבה אורי היו חברות, תמיד באו ביחד לכל הפתיחות, אני הייתי אז צעיר, בן 30, והן תמיד אהבו להצטלם אתי. אמרו שאני נראה טוב, יפה כמו שחקן קולנוע. הן התנהגו כמו מלכות, אבל מאחורי הגב גם לעגו זו לזו, כי אחת היתה צבעונית - מלכת הצבע - והשנייה מלכת הרישום".

את אחת ההחלפות האחרונות שלו עשה עם אבנר בן גל, שהיה תלמידו בבצלאל. זהו ציור קטן שרואים בו בחור אפריקאי-אמריקאי מחזיק בעמוד. "הוא וניר הקטן (ניר הוד, ד"ג) ערכו כל מיני מיצגים שעיצבנו אותי עם חולצות פלאנל, ג'ינסים ונעליים", הוא נזכר. "אבל כשהם הביאו ציורים הייתי אומר להם, 'אתם ציירים'. ב-93', כשהם סיימו את הלימודים, הם עשו לי הפתעה: ניר צילם אותי ושם תמונה שלי על ההזמנה של הבוגרים. נחום טבת אמר לי: 'אתה לא רואה שהם עושים ממך צחוק?' ואני עניתי: 'איזה צחוק הם עושים ממני כשהם הופכים אותי לסמל של המחזור?"

*#