אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איורי הקודש מגוללים את הסיפור

מת פרופ' בצלאל נרקיס, חתן פרס ישראל לחקר האמנות ומקים המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית, בן 82

תגובות

"נרקיס היה אומר לסטודנטים שלו, ‘אל תקראו, קודם כל תסתכלו. תתייחסו אל יצירת האמנות כאל דוקומנט היסטורי שיש לו לא פחות תוקף ממסמך כתוב. לפעמים היא תואמת לטקסט, אבל היא יכולה לגלות לנו גם מציאות אחרת". כך מסכמת ד"ר רינה טלגם, מנהלת המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית, את משנתו של מורה, פרופ' בצלאל נרקיס, מקים המרכז וחתן פרס ישראל לחקר האמנות, שמת בשבוע שעבר בירושלים.

נרקיס, יליד 1926, העמיד שני דורות של תלמידים בתחום שלמעשה הוא הניח את יסודותיו - למידת היסטוריה באמצעות האמנות היהודית. הוא היה ממשיכם של הדור הראשון של ההיסטוריונים באוניברסיטה העברית ושל ראשוני החוקרים בבצלאל, שאביו, מרדכי נרקיס, שנחשב לאוצר העברי הראשון, נמנה עמם. הוא שאף לחבר בין שני התחומים - להשתמש באמנות היהודית, בחפצי יודאיקה ובאיורים שעל גבי ספרי הקודש כמקור היסטורי בעל תוקף בדיוק כמו הטקסטים שאותם איירו.

אביו קרא לו על שם בצלאל המקראי, מתכנן ובונה המשכן במדבר, אבל בצעירותו הוא דווקא נטה לכיוון המתמטיקה. עם מותו של אביו, ב-1957, ראה שלא היו לו תלמידים ממשיכים והחליט לעבור הסבה להיסטוריה וחקר האמנות היהודית. הוא למד באוניברסיטה העברית ולאחר מכן באוניברסיטת לונדון וב-1964 חזר לירושלים כמרצה וחוקר. "נרקיס ראה במורשת הוויזואלית היהודית את החלק החסר של חוכמת ישראל, כשכל רימון או תיק תורה, שלא לדבר כמובן על תמונות וחפצים ומנהגים, שייכים אף הם לחוכמת ישראל והם תעודה שמראה כיצד האנשים והקהילות חיו", אומרת ד"ר עליזה כהן-מושלין, חברתו לחיים, שהיתה גם תלמידתו וניהלה אחריו את המרכז לאמנות יהודית.

נרקיס היה חילוני ובצעירותו היה קומוניסט, אבל החיים הדתיים של יהודים בכל העולם ריתקו אותו כהיסטוריון, כחוקר אמנות וכישראלי. "הוא רחש כבוד גדול לקהילות הרבות של עם ישראל ולצורה שבה הם משתמשים בתשמישי קדושה", אומרת כהן-מושלין. "הוא ראה בזה נכס תרבותי, לא רק מהפן הדתי אלא גם מהפן התרבותי, שיהיה יסוד לתרבות שאנחנו יוצרים בישראל".

אחרי שחינך את תלמידיו במשך עשרות שנים להתייחס למקורות הוויזואליים כשווי ערך לטקסטים במחקר ההיסטורי, יצא למשימה חדשה בתחילת שנות ה-90, עם נפילת מסך הברזל: תיעוד המורשת האסתטית והארכיטקטונית היהודית. "ב-1991 נסענו לפגוש קבוצה של צעירים מסנט פטרבורג", נזכרת כהן-מושלין, "הם אירגנו לנו מסע ברחבי אוקראינה ורוסיה. עברנו בין שטעטלים וראינו בתי כנסת עזובים מהמאות ה-16-18. נדהמנו, כי חשבנו שהכל הלך לאיבוד בשואה והחלטנו שחייבים לשמר את הנושא, כי האדריכלות היא חלק מהאמנות. גם אם האדריכל של בית הכנסת לא היה יהודי, הרב והקהילה המקומית תמיד היו שותפים לפרטים הקטנים של התכנון".

עמוד מחומש אשבורנם

מאז תיעד המרכז כ-1,300 בתי כנסת ב-40 מדינות. "נרקיס כיוון אותנו למקומות בסכנת הריסה", אומרת טלגם, "המרכז לא קיבל מימון מהאוניברסיטה או מהמדינה, את כל הכספים גייס נרקיס בעצמו מתורמים וקרנות ולכן הקפיד להשתמש במשאבים במקומות שבהם אי אפשר לסמוך על השלטון המקומי שידאג לשימור". המרכז ערך פרויקט של רישום כל בתי הכנסת שהתקיימו באירופה והגיע לרשימה של 13 אלף, כ-20% מהם עדיין עומדים, אבל רובם שוממים. במקרים רבים, הקהילה היהודית מוכנה למכור אותם ליזמי נדל"ן, מכיוון שאין בהם שימוש. נרקיס ותלמידיו יצאו לתעד אותם רגע לפני שנמחו מעל פני האדמה.

"נרקיס כל כך התמסר למשימה, שהזניח את המחקר שלו לצורך העניין", מספרת טלגם. "הוא יצא בעצמו למשימות תיעוד, לעתים בתנאים מאוד לא נוחים, עד שחלה בסרטן, לפני חמש שנים. גם אז המשיך לתדרך את המשלחות ולתת להן פידבק כשחזרו. הוא היה מעורב בעבודת המרכז עד יומו האחרון. לפני שבועיים הגיע אליו כדי לפגוש תורמת מאמריקה והיה כל כך מרוצה מכך שהוא עדין מסוגל להלך קסם על התורמים. יום למחרת התאשפז בפעם האחרונה".

לאחר שחלה ולא היה יכול עוד לצאת לתעד בתי כנסת עזובים בחו"ל, הקדיש נרקיס את זמנו למחקר. לפני שנה יצא ספרו האחרון, שבו הוסיף עוד נדבך בתורה שלו - הקשר ההדוק בין אמנות יהודית לאמנות נוצרית. נרקיס כתב ספר על אחד מכתבי היד הקדומים של המקרא, חומש אשבורנם (The Ashburnham Pentateuch), כתב יד לטיני של חמשת הספרים הראשונים בתנ"ך שנכתב בסוף המאה ה-6. כתב היד אמנם הוכן בידי כמרים, אך נרקיס הראה כיצד האיורים המפורטים בכתב היד צוירו על בסיס המדרשים היהודיים למקרא. מבחינתו הספר היה סגירת מעגל שפתח אביו. הוא נתקל לראשונה באיורי החומש כשעבר על תצלומים שאביו הניח לאחר מותו.

תלמידיו של נרקיס זוכרים אותו לא רק כחוקר פורץ דרך, אלא גם כמורה מבריק. "הוא הכריח אותנו לחשוב", אומרת טלגם. "הוא לא התייחס אל עצמו כמורה יודע-כל. הוא נתן לנו להתווכח בלי להראות במי הוא מצדד. לפעמים זה היה מתסכל כי הייתי יוצאת מהשיעור מבולבלת, אבל כשהתחלתי לעסוק במחקר הבנתי שהוא הכין אותנו בצורה נפלאה להתחבטויות. לפני כמה שנים תלמידה שלו פגשה אותו בספרייה בלונדון ושאלה אותו מה מעשיו במקום. הוא ענה: ‘אני מתחיל את הדוקטורט. בכל פעם שאני מתחיל מחקר חדש, אני מרגיש כמו סטודנט בצעדיו הראשונים'. הוא היה עניו בפני החומר".

*#