שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שלום לתמימות

אליוט גולד, שיהיה בן 70 בסוף החודש, חוזר אל שיא הקריירה שלו בשנות ה-70, כשהיה סמל התקופה

דניס לים | ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניס לים | ניו יורק טיימס

בנקודת השיא של הקריירה המפתיעה שלו, אליוט גולד היה סמל התקופה לא פחות משהיה כוכב קולנוע. כאשר שנות ה-60 התמוססו אל תוך שנות ה-70, גולד הופיע בתפקיד אחר תפקיד שנדמה כי גיבשו את האידיאלים והחרדות של אותם ימים.

הוא גילם נהנתן מסויג ופלרטטן נלהב בקומדיות האהבה החופשית "בוב, קרול, טד ואליס" (1969) ו"אני והמאהב של אשתי" (1970). בשיא ההתנגדות למלחמת וייטנאם, דמותו בסרט "מ.א.ש" (1970), הרופא הצבאי מנפץ המוסכמות טראפר ג'ון, נהפכה בן לילה לגיבור אנטי ממסדי. ימים ספורים לאחר הטבח באוניברסיטת קנט סטייט, שבו ירו אנשי המשמר הלאומי של אוהיו בסטודנטים שהפגינו נגד הפלישה האמריקאית לקמבודיה, הוא נראה על האקרנים כסטודנט מהפכן בסרט "המתבגרים" (1970).

"הסרטים האלה הם מעין הערות חברתיות על מה שנראה אז כעולם משתנה", אומר גולד שיהיה בן 70 ב-29 בחודש, בראיון טלפוני מביתו בלוס אנג'לס. "לקהל מבולבל הייתי אולי מישהו להזדהות אתו. אני פגיע. אפשר לראות מה מתחולל בתוכי".

השקיפות הנוגעת ללב היא מרכיב מרכזי בקסם של גולד. היתה לו נטייה להיחשף לעיני הציבור. בכתבת פרופיל ב"טיים" מ-1970 הוא סיפר על ילדותו בברוקלין כבן יחיד למהגרים שצפו לו עתיד מזהיר בעולם הבידור, ועל נישואיו הכושלים לברברה סטרייסנד.

בתחילת הקריירה שלו פנה גולד אל ז'אן לוק גודאר בבקשה שיביים את הפארסה האפלה "רציחות קטנות" (1971). אבל היחסים עם גודאר עלו עד מהרה על שרטון. "אמרתי לו: 'שמע, הממסד האמריקאי לא רוצה לעבוד אתך. אני רוצה לעבוד אתך, והממסד רוצה לעבוד אתי'", מסביר גולד. בסופו של דבר הצניח האולפן את השחקן אלן ארקין לתפקיד הבמאי. "גולד היה חלום כשחקן וכמפיק", אומר ארקין. "ובניגוד למה שאומרים עליו, הוא דווקא טיפוס נינוח".

התכונה הנעימה הזאת מוצגת אולי בדרך הטובה ביותר בסרטים של גולד עם אלטמן. השותפות לא התחילה ברגל ימין. גולד ודונלד סאתרלנד, שכיכב לצדו ב"מ.א.ש", סלדו משיטת האלתור של אלטמן ורצו לפטר אותו. "סאתרלנד ואני התייחסנו אל עצמנו יותר מדי ברצינות", אומר גולד. "אבל למרבה המזל התעשתתי ולמדתי המון מאלטמן".

גולד עם נינה ון פלנדט בסרט "שלום לנצח", 1973

גולד ואלטמן עבדו יחד בארבעה סרטים נוספים, ובהם "California Split" (1974), שבו גולד וג'ורג' סיגל מגלמים מהמרים כפייתיים, ו"שלום לנצח" (1973), עיבוד חדשני לסיפור מאת ריימונד צ'נדלר, שגולד גילם בו את דמותו של הבלש הבדיוני פיליפ מארלו בהופעה בלתי נשכחת. זה אולי התפקיד המשמעותי ביותר שלו. מאז הקליט גולד בקולו רבים מספרי צ'נדלר והוא מקווה לחזור ולגלם את מארלו.

הוא להוט לדבר על "המגע", הסרט הדובר אנגלית הראשון של ברגמן. "אני זוכר כמעט הכל מהצילומים", הוא אומר ומתאר את הפחד שאפף אותו כשקרא את התסריט והגיע לסצינת הסקס שבה נדרש להכות את ביבי אנדרסון, שכיכבה לצדו. לדבריו, הוא נהנה לגלם אקדמאי יהודי-אמריקאי מנוכר שהורס את נישואיהם של בני זוג שוודים, אבל לא היו לו הכוחות הנפשיים. לאחר שחזר משוודיה החליט לא להשתתף בסרט עתיר תקציב של האחים וורנר, חברת ההפקה שלו התפרקה והוא לא עבד במשך יותר משנה. בסופו של דבר חזר עם "שלום לנצח" (אולפני יונייטד ארטיסטס דרשו שיעבור מבחן שפיות).

כשזכר תהילת שנות ה-70 שלו נמוג, גולד נעשה שחקן דמויות רב-גוני. הוא נשאר בתודעה הציבורית בשנים האחרונות בזכות הופעות חוזרות בסדרה "חברים" ובסדרת סרטי "אושן" של סטיוון סודרברג. "תמיד רציתי להיות מעורב ולתפקד בגיל מבוגר", הוא אומר. "חשוב להמשיך לעבוד. העבודה היא החיים. בזכותה למדתי על העולם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ