עד שהמכחול נשמט - תרבות - הארץ

עד שהמכחול נשמט

תערוכות חדשות של אברהם אופק ואביגדור סטמצקי מתמקדות בציורים מימיהם האחרונים. כיצד משפיעה הידיעה כי המוות קרב על היצירה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שתי תערוכות שנפתחו בשבוע שעבר - "אברהם, יצחק ויעקב" של אברהם אופק בבית אבי חי בירושלים ו"עבודות אחרונות" של אביגדור סטמצקי במוזיאון תל אביב - מתמקדות ביצירות האחרונות של האמנים. בתערוכה של סטמצקי, שאצרה רומי גולן, מוצגים כ-20 ציורים מופשטים, צבעוניים ומלאי אנרגיה מתוך סדרה של 75 שיצר האמן בעשור האחרון לחייו, לקראת גיל 80. בתערוכה של אופק, שאצר גדעון עפרת, מוצגים כ-90 ציורים סימבוליים מתוך כ-200 שנוצרו בהשראת עקידת יצחק. נושא זה חילחל ליצירתו של אופק כשנודע לו שהוא חולה סופני ונעשה תחת השפעה ישירה של האירועים הטראגיים שפקדו אותו: מחלתו הקשה, הידיעה על מותו הקרב והתאבדותה של בתו.

המושג החמקמק משהו, "עבודות אחרונות", הוא אחד הטעונים והמשמעותיים ביותר במסלול היצירה. מהתבוננות בעבודות אחרונות של אמנים - שאצל רובם הפרק האחרון מוגדר כנקודת שיא - אפשר למצוא מאפיינים משותפים: החזרה לדימויים מהעבר, הניסיון ליצור מעין מילון חזותי מסכם, תחושה של זיכוך ותמצות ולעתים אף התחדשות ותעוזה.

בסדרות האחרונות שצייר רפי לביא, למשל, יש חזרה לדמויות מתקופה מוקדמת ביצירתו, "דמויות המלאכים הולכות ומתחזקות ונהפכות לדומיננטיות", אומרת האוצרת שרית שפירא. לאה ניקל, בציורי השמן האחרונים, חוזרת לעסוק בקולאז' שהופיע ביצירתה בשנות ה-50 וה-60. באקוורלים שציירה עד יומה האחרון ("עד שלא היתה יכולה להחזיק את המכחול, נכנסה למיטה ומתה", מתארת הנכדה מירה אבגר) שבות ומופיעות צורות מיצירות מוקדמות וכך נוצר אוסף מסכם של סמלים.

אין קווים ואין גבולות

בסדרת הציורים "אשמורת אחרונה" של אברהם אופק, שהוצגה לפני כשנה במוזיאון ישראל, חוזר האמן למוטיווים ישנים משנות ה-50 כגון סירות הדיג, הפרה ונופי ירושלים. "לעומת הנופים הישירים של שנות ה-50, עתה הנוף פנורמי, כמו ממעוף ציפור, והמבט מכוון כלפי מעלה אל כוכב מכוון, אל המקום הגבוה מכל, אל מעבר לאופק", כותב האוצר אמיתי מנדלסון.

רפי לביא, 2007-2006. מתוך התערוכה "עבודות חדשות שמימיות אחרונות", שהוצגה השנה בגלריה גבעון לציון שנה למותו

גם סטמצקי חוזר בסדרה האחרונה למופשט המוכר, אבל בזה החדש יש תנופה והתחדשות, "אין מנוס מהרומנטיקה של אדם הניצב מול מותו, שירת הברבור", מתאר זאת גדעון עפרת. השיא המתואר בעבודות אלה יכול להיות תוצאה של בשלות הבאה עם הגיל, והצורך לומר אמירה מזוככת אחרונה לפני הסוף, אבל אפשר לייחס זאת גם לשינויים טכניים: סטמצקי ממיר את צבע השמן בצבעי טמפרה, שהוא מכין בעצמו, ומשתמש בניירות גדולי ממדים כמצע.

"אורח החיים השתנה, אספנים החלו לרכוש עבודות, כסף נכנס לתמונה וצייר מצייר אחרת לגמרי כשיש לו תנאים אחרים", אומרת הגלריסטית נלי אמן. "שמעתי מבקרים בתערוכה שאמרו שסטצמקי אף פעם לא צייר על גיליונות נייר כל כך גדולים. אבל צריך לזכור שניירות כאלה לא היו בזמנו בארץ וגם אם היו - לא היה לו כסף לקנות אותם. כל הציירים הארץ-ישראלים בתקופה ההיא ציירו משני עברי הקנווס, לעתים גם שלוש וארבע פעמים. סטמצקי ואבני היו יוצאים לצייר בטבע עם פלטה משותפת, כי לא היה להם כסף לצבע".

נדמה שגם לחיים היום-יומיים במדינה, שמצויה כל הזמן במאבק קיומי, יש חלק באותה תנופה והתחדשות שמופיעה אצל כמה מהאמנים המקומיים בפרק האחרון ביצירתם. אצל אביבה אורי, לדוגמה, ניכרים הרשמים ממלחמת לבנון הראשונה. בטקסט המלווה את התערוכה של סטמצקי, רומזת רומי גולן על האפשרות לקרוא את עבודותיו האחרונות בהקשר פוליטי. "אין בעבודות משטחים תחומים, אין קווים ואין גבולות", אומרת גולן ומוסיפה: "מעניין איזו השפעה היתה לשנות ה-80 על אדם יוצר, אלה שנים של בנייה בשטחים ותחילת האינתיפאדה הראשונה". גולן מצביעה על העבודה האחרונה, הלא גמורה, שמוצגת בתערוכה ומעירה: "הצורה לא מזכירה את מפת ישראל?"

ניקל, אופק, לביא וסטמצקי שייכים לקבוצת האמנים שידעו כי זמנם קצוב וידיעה זו רק שיבחה את יצירתם לקראת הסוף. אבל יש גם לא מעט אמנים שהפרק האחרון בחייהם מוגדר כתקופת שפל. "ברוב המקרים בתולדות האמנות ההישג האמנותי הוא בין גיל 20 ל-30. ההנחה היא שמה שלא עשית עד גיל 30 כבר לא תעשה", אומר עפרת.

למשל, הוא מוסיף, העבודות של יוסף זריצקי בשנותיו האחרונות היו הרבה פחות מוצלחות מאלה של שנות ה-50. כך גם יחזקאל שטרייכמן ואריה ארוך שבשנות ה-70, כשכבר היה חולה, לא היה בשיאו. עבודותיו המאוחרות של שמי נחשבות להרבה פחות טובות מהמוקדמות וגם העבודות האחרונות של מיכאל גרוס, שהוצגו במוזיאון ישראל, הוגדרו על ידי כמה מבקרים כחלשות.

משמעות גורלית

כמה מהאמנים בסוף דרכם אף הואשמו במנייריזם ובהתמסחרות. "אולי תחושת החזרתיות נובעת דווקא מהצורך לשמור על אחדות היצירה בכל מחיר ולא להתפרק לפני הסוף", משער האמן גדעון גכטמן. "הידיעה על המוות הקרב יכולה לעורר תגובה היסטרית, פאניקה. השאלה היא אם שוברים את הכלים ומה יוצא מהשבירה הזאת. אמנים בשלים מנסים להיות בשליטה במלאכה שלהם. הם משקיעים 50 שנה בעשייה, בגיבוש סגנון, ולא סביר שהם יוותרו על זה בחצי השנה האחרונה שבה נודע להם שהם חולים סופניים. ההיפך. הם ימשיכו לעשות את כל מה שניסו לעשות במשך חייהם, לקבע את כל העמדות הקודמות, אפילו ליצור מזה פואנטה".

אברהם אופק, "משפחת העקידה", פרט מציור הקיר "החלום ושברו", 1988-1986

אבל מה בדבר עבודות אחרונות שלא נעשו בידיעה ברורה שזהו סוף הדרך? "הרבה פעמים הקריאה של עבודות אחרונות נעשית בכלל בדיעבד", אומרת האוצרת גליה בר אור, "ואז הן לא נתפשות עוד בהקשר אקראי, אלא אפופות משמעות גורלית שנהפכת לגולת כותרת של סוף ידוע מראש בשרשרת נסיבתית".

כדוגמה היא נותנת את העבודות האחרונות של אביבה אורי, שעד היום לא ברור אם התאבדה או מתה בנסיבות אחרות. עבודותיה נהפכו ליותר ויותר צבעוניות ובעלות עוצמה לקראת מותה, באחת מהן אף מופיע סיכום של יצירתה שהוא אחד המאפיינים של ידיעת הסוף. "בצד אחת העבודות האחרונות, כתבה אורי באותיות קטנטנות, בכתיבה תמה, 'השאלות האחרונות'", אומרת בר אור. "אלו שש שורות של דימויים שבהם עסקה כל חייה ובהם קופסה שהיא ארגז מתקפל וגם סרקופג, עיגול פעור שהוא ראש וכן דימויים מהשנים האחרונות: גוף שוכב עטוף בתכריכים ודמות נופלת עם הידיים למטה".

האם אורי ניבאה את מותה הקרב? "כל ציור נעשה מתוך תחושה שזו העבודה האחרונה", עונה הצייר לארי אברמסון. "זו הידיעה האחרונה שמזינה את האמנות: שעוד שנייה החיים מתפוגגים. וולטר בנימין מדבר על היסטוריה עוקבת והפוטנציאל לאירוע חד פעמי. אמנים חיים את זה. יש זמן ליניארי, מתערוכה לתערוכה, והזמן המשיחי הזה של קץ הזמן. כל ציור נושא את כפל הזמנים הזה והוא מתקיים גם באותם ציורים אחרונים שנעשו ללא ידיעה שזה הסוף. הציור הוא בעצם מחאה נואשת נגד המוות: הוא מתן עדות שתישאר אחרי.

"מה שמדהים הוא שגם כשאמן כבר יודע - הוא כבר היה אצל הרופא, זה כבר לא רק הרהור על החיים - הוא ממשיך ומצייר. אין לך משהו דחוף יותר לעשות? לא, אין לך. עכשיו זה הזמן הכי דחוף לעשות אמנות כי עד עכשיו אתה מבין שהתברברת. לדוגמה, הצייר היהודי-גרמני פליקס נוסבאום. הוא לא היה חולה אבל הוא ידע שזמנו קצוב, שמכונת הרצח הנאצית תדביק אותו. הוא לא ברח אלא המשיך לצייר, והציור שלו עובר מציור מתחנחן לציור שממש מדבר עם הזמן ועם ההיסטוריה ונותן עדות. אלה ציורים אחרונים. הוא לא היה יכול לדעת שיסגירו אותו אחרי חודשיים, אבל הוא ידע שבכל רגע זה הולך לקרות".

גם אצל גכטמן - שרוב יצירותיו מכונסות בקומה השנייה של ביתו כחלק מתכנון המוזוליאום שלאחר מותו - המחשבה על המוות היא חלק מהליך היצירה. "מה זה משנה אם אומרים לך שיש לך עוד שנה לחיות או עוד 30 שנה, בסופו של דבר אתה יודע שאתה סופני וככל שאתה מתבגר המועד מתקרב", הוא אומר. "אני תמיד עובד בידיעה שאני לא יודע מה יהיה מחר. מכיוון שהעבודות שלי מאוד נקיות, מנוכרות, ללא מגע יד, כמעט מתועשות, הן לא יכולות לבטא את המצוקה הנפשית שבאה לביטוי בציורים של אביבה אורי או של משה גרשוני, שנמצא עכשיו בשיא יצירתו (ד"ג) . אצלי הסערה הרגשית באה לביטוי בנושאים שבהם העבודה שלי עוסקת ובצורך שלי להיות מוכן, לשמור על סדר, לגמור עבודות ולא להשאיר שאריות".

החשיבות של היצירה האחרונה, כפי שעולה מדבריהם של אמנים, לא מקבלת את ביטויה בשוק האמנות. אמנם דיוקן עצמי של אנדי וורהול - שנהפך ל"אחרון" לאחר מותו הלא צפוי - נמכר במחיר שיא בסותביס בלונדון (22 מיליון דולר) וסיגל מרדכי מנהלת סניף סותביס ישראל, אומרת ש"כל מקרה לגופו" ו"העבודות המבוקשות הן דווקא אלה שנוצרו באמצע החיים", אך עדיין ההתרגשות היא סביב עבודות מוקדמות.

"הסוחרים יצרו את המיתוס הזה, שהדברים הישנים של אמן שווים יותר בגלל הנדירות שלהם, וזה כבר לא נכון", אומרת הגלריסטית נעמי גבעון. "הם מציגים את זה כך מכיוון שיש פחות היצע של עבודות מוקדמות, יותר קל להשיג להן קונים ולמכור אותם במחירים גבוהים".

לא רק בשוק יש תחושה שמקדשים את הנעורים, אלא גם בשש תערוכות העשור שמוצגות לרגל 60 שנה למדינה ומסכמות שישה עשורים בשישה מוזיאונים. "כל עשור מעלה על נס את האמנים הצעירים שלו", אומר אברמסון. "אין מעקב אחר התפתחות היצירה של אמן דרך העשורים, והבשלות שבאה עם הגיל. התערוכות האלה לא נותנות ביטוי למשא היום-יומי שנמשך לאורך שנים. העניין באמנים צעירים ותמימים מבטא את הרצון של הצופה להישאר צעיר לנצח ואת חוסר רצונו לעמוד פנים אל פנים מול המוות. התרבות לא רוצה לראות את עצמה בדמותם של האמנים שפעם היו צעירים ועכשיו הם זקנים. זה פורמט נואש של מדינה מזדקנת, שרוצה לקנות לעצמה נעורים".

עוד בנושא אמנות ומוות

גם יצחק ליבנה עוסק במוות בתערוכתו תדהמה

דיוקנאות על הסף בחיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ