אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

11 שנים עם פטי סמית

סרט תיעודי על ענקית הפאנק פטי סמית, שעשייתו ארכה 11 שנים, כולל שמחה ועצב, מסעות בעולם, זיכרונות, ואנרגיה בלתי פוסקת על הבמה

תגובות

אולי אי אפשר ללמוד כל מה שרוצים לדעת מ-"Patti Smith: Dream of Life", דיוקן אימפרסיוניסטי של אלוהות הפאנק, פטי סמית, אבל לומדים ממנו בדיוק מה שצריך. את הסרט, שעשייתו התפרשה על פני 11 שנים ארוכות, ביים וצילם ברובו סטיוון סברינג, מצלמי הפרסומות הנחשבים ביותר בארצות הברית. מאחר שהוא לא מכיר את המוסכמות של הקולנוע התיעודי, או בחר להתעלם מהן, סרטו הראשון באורך מלא מקסים, חופשי וניכר בו שנעשה מתוך מסירות אין-סופית.

סמית נולדה ב-1946, כתבה שירה, עשתה היסטוריה ברוק ושינתה את העולם, לפחות את חלקו. הסרט מספר חלק מהסיפור שלה, באופן אינטימי, ובכל זאת במרחק מסוים. מי שירצה ללמוד על הפאנק, או על הופעה במועדון CBGB הניו-יורקי כשהמוסיקה הזאת היתה אקטואלית, לא ימצא כאן את התשובה. הוא גם לא יידע איך זה להיות בפסגת העולם ובפסגת המצעדים, לראות את רוברט מפלתורפ מנקב חור בפטמה שלו, לשבת למרגלותיו של ויליאם בורוז ולחלוק חדר עם סם שפרד במלון צ'לסי.

פטי סמית ב"Patti Smith: Dream of Life". פסיפס של מצבי רוח

כל הדברים האלה התרחשו אחרי 1967, השנה שבה עזבה סמית את דרום ניו ג'רזי ועברה לניו יורק. בסרט היא מספרת מעט מאוד על השנים שעיצבו אותה ועוברת במהירות על נקודות השיא ועל נקודות השפל האיומות, על הלידות ועל המיתות שעיצבו אותה עד היום. חלק קטן מאוד מהסרט מוקדש לתקופה שלפני חייה המתוקשרים. הדבר איפשר לסברינג ולסמית, ששיתפה אתו פעולה כמושא הסרט, למלא את 100 הדקות הבאות בקטעים של יופי ושל שירים.

בסרט יש שמחה ועצב, פסיפס של מצבי רוח ורגעים מחיים עשירים של אשה אחת. כנגד כל הסיכויים והנטייה הטיפשית של הפאנק, סמית לא מתה צעירה ולא נכנעה לקלישאות הרוק הרגילות. היא נעלמה בשלב כלשהו, אבל במכוון: ב-1979 היא פירקה את הלהקה שלה, עזבה את ניו יורק ואת התהילה לטובת חיים מלאים כעקרת בית בפרוורי דטרויט עם בעלה, הגיטריסט פרד סמית, ועם ילדיהם, ג'קסון (בן) וג'סי (בת). ואז ב-1994 מת בעלה מהתקף לב. חודש לאחר מכן מת אחיה היחיד טוד.

סמית חזרה להופיע והצטרפה לבוב דילן (גם הוא נוכח כאן מאחורי הקלעים) לסיבוב הופעות בסוף 1995. סברינג, שפגש אותה באותה שנה בזמן צילומים למגזין, התחיל להיגרר אחריה. הוא המשיך לעשות זאת בעשר השנים שלאחר מכן, צילם את הופעותיה על הבמה ומאחורי הקלעים (אף שלפעמים היא שמה את ידה על עדשת המצלמה) בסרט 16 מ"מ צבעוני או בשחור לבן.

הוא נסע אחריה בארצות הברית ומחוץ לה, צפה בה עולה לקברו של המשורר גרגורי קורסו באיטליה, מבקרת את מקום הולדתו של ארתור רמבו בצרפת עם עותק בלוי של "עונה בגיהנום" ומסתובבת ברחובות ירושלים. סברינג, צופה סבלני, המשיך לצלם אותה כשהיא המשיכה לנוע, לחלוק כבוד למתים ולחיות.

רוב הזמן זה מסע רגוע בהחלט. מראה הנער היפה של סמית התרכך ונהפך לסוג של יופי עייף ובוגר - כשפניה הארוכות והרזות ממוסגרות בתוך שתי צמות אפשר לדמיין אותה סוחבת כרכרה עמוסה מערבה או עומדת על המשמר בערבות - וגם היא עצמה מרוככת ושונה. ועם זאת, אף שנראה כי השלימה עם עצמה ועם רוחות העבר, היא עדיין חמה כאש על הבמה, משתוללת וזועמת (על ג'ורג' וו' בוש, נגד המלחמה בעיראק) עם אותה אנרגיה מתפרצת ואותה מטרה שהניעה לראשונה את המשוררת החד פעמית הזאת להגביר את הווליום ליד הגיטריסט לני קיי. התחושה היא שהרוק שלה הוא ייעוד ומקור חיים.

סברינג יצר בסרט מבנה שבו העבר וההווה משתלבים זה בזה כל הזמן ובקלילות. הילדה שמסתובבת ליד סמית מאחורי הקלעים גדלה ונהפכת לבחורה המבקרת את אתר ההנצחה לג'ון לנון בסנטרל פארק עם אמה. וכך זה ממשיך, באלגנטיות. בתמונה המרכזית של הסרט, שסברינג חוזר אליה שוב ושוב, רואים את סמית בחדר מואר באור רך, מלא בתמונות, מזכרות ומגוון חתיכות ושברי דברים, חדר שהוא ביטוי של הזיכרון וגם מקום פיסי. כאן, במפלט שלה, סמית הומה אל החתול שלה ומפלרטטת עם שפרד, שקופץ כדי לשיר אתה דואט, ולרגע קט הזמן עומד מלכת.

פטי סמית' עושה אמנות

צפו בטריילר של Dream of life-  Patti Smith

*#