אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית אבי: הברקה של 40 דקות

סרטו של דני רוזנברג בכיכובו של איתי טיראן כניצול שואה דובר יידיש, לא דומה לשום סרט ישראלי אחר. הוא מציג ארץ לאבות, שאין בה מקום לאמהות

תגובות

כבר לא מופקים הרבה סרטים ביידיש. הרי אין טעם לתמלל דיאלוגים בשפה שנחשבת לכזו שנכחדה מהעולם. אך מי שעבר פעם בשכונות מסויימות בירושלים, וודאי היה עד למחזה ההזוי של שני דרדקים רצים זה אחר זה וקוראים האחד לעבר רעהו במעין גרמנית רכה. גם המדף הידיי בספריות האוזן השלישית זוכה מדי פעם לליטוף מאיזו יד מתעניינת. אז היידיש לא מתה, היא בתהליכי כיליון. כך שספק גדול אם קהל היעד המצומצם הוא שהניע את דני רוזנברג ליצור את אחד הסרטים הבודדים דוברי היידיש שהופקו בעולם מאז מלחמת העולם השניה, כהגדרת יוצריו. טרום הצפייה ניתן לנחש כי זהו הגימיק שקרץ לבמאי, אך הסרט עצמו מפזר את סימני השאלה באופן הנהיר ביותר – רק כך היה יכול וצריך "בית אבי" להיעשות.

ככלות הכל, זהו סיפורו של לולק (איתי טיראן, שדוף ולבנבן מאי פעם). עולה חדש שאנו פוגשים לראשונה בחושך מוחלט תוך שהוא מזמזם שיר, שהבית השני והמשמעותי יותר שלו ישוב בהמשך. שמש מסנוורת, שהולכת להציק לדמויות ולצופים כאחד במהלך כל הסרט, מבעירה לפתע את האפלה שמתבררת כחלקו האחורי של רכב. לולק נבחר על-ידי האדם שהכניס את החמה לרדת באמצע שומקום מדברי.

משם הוא מוצא את דרכו אל עמדת שמירה שכוחת אל ומוכת שמש, עליה מפקד בגאון צבר קשוח ושזוף (מיקי לאון). בעוד השניים מתחילים במשחק חייל ומפקד שקשה לדעת כיצד יסתיים, הישראלי מתגלה כדובר יידיש שמספר מקועקע על ידו, בעוד ידידנו הזר והמנומס לומד להיות כחול-לבן במובן הכי מיליטריסטי וכוחני שקיים. למרות שהוא רק רצה להגיע לחיפה, אל הנערה שממתינה לו שם. ואולי לחפש מעט צל.

העלילה הזו מתרחשת בשנת 1948, והסרט צולם כפרויקט הגמר של רוזנברג בימיו כתלמיד בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, בשנת 2006. עקב קשיי הפקה נקטעו הצילומים, שחודשו רק לאחר כשנה, עם מימון ותמיכה ממסדיים.

מתוך הסרט. משחק מופלא

החלק המפליא ביותר בהפקה זו הוא היידיש הבוקעת מגורנם של שני השחקנים הראשיים. טיראן ולאון למדו את השפה מאיילף עד תו במשך חודשים, תוך עבודה צמודה עם משה סחר ("שני קונילמל") על המבטא הלודג'אי. טיראן מתגלה שוב כפרפורמר מחונן, הפעם עם משחק גלותי ומעורר הזדהות. דמותו של לאון קשוחה כלפיי חוץ אבל בוכה לאמא בסיוטיה, קוטביות שהשחקן משכיל לנצל לטובתו כדי ליצור הופעה מדודה ומצויינת, המשלימה את זו של עמיתו וגם מנוגדת לה בכל רגע.

אבל לסרט יש עוד מה למכור מלבד שתי דמויות שמשוחקות לעילא. נטיעת ההתרחשויות בימי מלחמת העצמאות מאפשרת ליוצר להציג ביתר קלות נושאים כמו השרירותיות והחלמאות הצה"ליות שלעיתים מובילות לאסון, או היחס ההורס כדי לבנות מחדש של החברה המקומית לעולים חדשים שאינם "צברים".

הכל משליך, שלא לומר מפגיז, על היום. שמו של הסרט נטען במשמעות בהחלפת שורות נפלאה אחת, בה לאון מברך את טיראן על הגיעו לארץ האבות, שמצידו משיב בשאלה - ומה עם האמהות? כנראה שהן, יחד עם כל רגש או מוטיב אימהי שמופיע בסרט ואז מנותץ, ימשיכו בתפקיד היחיד שמייעדות להן עתות מלחמה.

"בית אבי", על 40 דקותיו, יוצג בקביעות בסינמטק תל-אביב בתקופה הקרובה. אל נא תחששו מהאורך, כלומר מהחוסר בו. התוצרת המקומית הטובה ביותר שראיתי השנה, נמשכה 36 דקות של אושר ועושר קולנועי וקראו לה "המנון". תנו צ'אנס לסרטים ישראלים קצרים, כדי שהחבר'ה שיצרו אותם יוכלו להגיש לנו בעתיד גם את הפרוייקטים הגדולים יותר שלהם, שכרגע נמצאים בשלב הרעיוני.

*#