אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפני הקול

היא חיה בישראל ושרה בקונצרטים ואופרות בכל העולם. זמרת הסופרן קלייר מגנאג'י, שתשיר היום בפסטיבל המוסיקה בכפר בלום, אומרת: "אני לא צריכה להתאמן על הקול שלי שעות ביום, כי לנו הזמרים יש טקסט, והוא הכי חשוב"

תגובות

לצמיחתן של קריירות מוסיקליות אין חוקים. אל בוסטון, שם החלה הקריירה שלה, הגיעה זמרת הסופרן קלייר מגנאג'י ב-2002, בעקבות בן זוגה, הצ'לן צבי אורליאנסקי, שהחל לנגן שם וללמוד ב"קונסרבטוריון ניו אינגלנד". מגנאג'י סיימה באותה שנה את לימודי התואר הראשון באקדמיה למוסיקה בתל אביב והשניים נישאו. כדי לא לשבת בטל בבוסטון, היא הגישה בקשה למלגת לימודים בקונסרבטוריון וזכתה בה, וכן החליטה לגשת לבחינות לתפקיד אופראי בבית הספר. עמדו להעלות שם את "ניצחונה של קמילה", מאת המלחין האיטלקי הבארוקי ג'ובאני בטיסטה בונוונצ'יני. "הכיף הכי גדול בחו"ל הוא שלא מכירים אותך", אמרה מגנאג'י. "יש תחושה שמותר לעשות הכל, וזה לא מפחיד. היה לי אומץ לשיר כל מה שביקשו, וזכיתי בתפקיד". מבקרי המוסיקה יצאו מגדרם אחרי הופעתה.

האקורד הבארוקי הראשון הביא אחריו עוד רבים, ושיאם: מסע הקונצרטים "גן הקולות", פרויקט הזמרים הצעירים של אנסמבל "לזאר פלוריסאן" מפאריס ומנצחו ויליאם כריסטי, שאליו התקבלה קלייר מגנאג'י בשנה שעברה. היום היא תשיר בכפר בלום מוסיקה בארוקית מאת באך והנדל.

"הבחינות לוויליאם כריסטי היו קשות", היא מספרת. "הייתי צריכה לשיר בארוק צרפתי ולא ידעתי איך - עד היום אני לא תמיד יודעת". ובכל זאת היא היתה בין העשרה שנבחרו מתוך מאות נבחנים. "כריסטי הוא יותר פדגוג ממנצח, הוא אוהב ללמד ולגלות כוכבים ולתמוך בצעירים", היא אומרת. "פעם בשנה הוא עושה את הפרויקט הזה, לוקח זמרים מתחת לגיל 30 ומציג אותם לעולם במסע הופעות באולמות הכי חשובים".

חוששת מהפרת האינטימיות

מגנאג'י, בת 30, חרשה את אירופה וארצות הברית במסע הופעות מפרך: באולם ברביקן בלונדון, בלינקולן סנטר בניו יורק, בהיכל האמנויות היפות בפאריס, באופרה של פרנקפורט וברבים אחרים. "זמרים הם עם מפונק", היא אומרת, "הכל בחייהם צריך להיות מסודר, הם זקוקים למנוחה, ופוחדים על מיתרי הקול. אבל כריסטי הראה לי שאפשר גם אחרת".

על המסע הזה, שזיכה את מגנאג'י בעוד ביקורות מהללות, עשו סרט תיעודי. מגנאג'י עדיין לא צפתה בו. "הוא כבר חודש אצלי בבית ואני לא מסתכלת. גם בגלל הביקורתיות העצומה שיש לי על השירה שלי - אני חושבת שאף זמר לא אוהב להקשיב לעצמו ולצפות בעצמו - אבל בעיקר כי המסע הזה היה מאוד מיוחד ואישי, והם צילמו אותי בחימום קולי, וגם את הבת שלי עלמה. אני חוששת מהפרת האינטימיות הזאת".

הולדת בתה ב-2004 סימנה עוד מפנה בחייה של מגנאג'י. היא ובן זוגה החליטו לחזור לישראל, למרות הנוף המוסיקלי המצומצם ומיעוט האפשרויות להתבטא ולהתפרנס כאן בתחום, ובעיקר - שירתה השתנתה. "אחרי הלידה התחלתי לשיר יותר טוב, וגם הראש שלי הסתדר", הוא אומרת. "לפני כן הייתי אובססיווית, הכל בשירה היה צריך להיות מושלם עד הפרט הכי קטן. אחרי שהבת שלי נולדה התחלתי גם ליהנות מהשירה, ואז גם דברים התחילו לקרות".

המסע בשנה שעברה עם ויליאם כריסטי ו"לזאר פלוריסאן" היה אחד מאותם "דברים" שהתחילו לקרות, והאחרים: תפקידים ראשיים באופרה הישראלית, שירה באופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט עם תזמורת חיפה, ובאופרה "צחוק של עכברוש" מאת המלחינה אלה שריף. היא הופיעה קונצרטים בחו"ל ובראשם בפסטיבל אקס אן-פרובנס, והשנה באופרה החדשה "מינוטאור" של המלחין הבריטי הריסון בירטוויסל בבית האופרה "קובנט גארדן" בלונדון. "בהתחלה קיבלתי את התפקיד שלי ולא הצלחתי ללמוד אותו, עם הצעקות והצרחות והג'יבריש שהייתי צריכה להפיק", היא מספרת. "אפילו עברה בי מחשבה לבטל. אבל על הבמה, עם הזמרים האחרים והתזמורת והמנצח, הכול התבהר".

קלייר מגנאג’י: “אני חושבת שאף זמר לא אוהב להקשיב לעצמו ולצפות בעצמו” | תצלום: ירון קמינסקי

הרפרטואר של מגנאג'י הלך והתרחב לעוד ועוד סגנונות, והאולמות שהכירה הלכו ורבו. לכל הפרויקטים האלה היא לוקחת אתה את בתה. "אמא שלי מאוד עוזרת והיא שבאה אתי לאקס אן-פרובנס, ובעלי, צביקה, בא גם הוא כשהוא לא מנגן", היא אומרת.

בצרפת קיבלה מגנאג'י עידוד מזמרת העבר הגדולה תרזה ברגנצה, שהדריכה אותה שם במשך שבוע. "זמרה ואימהות לא הולכות הרבה ביחד אצל הכוכבות הגדולות, אבל ברגנצה עודדה אותי ואמרה שבהתחלה ככה זה, כל הכסף שמרוויחים הולך על עזרה לנסיעות עם הילדים".

עוד אחד מאותם דברים שקרו היה רסיטל שהזמינה ממנה ב-2005 מנהלת פסטיבל אבו גוש, חנה צור. הרסיטל הראה עוד היבט ברפרטואר של קלייר מגנאג'י - המסורתי, המשפחתי. "הרעיון של חנה היה שאופיע יחד עם אבי, יצחק מגנאג'י, ששר כחזן בבית כנסת, ונשיר פיוטים טריפוליטאיים ביחד".

אביה של מגנאג'י הוא יליד טריפולי, לוב. שם משפחתו מבוסס במקורו על השורש "ר'ני" - בערבית "שירה", שם שמעיד כנראה על היסטוריה של זמרה במשפחה. כיהודים רבים, עזב אביה את לוב אחרי הפרעות ביוני 1967, ועקר תחילה לרומא. לדברי הבת, "הוא שר יפה ומאוד מרגש, והיה צריך להיות זמר. אם העולם היה אחר, אם הוא לא היה מהגר צעיר שצריך להתפרנס בארץ זרה, זה בוודאי היה קורה. לעלות עם אבא שלי ביחד על במת קונצרטים, בשבילי זה היה שיא".

הוריה נפגשו ברומא, ואחרי שהיא נולדה, החליטו להשתקע בישראל. "שרתי את כל פסטיבל סן רמו כשהייתי בת שנה וחצי. הורי דיברו איטלקית בבית, זה היה טבעי", היא מספרת. עכשיו היא מתכננת עוד קונצרטים ברוח זו עם אביה, עם אורליאנסקי, וגם עם דודתה, אף היא זמרת שמתגוררת ברומא.

מגנאג'י בהריון ובעוד כחודש תלד. "זה נשמע קלישאה, אבל כאשה וכאמא, קריירה של זמרת היא הרבה יותר קשה, ועוד יותר בגלל ההחלטה לחזור ארצה. אני רוצה לגור כאן, אני אוהבת את המשפחה שלי, רוצה שהילדים שלי יגדלו בישראל. משמעות הדבר שעכשיו אני צריכה לטוס הרבה, ואני שונאת לטוס - זו הטרגדיה שלי".

והיותך זמרת, זה מקשה עוד יותר?

"דווקא לא. בניגוד לנגנים, אני לא צריכה להתאמן על הקול שלי שעות ביום, כי לנו הזמרים יש טקסט, והוא הכי חשוב. זמרים אוהבים לדבר על יפי הקול שלהם, אבל מה שבאמת משנה אלו המלים; והעבודה שלי היא לא רק לחזור שוב ושוב על אותם מעברים ולשכלל ולשפץ את הטכניקה: אני יכולה לשבת שלוש שעות ולנתח טקסט כדי להבין אותו, ולהתאמן בהגייתו. זה הרבה יותר מעניין ובכל יצירה יש תחושה שמתחילים מחדש".

*#