אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגוף שלי עשה את ההיסטוריה שלי

"מיניות תקינה פוליטית היא מושג פרדוקסלי", טוענת ג'ואן נסטל, סופרת אמריקאית וסמל לסבי פמיניסטי, שאוסף כתביה "מחוזות אסורים" ראה אור בעברית. מסעותיה בעקבות הזהות, הסקס והחופש שהחלו בשנות ה-50 רלוונטיים להפליא גם היום

תגובות

"התזכורת הכואבת ביותר לעולם הכבוש שלנו היתה התור לשירותים... מפני שתויגנו כסוטות, היתה חובה להשגיח על הרגלי השירותים שלנו. התירו בכל פעם רק לאשה אחת להיכנס לשירותים, מפני שאי אפשר לסמוך עלינו. וכך נולד התור לשירותים, אופק מתפתל של נשים לסביות המחכות לאישור להשתין, לחרבן".

תיאור זה של ההוויה בבר לסבי בניו יורק בשנות ה-50, המופיע באחד מסיפוריה של ג'ואן נסטל - סופרת אמריקאית יהודייה, שלראשונה מתורגמים מקצת כתביה לעברית - ממחיש את אמירתה, ש"אם האישי הוא הפוליטי, הרי האישי-יותר הוא היסטורי". נסטל, ילידת 1940, המגדירה את עצמה פמית ("לסבית נשית") שיצאה מהארון בסוף שנות ה-50, היא סמל לסבי פמיניסטי, מייסדת-שותפה של הארכיונים להיסטוריה לסבית בניו יורק - וגם דמות שעוררה מחלוקת במשך השנים בתנועה הפמיניסטית, בין השאר משום שהיא מייצגת את תרבות הפם-בוץ'. כדי להסביר מהי תרבות לסבית זו, המעוררת מבוכה והתנגדות בחוגים שונים גם כיום, מוטב לצטט את נסטל עצמה: "בעבר, הבוץ' תויגה בפשטנות יתר כבת הזוג הגברית, והפם כשותפתה הנשית. התיוג הזה שוכח שתי נשים שפיתחו את הסגנונות שלהן מסיבות ארוטיות, רגשיות וחברתיות מסוימות, ולא כשכפול מזויף של הטרוסקסואליות", היא כותבת באחד מסיפוריה.

הספר, "מחוזות אסורים: תשוקה, גוף וסיפורי התנגדות", מאגד כמה מסיפוריה המשלבים סקס ופוליטיקה, התנגדות לדיכוי מיני וגזעי: מהמלון שאליו נסעה עם משפחתה בילדותה, שלא אירח יהודים, דרך השתתפותה במאבק לשוויון זכויות השחורים בשנות ה-60 ועד, כמובן, המאבק בעד זכותה של כל אשה למימוש מיניותה ותשוקתה. "הגוף שלי עשה את ההיסטוריה שלי - את כל ההיסטוריות שלי", כותבת האשה שהיתה מחלוצות העיסוק בזהויות לסביות.

איך לסבית צריכה להיראות

הספר הוא תוספת נאה לכוננית הספרים הלסבית בעברית, שבין השאר ניצבים עליה "ריקוד המשוגעת" מאת שז, "מזון המלכות" שכתבה נגה אשד, "אמה ויגואר" מאת אריקה פישר שתורגם מגרמנית, "רציתי לנשק לך בשדה החרציות" של אביבה אברון וגם ספריהן של ג'ודית באטלר ולוס איריגארי והמקראה "מעבר למיניות" שערכו יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר. התוספת החדשה, "מחוזות אסורים", תורגמה בצוותא בידי קבוצה של פמיניסטיות ישראליות.

נסטל, המתגוררת כיום באוסטרליה, התארחה לפני כשנה וחצי בישראל, עם בת זוגה דיאן אוטו, פרופסור למשפטים במלבורן. באחד האירועים שהתקיימו כאן לכבודה, בין השאר מטעם הארגון החיפאי "אשה לאשה", העלתה ד"ר חנה ספרן, מפעילות הארגון, את הרעיון לתרגם סוף סוף את נסטל לעברית. "ההתלהבות היתה עצומה", מספרת ספרן. לפרויקט נרתמו יסמין פיאמנטה, אילאיל קופלר, נופר ליפקין, מריאנה בר, שירלי טל, חיה שלום, דפנה עמית, תלמה בר דין ואפרת רותם, שגם ערכה את הספר. יעל משאלי כתבה אחרית דבר. הספר רואה אור בהוצאת פרדס, שבעליה, דוד גוטסמן, "הוא חלק מהקהילה הפמיניסטית בחיפה", לדברי ספרן - והוא מאשר. המתרגמות התייעצו עם נסטל אילו סיפורים היתה רוצה שיתפרסמו וכל אחת בחרה לה סיפור כלבבה.

"ג'ואן שמחה מאוד על היוזמה", מספרת ספרן, אם כי "בהתחלה היא כלל לא רצתה לבוא לארץ, מסיבות פוליטיות. אבל שיכנענו אותה שאפשר לבקר בישראל אחרת, שיש כאן קהילות של התנגדות שכדאי שהיא תכיר, כמו 'נשים בשחור', 'כביסה שחורה', יש קהילה לסבית וקהילה פמית".

כמה מנציגותיה של הקהילה הזאת אפשר היה לפגוש, בין השאר, באירוע שקיימה יעל משעלי לפני חודשים אחדים ב"בית נשים פמיניסטי" בתל אביב, ובו דיברה על התגבשות זהותה כאשה לסבית פמית. בין השאר אמרה אחת המשתתפות, שכמו שיש מי שחושב איך אשה צריכה להיראות ולהתנהג, יש גם ניסיון להכתיב איך לסבית צריכה להיראות ולהתנהג. חלק מהקהל הורכב מזוגות זוגות של נשים, האחת בשיער קצוץ ומכנסיים, חברתה בשמלה ונעלי עקב. בדיון שהתפתח לאחר הרצאתה של משעלי עלו שאלות כמו הרלוונטיות של סצינת הבוץ'-פם כיום, האם לא מדובר בשעתוק של דפוסים הטרוסקסואליים דכאניים, האם זה פמיניסטי.

העונג והיופי

טענות דומות הופנו כלפי נסטל בארצות הברית עוד בשנות ה-80. ובספר, שנכתב באותן שנים, היא מבהירה: "הבוצ'יות לא הציגו עצמן מעולם כגברים: הן הכריזו על עצמן כנשים ששוברות טאבו, שמוכנות להפגין את תשוקתן לנשים אחרות". היא יוצאת נגד אלו בתנועה הפמיניסטית המבטלות למעשה את ניסיון החיים העשיר, האמיץ עד בלי די, שלה ושל עוד נשים רבות, בין השאר מסצינת הבוץ'-פם, שסבלו דיכוי מיני בשנים שהומוסקסואליות נחשבה מחלה שיש לרפא. היא מתנגדת לגישה הפוסלת פרקטיקות מיניות מסוימות, למשל כאלה הקשורות ביחסי כוח או בסאדו-מאזו, שייצגו בין השאר אנדראה דבורקין (מחברת הספר "משגל") וקתרין מקינון. בעיני נסטל, זוהי השתקה של נשים בשם הפמיניזם. היא עצמה חשה במשך שנות פעילותה הפמיניסטית כי צד זה של זהותה הלסבית לא זכה ללגיטימציה. היא יוצאת נגד ההשתקה הזאת וקובעת: "מיניות תקינה פוליטית היא מושג פרדוקסלי".

אכן, נסטל חוגגת את הסקס. על מורכבותו, על החופש והעונג והיופי והיצירתיות שבו. "הכתיבה שלה אינטימית בצורה מדהימה וגם פוליטית בצורה מדהימה", כדברי ספרן. "והיא מקשרת בין הדברים. זה לא עומד לבד בעולם. הכל מחובר". וכך, נסטל כותבת לא רק על הסקס שהיא עושה אלא גם על הסקס שעשתה אמה. למשל בסיפור "אמא שלי אהבה להזדיין": "היא היתה אשה עובדת שאהבה להזדיין, שהאמינה שיש לה הזכות לקבל זין בתוכה אם היא אוהבת את זה... 'הם קראו לך מפלצת ולי זונה'", אומרת לה אמה בסיפור, "ואולי תמיד יקראו, אבל הדרך הטובה ביותר עבורנו להילחם בהם היא פשוט להמשיך לעשות את מה שהם אומרים שאסור לנו לרצות או להצטרך בגלל האושר שזה מביא לנו... עזרי לשנות את העולם כדי שאף אשה לא תרגיש בושה או פחד רק כי היא אוהבת להזדיין". עם גבר או עם אשה, אפשר אולי להוסיף.

תיכנסי אלי

עצם השימוש במלה להזדיין או זין בתרגום לעברית, בוודאי כשמדובר ביחסים לסביים, אינו מובן מאליו: "היה ויכוח אם לכתוב כך", מספרת אפרת רותם, עורכת הספר ואחת המתרגמות, שהכירה את נסטל כשעבדה בארכיון להיסטוריה לסבית בניו יורק. בעברית מדובר במלה גברית-מיליטריסטית, ובחבורת המתרגמות היו שהתנגדו לה. רותם מצדה אומרת: "היה לי ברור שאם ג'ואן היה כותבת בעברית, אז כמו שהיא כותבת פאק, היא היתה כותבת להזדיין". הפועל השנוי במחלוקת הזה, היא מסבירה, נוכס-מחדש.

דוגמה אחרת להתלבטות לשונית-פוליטית היתה תרגום המלה אנטר בתיאור יחסי מין: "מישהי תירגמה אותה לחדירה", מספרת רותם, "ולי היה ברור שג'ואן לא היתה כותבת חדירה, היא לא השתמשה ב-penetrate. בחרתי ב'להיכנס' - 'תיכנסי אלי'".

גם הפער בין שנות ה-80 שבהן נכתב הספר לבין המאה ה-21 שבה תורגם בא לידי ביטוי: "ג'ואן כתבה על קהילת הגייז ולא על גייז, לסביות, בי וטרנס", מסבירה רותם. "התייעצתי אתה ושאלתי אותה למה התכוונה. היא הסבירה שזו השפה שעמדה לרשותה אז. כשהיא רצתה להכליל היא כתבה קוויר, וזה היה ממש בהתחלה של ההתייחסות לקוויריות, עוד לפני ג'ודית באטלר".

*#