אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכל התחיל בנאצר

"80% מזמני אני מקדיש לפוליטיקה ו-20% לעשיית סרטים", אמר יוסף שאהין. הבמאי המצרי שמת שלשום לא ביקש לצלם את המציאות, אלא להיות גורם משמעותי בעיצובה

תגובות

ביום ראשון מת במאי הקולנוע המצרי יוסף שאהין. אירוע מוחי קטלני הכריע את גדול יוצרי הקולנוע הערבי בזמננו. 44 הסרטים שיצר בקריירה בת כחמישה עשורים, העניקו לשאהין מעמד השמור לגדולי היוצרים. ככל שהבשילה תפישתו הקולנועית, נהפכה יצירתו לנוקבת יותר. הנושאים שבהם התמקד, והמבע הקולנועי שפיתח, הפכו אותו לגיבור תרבות האהוד על רבים ובו-בזמן גם סופג ביקורת חריפה מצד חוגים שלטוניים ואופוזיציוניים כאחד. "כל הסרטים שלי בעלי סיכון גבוה", אמר הבמאי בראיון ל"הראלד טריביון", "80% מזמני אני מקדיש לפוליטיקה ו-20% לעשיית סרטים".

שאהין נולד ב-1926 באלכסנדריה לאם ממוצא יווני ואב לבנוני. האווירה הקוסמופוליטית שאיפיינה את עיר הולדתו נהפכה לאחד מעמודי התווך בעשייתו הקולנועית. ביצירה אוטוביוגרפית בת ארבעה סרטים שירטט שאהין את קורות חייו והציב עמדה ביקורתית ביחס להתפתחויות במצרים ומחוץ לה. סדרת סרטים זו זכתה להוקרה בינלאומית, וכבר עם הקרנת חלקה הראשון ("אלכסנדריה, מדוע?", 1978) הוענק לבמאי פרס בפסטיבל ברלין.

את סיסמת הליברלים "הדת לאל והמולדת לכולם" מילא שאהין בתכנים קולנועיים שקראו לסובלנות ולהגנה על החלשים בחברה. הוא הרבה לעסוק בנושאים "רגישים" כהקצנה דתית, מיניות, או דיכוי פוליטי. את המבע הקולנועי שלו הוא עיצב במאמץ להגיע לציבור רחב של צופים, תוך כדי הקפדה מקצועית בכל שלבי היצירה. יצירתו אינה ניתנת לקיטלוג כקולנוע "ערבי" או "מערבי". כמו יוצרים ערבים אחרים, גם שאהין ניהל דיאלוג מתמשך עם עמיתיו במזרח התיכון, באירופה ובארצות הברית.

בכל רשימות קלאסיקות של הקולנוע הערבי מככבים סרטיו, וכמה מהם זיכו אותו בפרסי פסטיבלי הקולנוע היוקרתיים של קאן, ונציה וברלין. פריצת הדרך של שאהין הושגה ב-1958 בסרטו "תחנת הרכבת", שנקרא במקור "באב אל-חדיד". הוא אף שיחק בו בתפקיד הראשי בדמותו של כינאוי, מוכר העיתונים הפיסח וחסר הכל, שניסיונו הכושל להינשא לאהובת לבו הוביל למעשה ייאוש. הסרט יצא לאקרנים בעיצומה של ההתנסות המהפכנית במצרים ובעת שלקולנוע המצרי לא עמדו מתחרים במדינות ערב. בשלב זה יצר שאהין סרטים שעלו בקנה אחד עם המהפכה שהוביל הנשיא עבד אל-נאצר.

שאהין. סרטו האחרון, שיצא אשתקד, עוסק בשררה וכוח כגורמים משחיתים | תצלום: רויטרס

התבוסה במלחמת ששת הימים הותירה את חותמה על שאהין, שכמו רבים מבני דורו החל למתוח ביקורת נוקבת על המשטר ותחלואיו. ביקורתו הקולנועית לא נפסקה גם בעת שהצנזורה פסלה את סרטיו, והבמאי התקשה לגייס מקורות למימון סרטיו. רוב סרטיו הבאים הופקו במימון שגייס באלג'יריה ובצרפת.

בראשית שנות ה-90 הסלימו קבוצות איסלאם מיליטנטיות את מאבקן בשלטון במצרים. על רקע הדיון הציבורי הנרחב בנושא, יצר שאהין כמה סרטים שעניינם הקצנה דתית ותוצאותיה ההרסניות של הפנאטיות. בסרטו "הגורל" (1997) הוא הפגין יכולת נדירה להביע עמדה ברורה על ההווה מתוך מבט שנון באירועים מהעבר הרחוק. העלילה התמקדה באבן רושד, הפילוסוף המוסלמי שתפישת עולמו הפרגמטית קוממה עליו את זעמה של קבוצה מיליטנטית, שזכתה בתחבולות באהדת השליט באנדלוסיה של המאה ה-12. הקנאים השליטו טרור ברחובות הערים ואף העלו באש את ספריו של המלומד הנודע. "הגורל" נהפך למופת של ביקורת קולנועית על הקצנה דתית, אם כי לא חסרו תגובות נזעמות נגד הבמאי.

אמריקה ומדיניותה היו נושא מרכזי אחר בסרטיו של שאהין. באלה היא מצטיירת בו-בזמן כתקווה וכבעיה. הבמאי אהד ערכים המזוהים עם אמריקה, אבל סלד ממדיניותה. שניות זו ניכרת ביצירתו מראשיתה, אבל ביקורתו נהפכה לחדה יותר מאז הכריזה מעצמת-העל מלחמה עולמית בטרור וכבשה את עיראק. 60 שנה לאחר שרכש את הכשרתו המקצועית בלוס אנג'לס, הצהיר הבמאי: "איני שונא את אמריקה, אבל קשה לי להזדהות עמה".

את סרטו האחרון נאלץ שאהין להשלים בסיועו של הבמאי חאלד יוסף. "כאוס" (2007) עוסק בשררה וכוח כגורמים משחיתים. העלילה מתרחשת בשכונת שוברא, שבה שולט ביד ברזל חאתם, קצין משטרה מושחת שפוגע ללא הרף בזכויות התושבים. שלטון הטרור שלו מטיל מורא על האזרחים, ובהם הצעירה נור שבה נקם באכזריות לאחר שדחתה את חיזוריו. הסרט יצא במצרים על רקע ביקורת ציבורית גואה על פגיעת השלטון בקידום הדמוקרטיה.

למרות הביקורת הנוקבת שמתח בשנים האחרונות שאהין על המשטר במצרים, בעת ששקע בתרדמת הורה הנשיא חוסני מובארק להטיסו לטיפול בפאריס. העלויות הגבוהות מומנו מקופת המדינה. במסע לווייתו השתתפו בכירי השלטון, אמנים ויוצרים רבים ואלפי אזרחים. המסע החל בקהיר והסתיים באלכסנדריה, עיר הולדתו. מפעלו המרשים של שאהין מבטיח לו מקום של כבוד בפנתיאון הקולנוע העולמי, ולא רק הערבי, כיאה לאמן שלא ביקש לצלם את המציאות, אלא להיות גורם משמעותי בעיצובה.

פרופ' מיטל הוא יו"ר מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון בנגב

*#