${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרה: צרויה שלו מעובדת לתיאטרון

ארכיאולוגית שמפרקת את משפחתה ומנסה לבנות את ביתה מחדש עם פסיכיאטר עומדת במרכז "תרה", הרומן הראשון של צרויה שלו שמעובד לתיאטרון. "זו יצירה נפרדת", היא אומרת. "אין לי בעיה אם דברים הלכו לאיבוד"

תגובות

חום אוגוסט בשיאו ומחדר החזרות שבנמל תל אביב אפשר לראות את הים. אבל איש אינו משקיף לשם, כולם עסוקים בחזרות על "תרה" המחזה החדש של תיאטרון הקאמרי שיועלה מיום ראשון.

על הבמה משוחחים גיל פרנק ולימור גולדשטיין. עוד מעט הם ישחקו נאהבים; ובחדר ההלבשה רבקה מיכאלי מתכוננת לתפקיד האם. רק לפני יומיים זכתה בפרס מפעל חיים שהעניקה לה האקדמיה של הטלוויזיה. "אלה החיים", היא משיבה לשאלה כיצד היא משלבת בין האירוע הטלוויזיוני הנוצץ לחדר החזרות הדל והצנוע, "כל החיים שלי ככה. כשהייתי מגיעה מהופעה בטלוויזיה בעלי נהג להגיד לי: 'קודם תורידי את הבגד היפה ותשטפי את הכלים'".

הבמאית דדי ברון מתרוצצת בין השחקנים, בודקת תאורה, סאונד, מוסיקה, וידיאו וברגע מסוים נותנת סימן: מתחילים. אבל אז, בדיוק אז, נשמע ברקע רעש מחריש אוזניים של מקדחה מאחד הבניינים הסמוכים - לא ברור אם זה בית המלאכה או המוסך. לאחר הפסקה קצרה מתחדשת החזרה. הרעש ממשיך אבל כעת איש אף לא שם לב אליו.

"תרה" מבוסס על ספרה של צרויה שלו, השלישי בטרילוגיית חיי המשפחה שלה, אחרי "חיי אהבה" ו"בעל ואשה". מאז שיצא לאור ביוני 2005 הוא תורגם לגרמנית, הולנדית, צרפתית, איטלקית, ספרדית ואנגלית. כעת יעובד גם לקולנוע לפי תסריט של רונית ויס-ברקוביץ ובהפקת חיים שריר ויעל אבקסיס שגם תגלם את התפקיד הראשי.

אלה מילר, ארכיאולוגית בת 36, מובילה את העלילה. למען פנטסיה לא ברורה של חופש היא נוטשת את ביתה ומפרקת את התא המשפחתי. את מקום הבעל אמנון תופס כעת הפסיכיאטר עודד, שגם משפחתו התפרקה. השניים מנסים להקים בית חדש עם הילדים שלה ושלו.

אבל "תרה" הוא יותר מחקירה ספרותית של נושא המשפחה. הוא עוסק בסוגיות של אהבה, אשמה, חרטה, פחד וחופש. שלו מרחיבה את גבולות הדרמה באמצעות דימויים ומטאפורות, ואין זה מקרי שאלה ואמנון עוסקים בארכיאולוגיה. החפירה הארכיאולוגית שלהם מקבילה לחפירה הנפשית שלהם. אין זה מקרי גם שאלה אומרת כבר בתחילת המחזה ש"חפירה ארכיאולוגית זו למעשה פעולה מאוד הרסנית - רק בדיעבד אפשר לדעת אם בכלל היתה לה הצדקה".

אוהד שחר ולימור גולדשטיין ב"תרה". "העיבוד יותר מרוכז מהספר", אומרת פנינה גרי, שעיבדה את הספר עם בתה | תצלום: דניאל צ'צ'יק

הפן הארכיאולוגי בא לביטוי גם בשם הרומן והמחזה. בעבודת התזה שלה מעלה אלה מילר את האפשרות לקשר הדוק בין התפרצות הר הגעש באי תרה (השם הקדום של האי סנטוריני) לבקיעת ים סוף, שאיפשרה את יציאת מצרים. ההתפרצות הגעשית באי תרה קשורה מטאפורית להתפרצות הגעשית של אלה, גיבורת הרומן והמחזה. הביטוי הבימתי לכך נוצר באמצעות הקרנות וידיאו על תפאורת סלע הממוקמת בצד הימני של הבמה.

חוויה מרגשת

לפני כשבוע ביקרה שלו בחזרות. זה רומן ראשון שלה שעולה על במת התיאטרון ואת העיבוד יצרו פנינה ודורית גרי. היא התרגשה מאוד, כדבריה, וכך גם בעלה הסופר אייל מגד. בכל זאת, היא מתנצלת מיד, "אני לא מומחית בתיאטרון ולכן אסור לי להתיימר לומר ביקורת אובייקטיווית או מלומדת. אני רק יכולה לשתף אותך בתחושות האותנטיות. במפגש עם היצירה הזאת מאוד אהבתי את התמציתיות, את החיות שלה. זו היתה חוויה מרגשת ובכמה מהסצינות הזלתי דמעה. נשמרו לא מעט טקסטים. ישבתי שם והרגשתי את הפלא של חיים חדשים, של לידה מתוך היצירה, שהיצירה יולדת יצירה אחרת. אבל היו רגעים שגם שכחתי את הקשר הפרטי אלי ורק רציתי לדעת מה קורה הלאה".

האם משהו מהותי בכתיבה שלך, כמו חיי הרגש במחוזות הפנימיים של הנפש, הלך לאיבוד בדרך שעשה הרומן אל הבמה?

"אני מניחה שכן. אבל זה כורח המציאות בעיבודים, ולכן זו יצירה נפרדת ועצמאית והיא לא באה במקום הספר. אני לא באה מעמדה של פנקסנות, אני לא באה לבדוק מה לקחו לי או הלך לאיבוד. כל חישובי הרווח וההפסד זרים לי. הרי הספר קיים ומי שרוצה לקרוא בו יקרא בו. אין לי בעיה לוותר. אין לי בעיה אם דברים הלכו לאיבוד, אני מקבלת את זה ולכן לא מנסה להשוות אלא להתרשם מההצגה כיצירה עצמאית ומתוך העמדה הזאת התרגשתי לפגוש את הדמויות על הבמה.

הגיבורה שלך היא בסך הכל אשה די מפונקת.

"אני מעלה את השאלה הזאת לכל אורך הספר. זו שאלה שמאפיינת את הדור שלנו. הרבה נשים מרגישות מספיק עצמאיות כדי לצפות מהחיים שלהן ליותר, ויש בזה הרבה כוח ויופי. ניסיתי להראות את התהליך הנפשי שעוברת הגיבורה - והתהליך הזה עובר גם בהצגה. היא מתחילה בעמדה של פינוק או סוג של תובענות של אשה שרוצה להגשים פנטסיה לא ברורה ומוכנה לעשות צעדים אימפולסיוויים, אבל זה נגמר בעמדה אחרת. אני חושבת שהיא מתבגרת במשך הספר ובמשך ההצגה. את המשאלה החדשה שלה אולי תגשים במשפחה החדשה, שהיא יותר מורכבת. היא מבינה כעת את האהבה לא כפנטסיה רומנטית אלא כמלאכה של קבלת אחריות על הזולת".

האם יש סיכוי שהמפגש שלך עם התיאטרון יעורר בך רצון לכתוב מחזה משלך?

"לא, לא, לא. אני מרגישה שהכיוון שלי בכתיבה כמעט הפוך לכתיבת מחזה. ההמחשה במחזה היא בדיאלוגים, ואצלי הדיאלוגים הם חלק מהמונולוג הפנימי. אחד התענוגות בכתיבה הוא לתאר מחשבות ורגשות של כל הרבדים של העולם הפנימי, ולכן אני חושבת שאני לא יכולה להיכנע לאילוצים של הכתיבה לתיאטרון".

הילדים נשארו בחוץ

תשע גרסאות כתבו פנינה ודורית גרי לעיבוד שלהן ל"תרה". "מכל ספריה של שלו 'תרה' כבש אותי", אומרת אשת התיאטרון פנינה גרי, שברקורד המרשים שלה בתיאטרון היתה שחקנית, דרמטורגית, מנהלת אמנותית ומעבדת ספרותית, "ולא נמאס לי להפוך ולתקן את הטקסט הכל כך חכם. להיפך, בכל פעם אני מגלה משהו חדש. את הגרסה הראשונה, שהיו בה עשרה משתתפים (כולל שני ילדים), שלחתי באימייל לבתי דורית, תסריטאית ומחזאית שמתגוררת בלוס אנג'לס.

תצלום: דניאל צ'צ'יק

היא הציעה כמה רעיונות. שיפרתי את הטקסט ושלחתי לה, וכך בלי משים התאספו תשע גרסאות. לפני כשנה הרגשנו שמיצינו את האפשרויות התיאטרליות והגשנו את העיבוד לשלושה תיאטרונים. הקאמרי ענה הכי מהר. עמרי ניצן אמר שתעבור שנה עד שהמחזה יועלה, וכך היה".

עד כמה היתה הסופרת מעורבת בתהליך העיבוד?

"כשפניתי אליה נדמה לי שהופתעה, בכל אופן שמחה, ונתנה את ברכתה. בכל פעם שלחתי לה לעיון גרסה חדשה והיא נתנה לי יד חופשית. בסופו של דבר העיבוד התקדם למשהו הרבה יותר מרוכז ומצומצם, בלי הסצינות של הילדים. וכעת המרכז הוא היחסים בין אלה, אמנון ועודד. מבחינתי זה מחזה על אנשים שמחפשים תשובה לחיים יותר משמעותיים. אלה מילר מעיזה לחלום על משהו שהוא יותר ממה שיש לה, ולכן היא כל כך מוצאת חן בעיני".

אבל עושה רושם שבסוף היא מוותרת על החלום.

"לא, היא פשוט מבינה ש'בין הכישלון המוחלט לאושר המוחלט עוד יש הרבה מקום' כמו שהיא אומרת לעודד במחזה".

הבמה המסוגננת שעיצבה אורנה סמורגונסקי עומדת בניגוד חריף למשחק הריאליסטי של השחקנים. לכך כיוונה הבימאית ברון שרצתה, כדבריה, דמויות אמיתיות על הבמה ולא סמלים. פירוק המשפחה אינו זר לשחקנים האלה. "זה קרוב לבית", אומר אוהד שחר המגלם את אמנון הבעל שננטש. כגרוש טרי, הוא אומר, הוא מזדהה עם התפקיד. "אנחנו הגרושים מתחברים מהר. מאחר שעברתי פרידה יש לי חומרים, אבל זה לא בהכרח יותר קל".

גיל פרנק, בתפקיד הפסיכיאטר המאהב של אלה, מגלם תפקיד שונה מתפקידיו הקודמים, למשל, קלודיוס ב"המלט", אדולף ב"האב" ושאול ב"גפן בלאדי". "זהו תפקיד יותר מכונס ומופנם בהשוואה לתפקידי הקודמים, שהם סוערים רגשית וגופנית", הוא מסכם את ההבדלים, "אבל באינסטינקט משהו חסר לי".

לימור גולדשטיין מרתקת בדמותה של אלה. המשחק שלה מדויק ואמין. נדמה שזה תפקידה הטוב ביותר עד כה על במת התיאטרון. "זה תפקיד קשה, כי הוא מונע ממפתח רגשי", היא מסבירה, "אין שום דבר להיאחז בו - לא אביזר או תפאורה. המשא פה הוא לא כרונולוגי-סיפורי, אלא של תהליך רגשי. לכן זה תפקיד מאתגר שאני גומרת בזחילה".

לא להיות כמו אמא

אחד הכוחות המניעים את אלה הוא הפחד להיות כמו אמה הכנועה. את התפקיד מגלמת רבקה מיכאלי, ש"לא מבינה את הנשים שהורסות משפחה בשביל אהבה או תשוקה". מיכאלי מגלמת במידה רבה עוד דמות מסדרת האמא היהודייה שגילמה ב"הדוד מקייפטאון", "אשה בעל בית" ו"נתניה", או כסבתא העיראקית ב"סיבת המוות". אבל היום היא אם "ארץ-ישראלית", כהגדרתה, ואשת פרופסור.

את הפרופסור, שרודה באשתו הכנועה, מגלם נסים זוהר. "הוא איש די אומלל שלא מצליח לתקשר ברגעי המצוקה הכי קשים", אומר זוהר. "אני מזדהה אתו כשחקן, אבל לא כאדם. אולי זה טוב, כי אני מחפש את הצד הרך שלו".

הצד הרך שלו קשור אל עולם האופרה שאליו הוא בורח באמצעות אוזניות שדרכן הוא שומע את "כרמן" של ביזה, למשל. "העדפתי לשמוע קנטטות דתיות אבל דדי (הבמאית) בחרה ב'כרמן' ואני חושב שזו בחירה מאוד חכמה".

ברון החלה רק בשנים האחרונות לביים בתיאטרון הרפרטוארי ("שבוע", "מונולוגים מהוואגינה", "תקופת הסתגלות", "זה הים הגדול") לאחר שביימה במסגרות פרינג'. "כגרושה עם שלוש בנות אני מתחברת לסיטואציה שהמחזה מציג", היא אומרת. "בעצם, כולנו ידענו על מה מדובר - אז אפשר היה לשתוק לפעמים. השאלה המרכזית ששאלתי היתה למה? למה לעזוב? למה לפרק? והתשובה היא שמדובר בקול פנימי שהולך ומתגבר בשעה שכולם נגדך. מבחינתי המחזה הוא על קול הפנימי שאתה הולך אחריו בלי שאתה יודע לאן ולמה".

מה היה הקושי הגדול ביותר?

"הקושי הכי גדול היה לבדוק כל הזמן את הגבולות של האשה הכמו-קפריזית הזאת. השאלה איך מלווים אותה כשהדברים שקורים לה הם בעיקר פנימיים".

סיום המחזה פתוח לפרשנויות. על חורבות משפחה שנהרסה נבנית משפחה חדשה, אבל הדמויות טרם נרגעו, הן עדיין מפוחדות. ברגע של שבירה מבקש עודד מאלה, "תבטיחי לי שננסה, שזה לא יתפרק". אלה משיבה לו כשהיא מנשקת ומחבקת אותו: "אני מבטיחה, מבטיחה".

סיום אופטימי? פסימי?

"הפרשנות שלי לא מחייבת, אבל אני חשבתי שזה סיום אופטימי", אומרת שלו, "כי העמדה שלה יותר בשלה ובוגרת וחזקה. היא מבטיחה עכשיו מתוך כוח".

ברון מסויגת יותר: "לא רציתי הפי-אנד, הם מבטיחים לנסות. את יציאת מצרים שלהם הם כבר עשו, אבל יש להם עוד 40 שנה של עבודה".

*#