שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מאמא מריל

מריל סטריפ  שרה, רוקדת ואפילו עושה שפגאטים בגרסה הקולנועית של "מאמא מיה!"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סטיוארט ג'פריס | גרדיאן

בגרסה הקולנועית של המחזמר "מאמא מיה!" מגלמת מריל סטריפ את דמותה של אשה מבוגרת ושמה דונה המנהלת מלון קטן באי יווני שנפגע במגיפה נוראה: אף אחד לא יכול להפסיק לשיר שירים של "אבבא". כאשר מאהביה לשעבר של דונה (פירס ברוסנן, קולין פירת וסטלן סקארסגארד) נמשכים לאי כמו בני דמותו של אודיסאוס, גם הם נופלים קורבן למגיפה.

הגברים נשארים לחתונת בתה של דונה. אחד מהם הוא אביה של הבת; דונה לא בטוחה מי מהם, ועל הקהל מוטלת המשימה לפענח את התעלומה. חיי המין של דונה בשנים שעברו מאז היו מעניינים הרבה פחות: "אין לה ממש כאלה", אומרת סטריפ, "והיא משלה את עצמה לחשוב שהיא משלימה עם זה". האם דונה נופלת בקסמיו של ג'יימס בונד, מר דארסי או שוודי חרמן בסצינת הסיום? שאלה זו תישאר פתוחה כאן.

מספר האנשים שאינם יודעים כיצד מסתיים הסיפור מצטמצם בכל יום: ברחבי העולם, יותר מ-17 אלף בני אדם רואים את המופע כל לילה. לפני שפילידה לויד ביימה את גרסת הסרט המהירה והנמרצת הזאת - שתעלה בישראל בחודש הבא - 30 מיליון בני אדם ראו את המופע, שגרף בקופות יותר מ-2 מיליארד דולר.

סטריפ היא לבו של הסרט, והיא מצליחה אפילו להיות תגלית. היא שרה. היא רוקדת. היא עושה שפגאטים. כצפוי, היא מקנה לתפקידה את האצילות שבאורח פלא מונעת ממנו לקרוס ולהיוותר מופע קאמפי.

"כל הזמן שואלים אותי על השפגאטים", אומרת סטריפ. היא אכן נראית גמישה באורח מדהים כאשר באמצע שיר, לבושה בסרבל, היא קופצת על מיטה וזורקת את רגליה, שנפגשות עם ידיה המושטות כמו קוזאקית צעירה. "שואלים אם זו כפילה. כן, בטח. אז זו היתה הדמיית מחשב? ברור! הם הצמידו את פני לגופה של אולגה קורבוט", היא מתבדחת. הערה לקוראים הצעירים יותר: אולגה קורבוט היתה מתעמלת סובייטית נערצת שזכתה במדליות זהב באולימפיאדות בתחילת שנות ה-70, והיא תיזכר תמיד בתור נערה; מריל סטריפ היא שחקנית שחגגה יום הולדת 59 לפני קצת יותר משבוע.

מה באמת קרה? "פשוט עשיתי את השפגאטים. אינסטינקטיווית. זה מה שקורה כשאני משחקת: לשחקנים אסור לחשוב. לא הייתי מסוגלת לעשות שפגאט בשבילך עכשיו". את לא יכולה לנסות? "לא", עונה סטריפ בנוקשות.

לא רק מהצוואר ומעלה

לא כל המבקרים התפעלו. בהקרנות לעיתונאים נשמעו רטינות. למשל, לשיר גרסאות ל"אבבא" במחזמר עליז כל כך זה צעד שגוי ביותר בקריירה. אחרי הכל, סטריפ מפורסמת בזכות תפקידים קצת יותר רציניים. היא זכתה באוסקר על הופעתה בדרמת הגירושים קורעת הלב "קרמר נגד קרמר" (1979) ובאוסקר נוסף בזכות הופעתה כניצולת מחנה ריכוז ב"בחירתה של סופי" (1982). באוסף התפקידים המגוון להפליא שגילמה - בין השאר ב"אהובת הקצין הצרפתי", "סילקווד", "זעקה באפילה" ו"השעות" - יש רק מעט מאוד התהוללות.

האם התפקיד הזה הוא לא למטה מכבודך?

"אני לא מתכננת את צעדי בקריירה מבחינה אסטרטגית. זה לא שאני בונה כעת קריירה. כשאני שוחה את 55 הבריכות שלי, אני מנסה להיזכר בסרטים שהופעתי בהם לפי הסדר, ואני לא מצליחה... העבר הוא אד רעיל. אין דרך נכונה לקריירה. כל מה שאני רוצה זה לעשות דברים שראוי לשלבם בתרבות. ל'מאמא מיה!' יש ערך. הבנתי את זה ברגע שראיתי אותו".

סטריפ ראתה לראשונה את "מאמא מיה!" בברודוויי לפני שבע שנים. היתה לה בעיה קלה. היא היתה צריכה למצוא בילוי לכמה מחבריה של לואיסה, הצעירה מבין ארבעת הילדים שלה ושל בעלה זה 30 שנה, הפסל דון גאמר. המכשלה היחידה היתה שזה היה אוקטובר 2001 במנהטן.

מריל סטריפ ‏(משמאל‏) ב"מאמה מיה!". מברכט ל"אבבא"

"כולם היו כבויים נפשית אחרי 11 בספטמבר", היא אומרת, "ואני חשבתי, 'מה אני הולכת לעשות עם הילדים?' אז לקחתי את חבורת בני ה-10 הזאת להצגה יומית של 'מאמא מיה!'. הם נכנסו וישבו שם כשראשם בין ידיהם. הם היו עצובים כל הזמן. בחלק הראשון היו המון דיבורים, ואז התחיל השיר 'דאנסינג קווין', ובמשך כל מה שנותר מהמופע הם רקדו בכיסאותיהם והיו כל כך מאושרים. יצאנו כולנו מהתיאטרון בריחוף. חשבתי לעצמי, 'איזו מתנה לניו יורק ברגע שכזה'". היא שלחה מכתב תודה לצוות השחקנים.

המפיקה ג'ודי קריימר והבמאית פילידה לויד, שקיבלו את המכתב, ידעו ש"מאמא מיה!" ייהפך יום אחד לסרט. הן גם ידעו שסטריפ שרה בקסם רב גם ב"גלויות מהחיים" וגם ב"המדריך לחיים בכפר". הן הבינו שיום אחד סטריפ תהיה בסרט, ואולי אפילו תהיה דונה. וכך קרה.

מריל סטריפ מציגה גרסה שונה למדי. "ג'ודי ראתה אותי בתור אמא קוראז' בהפקה של טוני קושנר בסנטרל פארק לפני שנתיים. בעקבות זאת היא ידעה שנגזר גורלי להיות דונה". מברכט ל"אבבא".

מדוע היא הסכימה לשחק את התפקיד? "בתרבות הפופולרית זוהי דרישת יסוד לשמור על ריחוק אירוני", היא אומרת. "בסרט הזה הוא לא נשמר. זהו סרט על נשים ועל החוויות שלהן: להיות צעירות ומלאות תקווה ואז מבוגרות יותר ומיוסרות מחרטות שאותן צוברים במשך חיים ארוכים. זה בא מהקרביים ואני אוהבת את זה".

ואולי סטריפ התפתתה לשחק את דונה כדי להוכיח לפאולין קייל שהיא טועה? לפני שנים כתבה קייל, מבקרת הקולנוע המנוחה של ה"ניו יורקר", שהיתה לה השפעה עצומה, שסטריפ משחקת רק "מהצוואר ומעלה". ההערה פגעה בסטריפ. "זה הרג אותי", אמרה בעבר. והעלבון לא חלף: "אני לא יכולה שלא לחשוב על מה שפאולין כתבה", אומרת סטריפ. "אני חושבת שפאולינה היתה נערה יהודייה ענייה שלמדה בברקלי עם כל הוואספיות מפסדינה עם השיער הבלונדיני הארוך, והאכזריות שלהן השפיעה עליה".

סטריפ דווקא אינה ואספית מפסדינה: היא נולדה בסאמיט שבניו ג'רזי ב-1949. מוצאה הוא תערובת של אנגלים, שווייצים, אירים והולנדים. מצד אביה אף יש אבות קדומים יהודים מגירוש ספרד. ובכל זאת, יש לה שיער בלונדיני ארוך.

איפה קתרין הפבורן

הדמות שהיא מגלמת ב"מאמא מיה!" אמנם רחוקה מרחק רב מהתדמית של שחקנית קרירה ורובוטית, אבל היא גם לא מסוג הנשים הקשוחות והמורכבות ששחקניות מדורה של סטריפ שיחקו בקולנוע בשנות ה-70 וה-80. הוליווד הפסיקה להציג על המסך נשים אינטליגנטיות ומסובכות. כפי שמבקרת הקולנוע מולי האסקל מציינת, היתה תקופה שסיגורני ויבר, ג'יין פונדה, סאלי פילד, סיסי ספייסק ומריל סטריפ שיחקו "חושפות שחיתויות, פעילות ארגוני עובדים, אנתרופולוגיות, זונות וסופרות בעלות מודעות חברתית, בסרטים בעלי משמעות שלעולם לא יצליחו לצלוח את ישיבות ביקורת הסיפורים של אולפני הסרטים של היום".

מה קרה לכל אותן נשות קולנוע חזקות? "השינוי האמיתי במעמד הנשים בחברה שלנו עורר מתחים", אומרת סטריפ. "יותר מ-50% מתלמידי הרפואה כיום הם נשים. הן לא הגיעו לצמרת, אבל התרחש שינוי ממשי שלדעתי הפחיד את כולם. את הגברים ואת הנשים. בתור פיצוי, הנשים עשו צעד אחורה". סטריפ מדמיינת בקול מה מסבירות לעצמן אותן נשים שעשו את הצעד הזה לאחור: "'לא אהיה סקסית אם אהיה ככה - אפילו שאני רוצה שישלמו לי אותה משכורת, אני עדיין רוצה להיראות סקסית, אני עדיין רוצה להיראות שברירית, אז אני ארד במשקל'".

כיצד התיאוריה הזאת ממלאת תפקיד בהוליווד? "לפני המלחמה", אומרת סטריפ, "היו נשים חזקות בקולנוע, וגילמו אותן שחקניות כמו ברברה סטנוויק, הפבורן וקרופורד, שניתן להן להיות חזקות ודומיננטיות בסרטים כי הן לא היו איום אמיתי. בעולם האמיתי הדמויות שהן שיחקו היו פנטסיה. ביסודו של דבר, הנשים היו בבית. בשנות ה-50 פתאום הופיעו להן נשים כמו מרילין מונרו ובריז'יט בארדו, כי כבר לא היה אפשר לתת לנשים להיות חזקות: בעולם האמיתי הקיום של נשים חזקות כבר לא היה פנטסיה".

אולם מדוע הסתיים העידן של שנות ה-70 וה-80, שבו הופיעו שוב תפקידים של נשים חזקות בהוליווד? אפשר להבין למה גברים מפחדים מנשים חזקות, אבל למה גם הנשים מפחדות? "מפני שנשים רוצות להיות עם גברים", אומרת סטריפ.

ואיך משתלבות בכך הצלחותיה הקולנועיות האחרונות של סטריפ, לדוגמה, "השטן לובשת פראדה" מ-2006? היא הציגה שם דיוקן מטריד של אשה אכזרית מהגיהנום. האם תפקידה לא עוצב כדי לגרום לנו לפחד עוד יותר מנשים חזקות? "ההיפך הוא הנכון", היא משיבה. "זהו סרט יוצא דופן בדיוק מפני שמאוד קשה לגברים להזדהות עם שחקנית ראשית, למצוא את דרכם למה שנשים מרגישות. גברים פשוט לא רוצים לעשות זאת. מי יודע למה? אולי זה פשוט לא נוח להם. אבל ב'השטן לובשת פראדה' גברים רבים אהבו את הדמות שגילמתי וחשבו לעצמם: 'זה אני. לא מבינים אותי כמו שצריך. כל מה שאני רוצה זה לנהל את העניינים כמו שצריך ולהיפטר מכל השטויות'. אנשים רבים חשים ככה - לא מוערכים מספיק בעבודה שלהם. אבל זה כל כך נדיר שגברים מזדהים עם מצוקותיהן של נשים.

"היחסים בין גברים לנשים הם המפתח למה שקורה", היא מדגישה. "זה היסוד לחלק ניכר ממה שאנו מגדירים פונדמנטליזם. האפיפיור אמר שנשים לא יכולות למלא תפקידי כמורה. זהו פונדמנטליזם. אני לא מבינה את זה. אני מאוד חזקה, חכמה ובעלת יכולת וכישורים רבים, ואני לא יכולה לדמיין מדוע אני חייבת שבעלי שיוביל אותי לגן עדן".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ