אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממתין למפלצת הבאה

"כשמישהו מתלונן באוזני שבג'ז של השנים האחרונות אין חידוש, אני אומר לו: ‘ואתה מניח שאם היה חידוש, היית מבחין בו?'" מספר הסקסופוניסט ברנפורד מרסליס בראיון לקראת הופעתו בישראל

תגובות

האחים לבית מרסליס, המשפחה המפורסמת ביותר בעולם הג'ז ב-30 השנים האחרונות, לא סבלו אף פעם מחוסר ביטחון עצמי. הם רהוטים, דעתנים, נחרצים, לעתים יהירים. וינטון מרסליס, האח המפורסם והמצליח ביותר, הוא הדוגמה המובהקת, אבל גם אחיו הבכור, ברנפורד, שיופיע בישראל ב-17 ביולי, הוא לא מופת של צניעות. לפני כמה חודשים התפרסמה עליו ועל הרביעייה שלו כתבת שער במגזין "דאונביט", וקשה להאשים את חובבי הג'ז שהתרגזו לנוכח הכותרת שלה: "אנחנו עושים את זה יותר טוב מכל הרכב אחר".

"האמת היא שלא אני אמרתי את זה, זה היה הבסיסט שלי. אבל זה נכון, אנחנו באמת עושים את זה יותר טוב מכל הרכב אחר. ואם זה נכון, אז זאת לא שחצנות, לא?" אומר מרסליס בראיון טלפוני, ואם יש מידה של אירוניה בדבריו, היא אינה ניכרת. "לא שאכפת לי אם זה הרגיז מישהו. אני עוד מעט בן 50. לא אכפת לי אם חושבים שאני שחצן".

"לפעמים הייתי רוצה שמוסיקה תהיה כמו ספורט", הוא ממשיך. "כשספורטאי שזכה בתחרות אומר ‘אני יותר טוב מכל האחרים', אף אחד לא מתווכח אתו. הוא הכי טוב. עובדה. במוסיקה זה כמובן לא עובד כך. לכל אחד יש דעה, וכל דעה היא לכאורה לגיטימית, גם אם היא לא מבוססת על כלום. בכל מקרה, אני מניח שהאנשים שכעסו על מה שאמרנו בראיון הם לא מוסיקאים, אבל אם הם מוסיקאים, הם יכולים לבוא עם הלהקה שלהם ואנחנו נבוא עם שלנו, ואז נראה מי יותר טוב".

דבר אחד בטוח: אם בעולם הג'ז יעשו פעם טורניר משפחות, המרסליסים ינצחו בו. וינטון בחצוצרה, ברנפורד בסקסופון, דלפיו בטרומבון, ג'ייסון בתופים והאב אליס בפסנתר - אף משפחה אחרת לא יכולה להעמיד חמישייה כזאת. כשמרסליס נשאל איך הוא מסביר את התופעה, הוא משיב: "למה כולנו מנגנים ג'ז? אף אחד לא יודע. "ההורים שלי הם ההיפך מאבא של טייגר וודס. לא היתה להם שיטה ולא היתה להם מטרה. אבל הם לימדו אותנו להפיק את המרב מהחיים ולהיות פתוחים לכל שינוי שהחיים יכולים להציע לנו. הם איתגרו אותנו מבחינה אינטלקטואלית. מחשבה ביקורתית - אתה לא מוצא את זה אצל הרבה אנשים, והעובדה שאנחנו כאלה היא תוצאה של החינוך שקיבלנו בבית".

דמות מעצבת נוספת בחייהם של האחים מרסליס היתה מר ג'נסן, המורה לחצוצרה של וינטון. "אני זוכר יום אחד, נדמה לי ב-1973, שבו וינטון בן ה-12 חזר הביתה ממר ג'נסן עם ספר עב כרס על ההיסטוריה של אוסטריה", מספר ברנפורד. "לא ידענו אז איפה אוסטריה נמצאת. בשביל נערים שחורים שחיו בשכונה שחורה בתחילת שנות ה-70, הרעיון שאי פעם נגיע למדינה הזאת היה מופרך. זה היה כמו להגיד לי שאני אהיה נשיא ארה"ב או חבר בכנסת הישראלית. אבל וינטון רצה לנגן קונצ'רטו לחצוצרה של האמל, מלחין אוסטרי, ומר ג'נסן אמר לו שהוא לא מוכן ללמד אותו את המוסיקה לפני שווינטון ילמד על ההיסטוריה של אוסטריה. מר ג'נסן, שהיה מורה למוסיקה קלאסית, הבין דבר עמוק מאוד שכמעט אף אחד ממחנכי הג'ז בארצות הברית לא הבין אז ולא מבין היום: אתה לא יכול ללמוד מוסיקה ולהבין מוסיקה בלי להכיר את החברה והתרבות שבהן המוסיקה הזאת מיוצרת".

בניגוד לווינטון, שבגיל 18 כבר סומן כסופרסטאר החדש של הג'ז, ברנפורד, שמבוגר ממנו בשנה (וכיום בן 48), לא חשב בתחילה על קריירה של מוסיקאי ג'ז. הוא ניגן בלהקות אר-אנ'-בי, הקשיב בעיקר לפאנק וסול, וכשנרשם לבית הספר ברקלי בבוסטון, עשה זאת מתוך מחשבה להיות מפיק מוסיקלי. בברקלי, בסביבות גיל 20, הוא נדלק לפתע על ג'ז. "אני אפילו לא יודע איך זה קרה", הוא אומר. כך או כך, מצויד בתובנה של מר ג'נסן על אודות ההקשר החברתי והתרבותי של המוסיקה, הוא החל לבקר בקביעות באחת הכנסיות הבפטיסטיות בבוסטון.

"הקצב של הג'ז בא מהכנסייה הבפטיסטית, וזה לא מקרה שרוב הג'זיסטים הגדולים באו ממשפחות בפטיסטיות", אומר מרסליס. "אני קתולי, והיה לי ברור שכדי להיעשות למוסיקאי ג'ז טוב אני חייב לספוג את המוסיקה של הכנסייה הבפטיסטית: את הקצב של המטיפים, את האופן שבו הקהילה מגיבה למטיף.

"הכנסייה עם הלהקה הכי טובה היתה הכנסייה הבפטיסטית ברחוב 12 בבוסטון, ולמטיף שלה קראו הכומר היינס. במשך שנה באתי לשם בכל יום ראשון, וכשקיבלתי הצעה להצטרף להרכב של ארט בלייקי (אחד מגדולי המתופפים של הג'ז, ב"ש), סיפרתי עליה לכומר. הוא אמר לי, ‘בני, אתה יודע שיש הרבה חטא בחיים האלה'. שאלתי אותו איך הוא יודע, והוא אמר, ‘אתה יודע מי זה אח שלי? רוי היינס (עוד אחד מגדולי המתופפים של הג'ז, ב"ש). הוא רצה להגיד מר היינס, מה שסיפרת לי עכשיו הוא הסימן הכי טוב לכך שאני חייב לעשות את זה. אני נוסע עכשיו לניו יורק". משם היתה הדרך להרכב של בלייקי.

בראיון לפני כמה שנים לי: אני מכיר את סגנון החיים של הג'ז, אל תעשה את זה. אבל אני אמרתי: הכו אמר מרסליס שההבדל בין ענק סקסופון כמו סוני רולינס לבין סקסופוניסטים פחות טובים הוא שכשרולינס עולה לבמה, הוא חושב לעצמו "אני יכול להיות חופשי לגמרי, לנגן כל דבר שעולה ברוחי", בעוד שהנגנים האחרים חושבים, "יש 5-6 דברים שאני יודע לעשות טוב, ואותם אני אנגן". האם אחרי 25 שנות קריירה מרסליס חש שגם הוא יכול להיות חופשי לגמרי, לנגן כל דבר שעולה ברוחו?

"לא, אני עדיין לא שם", הוא אומר. "אני יותר קרוב מאשר לפני 10 שנים, אבל אני לא שם".

אתה חושב שתהיה?

"זאת המטרה. אחרת למה לנגן? אם המטרה היא לחזור שוב ושוב על אותם 5-6 דברים שאתה יודע לעשות היטב, מדוע לנגן ג'ז? יכולתי להישאר בתוכנית של ג'יי לנו (מרסליס היה במשך שנתיים המנהל המוסיקלי של התוכנית של לנו, ב"ש) ולהרוויח הרבה יותר כסף".

בנוסף לקריירה המצליחה שלו כמוסיקאי, מרסליס הוא בעל חברת תקליטים משלו, ומתוקף תפקידו הוא מחפש את הקולות המעניינים הבאים בג'ז. כשהתראיין לסדרה "ג'ז", לפני כעשר שנים, הוא אמר שהוא מחכה בכליון עיניים ל"מפלצת" הבאה, כלומר למוסיקאי שיביא בשורה חדשה לג'ז. האם בעשר השנים שעברו מאז "המפלצת" הגיעה?

"לא", לדבריו, "פגשתי כמה מוסיקאים צעירים שיכלו להיות המפלצת הזאת, אבל זה לא יהיה מישהו מהם, מכל מיני סיבות. כישרון זאת לא בעיה. יש הרבה כישרונות. אבל בשביל להיות ‘המפלצת' לא מספיק שיהיה לך כישרון גדול. צריך שתבער בך אש. צריך שיהיה לך רצון עז לצמוח ולהתפתח. אתה חייב להאמין בעצמך בצורה מוחלטת. וכאן הרוב נופלים. אין להם את זה.

ג'ז, כשהוא במיטבו, זה עסק מחורבן (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Jazz, at its best, sucks). אתה בודד. אף אחד לא תומך בך. לא מוסיקאים ולא חברים. המבקרים לא מבינים. לא חסרות דוגמאות ליצירות שנחשבות היום יצירות מופת אבל בזמן אמת זילזלו בהן. מה שגורם לי דווקא להיות אופטימי. בכל פעם שמישהו מתלונן באוזני שבג'ז של השנים האחרונות אין חידוש, אני אומר לו: ‘ואתה מניח שאם היה חידוש, היית מבחין בו?'"

מה מתכנן מרסליס להופעה בתל אביב בעוד שבועיים וחצי? "זה תלוי במידה רבה בקהל. כשאנחנו מנגנים מול קהל צעיר אנחנו בדרך כלל מרשים לעצמנו להתפרע, מפני שכל זמן שהמוסיקה אנרגטית, קהל צעיר מוכן לקבל הכל. אבל אנחנו לא ננגן מוסיקה שתפנה רק לחלק מסוים של הקהל. באחת ההופעות שלנו הנגנים שלי נסחפו לתוך נגינה מאוד אנרגטית, וכשהאטתי את הקצב הם הסתכלו עלי במבט של ‘מה פתאום?'. ‘תסתכלו על שלוש השורות הראשונות', אמרתי להם, ‘צריך לנגן גם משהו בשבילם'. דבר אחד בטוח: לא ננגן גרסאות ג'ז לביטלס. אנחנו לא סרסורים".

*#