אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משחקי שעשוע: תרגיל בסאדיזם

אורי קליין על הבמאי מיכאל האנקה, שמבקש להעניש את כולנו והחליט לעשות את סרטו פעמיים

תגובות

משפחה בורגנית בעלת מבנה קלאסי, אבא (טים רות), אמא (נעמי ואטס) ובן (דוון גירהארט), מגיעה אל בית הקיץ שלה בלונג איילנד. בבואם לאזור האקסקלוסיווי שבו שוכן הבית הם עוצרים אצל השכנים שלהם ופוגשים בשני צעירים, פול (מייקל פיט) ופיטר (בריידי קורבט), שמתארחים אצלם. סימן ראשון לכך שלא הכל יהיה שטוף שמש קייצית בסרט הזה הוא העובדה שהשניים נדמים מנומסים מדי, חלקלקים מדי; הם לבושים בלבן ואפילו עוטים כפפות לבנות.

בזמן שהאבא, ג'ורג', והבן, ג'ורג'י, נמצאים מחוץ לבית, השוכן לא רחוק מאגם יפהפה, מתחילה האמא, אן, להכין את ארוחת הצהריים. עבודתה מופרעת על ידי פיטר, שמגיע כדי לשאול ביצים למען השכנים. היא קצת חסרת סבלנות אתו; הביצים נופלות מידיו, ומה שמתחיל בביצים מנופצות על הרצפה בבית קיץ נעים בלונג איילנד נהפך לתרגיל בסאדיזם קולנועי.

במאי הסרט, מיכאל האנקה, שנולד בגרמניה ועובד באוסטריה וצרפת, מבקש ב"משחקי שעשוע" להעניש את כולנו. יש שיאמרו שהעונש העיקרי הטמון ב"משחקי שעשוע" נעוץ בכך שהאנקה עשה את הסרט הזה לא רק פעם אחת, אלא פעמיים. הסרט החדש הוא העתקה כמעט מדויקת של סרט בעל שם זהה שביים באוסטריה ב-1997: השתנו רק מקום ההתרחשות, השפה, השחקנים ופריט הלבוש שאן לובשת בשיאו של הסרט: לא שמלה קייצית דקה כמו בסרט המקורי אלא בגד תחתון.

התרגיל הקולנועי היחיד הקודם ל"משחקי שעשוע" בגרסתו הנוכחית, שמזכיר אותו, הוא ההעתקה של גאס ואן סאנט מ-1998 את "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק מ-1960; אבל ואן סאנט הרשה לעצמו לעשות יותר שינויים בסרטו של אחר מכפי שהאנקה מאפשר לעצמו בהעתקה שלו את סרטו שלו; הוא מתייחס לסרטו המקורי בתחושה של קדושה חגיגית. זה אמור היה אולי להוסיף אירוניה לסרט, ששטוף באירוניה, אבל מייצר הרגשה לא נעימה של יהירות והתנשאות.

וגם: ואן סאנט השתמש בהעתקה כדי ליצור תרגיל באסתטיקה קולנועית (והתוצאה היתה סתמית למדי), להאנקה יש מטרות "נעלות" יותר: הוא רוצה להטיף לנו. בראיונות שליוו את חשיפתו של הסרט החדש אמר האנקה ש"משחקי שעשוע", בגרסתו המקורית, כוון תמיד לקהל אמריקאי מכיוון שהוא תגובה לאופן שבו הקולנוע האמריקאי מציג אלימות. לפיכך הוא רצה לעשות את הסרט שוב בשפה האנגלית ועם שחקנים מוכרים, כך שהוא יגיע לקהל אמריקאי רחב שאינו נוהג לצפות בסרטים שאינם דוברים אנגלית ומלווים בכתוביות בגוף הסרט.

משחק כפול

יש כל כך הרבה בעיות בהצהרותיו של האנקה, שליוו את צאת הגרסה החדשה לאקרנים, שקשה לדעת מאין להתחיל. למה דווקא הקולנוע האמריקאי? נכון שהוליווד מייצרת יותר סרטי פעולה ואימה מכל מדינה אחרת, אבל היסוד הסאדיסטי חבוי בכל סרט כמעט, וזה שטחי לחשוב שהוא בולט יותר בסרטים שמציגים אלימות. הוא טמון בעצם המנגנון הקולנועי ובסיטואציה הבסיסית של צפייה בחושך, מוגנים בתוך ההמון, בדמויות הפועלות מולנו על בד הקולנוע.

האנקה איננו הראשון שגילה את האמת הקולנועית הזאת; מאז ימי הראינוע נעשו סרטים שעסקו ביסוד הזה של העשייה הקולנועית והחוויה שמתלווה לה - והם עשו זאת ללא ההתחסדות והצדקנות שמלוות את צמד סרטיו של האנקה.

בעיה חמורה אף יותר היא שבניגוד לכמה מהיוצרים החשובים ביותר שעסקו בנושא הזה, לואיס בונואל, אלפרד היצ'קוק או מייקל פאואל, להאנקה אין הרבה מה להוסיף לו מלבד האירוניה הכבדה ושאט הנפש שהוא מביע. התחבולות שבהן הוא משתמש בסרט, כגון פניותיו של פול למצלמה או החזרה על סצינה שכבר ראינו, כאילו המציאות היא קלטת וידיאו שניתן לגלגל אחורה, אינן יותר מאפקטים תיאורטיים, שהסרט יכול היה להסתדר גם בלעדיהם (האנקה עשה שימוש מתוחכם הרבה יותר בטשטוש התחומים בין מציאות להעתקה שלה בסרטו הטוב והחשוב ביותר עד כה, "מחבואים").

ב"משחקי שעשוע" מבקש האנקה לקחת את אחד מיסודותיו "הבעייתיים" ביותר של הקולנוע ולמתוח אותו עד גבול היכולת כמעט. הוא בוחר באלימות. הוא יכול היה גם לבחור במין, והאופן שבו הוא מציג את האלימות בסרט מזכיר אמנם את הדרך שבה יוצרים מסוימים ביקשו להחדיר את הפורנוגרפי אל תוך הקולנוע המיינסטרימי (ואולי כדי להבליט זאת שינה האנקה את לבושה של אן בסצינות השיא).

אבל גם בנקודה הזאת הוא משחק מעין משחק כפול משונה. אין ספק ש"משחקי שעשוע" חוצה גבולות של מותר ואסור שהקולנוע הציב לעצמו בכל הנוגע לתיאור אלימות והצגת קורבנותיה; ניתן ללא ספק לחשוף את האמביוולנטיות האידיאולוגית הטמונה בכך וללגלג על הצביעות הנעוצה בה. אך האנקה אינו מתעסק בהיבטים האלה של האלימות בקולנוע בצורה צלולה דיה. מרבית האלימות הקשה בסרט מתרחשת מחוץ לטווח המצלמה, וקשה להבין אם גם במקרה הזה הכוונה היא אירונית, או שהאנקה מבקש להציג את עצמו כיוצר שחושף את יצר המציצנות הסאדיסטי שלנו, אך גם רוצה להגן עלינו מפניו.

יש לי בעיה עם אנשים שלהוטים מדי להעניש אותנו ואולי גם להעניש את המשפחה בסרט; על מה בעצם? על היותם בורגנים? אין ספק שבעידן הריאליטי יש על מה לדבר בכל הנוגע לחוויית הצפייה הקולנועית או הטלוויזיונית, המציצנות והסאדיזם שמתלווים אליה ומקורות ההנאה שנשאבת ממנה. אבל, באופן פרדוקסלי, סרטו של האנקה נדמה כמעט מיושן בהקשר הזה, אולי מכיוון שהוא מעתיק סרט שהופק כבר לפני 11 שנים. במשך הצפייה בגרסה החדשה של "משחקי שעשוע" יש הרגשה לעתים שהאנקה "גילה את אמריקה" בכל מה שנוגע ליסוד הסאדיסטי של הקולנוע, והוא חדור זעם ותוכחה ושביעות רצון מעצמו.

בגרמנית זה היה טוב יותר

את הבעייתיות של צמד סרטי "משחקי שעשוע" מחזקת המיומנות שבה הם עשויים. זהו תרגיל קולנועי עשוי היטב, ולמרות הרתיעה ממנו קשה להסיט ממנו את המבט. העיסוק של "משחקי שעשוע" במקומו של האסתטי בתוך הסאדיסטי הוא ההיבט המעניין ביותר שלו, כנראה מפני שהאנקה אינו דן בו בכבדות הישירה המאפיינת את שאר ההיבטים של הסרט.

עם זאת, הסרט החדש נדמה חלש יותר מקודמו. אולי מכיוון שה"גרמניות" שלו הוסיפה לו ממד; ואולי מכיוון שהשחקנים שהופיעו בו היו פחות מוכרים לנו מאשר השחקנים המככבים בסרט החדש, והדבר חיזק את תחושת הניכור והזעזוע שהסרט ביקש לייצר.

נעמי ואטס, שגם הפיקה את הסרט החדש, עושה את תפקידה ביעילות, אך אין לה החומרה הגרומה שאיפיינה את דמותה של השחקנית סוזאן לותאר שגילמה את התפקיד בסרט הקודם; אנו לא שוכחים לרגע שזו נעמי ואטס והדבר יוצר תחושה של שאננות המנוגדת לכוונותיו של הסרט.

שאר השחקנים מאכזבים בהשוואה לסרט הקודם: טים רות חלש יותר מאולריך מוהה, שגילם את האב בגרסה הגרמנית (כמה שנים לאחר מכן זכה מוהה המנוח להצלחתו הגדולה ביותר בתפקיד קצין השטאזי ב"חיים של אחרים"), ולמייקל פיט, עם פני התינוק המתפנקים שלו, אין הזדוניות הממזרית שאיפיינה את הופעתו של ארנו פריש.

"משחקי שעשוע". תסריט ובימוי: מיכאל האנקה; צילום: דריוס קונדגי; שחקנים: נעמי ואטס, טים רות, מייקל פיט, בריידי קורבט, דוון גירהארט

*#