אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרח נתתי למי?

שתי נוריות - האחת מירושלים והאחרת מהרצליה - טוענות כל אחת שעליה כתבה מרים ילן שטקליס את השיר "עייפה בובה זהבה". למי התכוונה המשוררת

תגובות

ישבה לה נורית רוזן - לשעבר ילן - בביתה הפרטי בהרצליה, המוקף גינה שופעת בוגנוויליות, צפתה בתוכנית טלוויזיה בערוץ 23 על דודתה מרים ילן שטקליס וראתה שם אשה האומרת שהיא היא נורית משירי הילדים של המשוררת. התקוממה האחיינית של המשוררת כלת פרס ישראל, שהרי דודתה אמרה לה במפורש שנורית ב"דני גיבור" וב"עייפה בובה זהבה" היא על שמה. נורית רייכמן, המתגוררת בשכונת טלביה בירושלים, סיפרה בתוכנית ברהיטות, שדווקא היא נורית מהשיר "עייפה בובה זהבה" וכמו כן הגיבורה של השיר "מיכאל". על השיר האחרון אין מחלוקת.

ביקור אצל שתי הנוריות אמור לשפוך אור על העניין, אולי להכריע במחלוקת. השתיים ילידות הארץ, בנות אותו גיל בערך. העברית שבפיהן דומה. בבתי הוריהן נהגו להתארח אנשי ראשית הציונות ותקומת המדינה. הלורד צ'רלס אורד וינגייט, חבר טוב של אביה, נהג לנשוך את אצבעות רגליה של רוזן כשהיתה בת שנתיים. ש"י עגנון ואביגדור המאירי התעלמו זה מזה בשל מריבה ספרותית בבית הוריה של רייכמן.

כל אחת מהן אלמנה שנים רבות ואם לשני בנים. רוזן מעצבת טקסטיל ואספנית קרמיקה אתנית הנוסעת בכל העולם - לטורקמניסטאן ולאוזבקיסטאן, למאלי, לגאנה ובקרוב לאתיופיה - בחיפוש אחר בדים; רייכמן, דוקטור לעבודה סוציאלית בגמלאות, כותבת כיום ספרי ילדים. על הבדלים ניכרים בין השתיים עשויים להעיד הכלבים שלהן ויחסן אליהם: לנורית הירושלמית כלבה מלטזית לבנה, קטנה ומפונקת, הקופצת על הספה, מתרפקת על האורחת ומלקקת את ידיה ופניה שעה ארוכה בזמן שהיא כותבת במחברתה. לנורית מהרצליה כלב שחור גדול שנסגר בחצר האחורית לכל זמן הפגישה, ונביחותיו הרמות מאיימות מאחורי השער.

היינו כמו הילדים שלה

רייכמן, בת 71, היא ילידת ירושלים. מרים ילן שטקליס עבדה עם אמה בספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית. השתיים היו חברות, ולדברי רייכמן, "נהגו לפטפט יותר מאשר לעבוד", וכך קרה שסיפורים שסיפרה האם למשוררת על ילדיה הופיעו לפעמים בשירים, "שהתפרסמו ממש שבוע לאחר מכן ב'דבר לילדים'".

נורית רייכמן | תצלום: אמיל סלמן / ג'יני

רוזן, בת 74, היא בתו של עמנואל ילן, אחיה של המשוררת. אחותה יעל מטפלת בעיזבונה. הדודה, שלא היו לה ילדים, נהגה לבוא לבקר את שני אחיה, מולא ומנולא (שמואל ועמנואל), בחיפה. שמם המקורי הוא וילנסקי.

נורית רוזן | תצלום: דודו בכר

"כשמירה באה לבקר, היא נהגה להישאר לכמה ימים", נזכרת רוזן בדודתה. "כילדה היה לי קשה עם זה שאין לה ילדים. אנחנו היינו כמו הילדים שלה. להורים שלי היתה האהבה הגדולה ביותר בעולם, אז קשה היה לי לחשוב שהיא חיה לבד. היא התגרשה מבעלה עוד לפני שנולדתי.

"מירה היתה מאוד חמה, וכמו כל משורר היא היתה קשורה לכתיבה שלה - לשירים, לתרגומים מרוסית. היא נהגה לספר לנו על הילדות שלה. לא היתה לה ילדות קלה, אמא שלה מתה כשהיא היתה ילדה קטנה. היא אשה שכל כך אהבתי. העובדה שכתבה עלי מילאה את לבי. שמחתי שגם היא אהבה אותי. גם בנות הדוד שלי רותי והדסה מופיעות בשירים ("והדסה הקטנה תסתתר אז בפינה" ב"הסבון בכה מאוד", וכן ב"שיר לחתול של רותי", ר"ק). אולי מפני שלא היו לה ילדים היא כתבה עליהם. הרגשתי שזאת החמצה שלה".

בביתה של רוזן ספרים עם הקדשות של הסופרת. בספר "חיים ומלים", שבו מזכירה ילן שטקליס את נפילת בעלה של נורית רוזן במלחמת ששת הימים, כתוב "באהבה תמיד, מירה". "היא לא היתה דמות אם בשבילי, אלא חברה", אומרת רוזן, לאחר עלעול בספר. "מאחר שהיא כל כך ידועה, זה החמיא לי. גם כשאני מספרת היום שאני נורית אנשים משתגעים. ואני בהחלט משוויצה בזה".

ומי לא בא

ירושלים שלפני מלחמת העצמאות, העולה מסיפוריה של רייכמן, היא עיר קטנה, אינטלקטואלית, שכולם בה מכירים זה את זה. "אבי עלה מהונגריה ב-1921 ואמי מגרמניה ב-1926", היא מספרת. "אבי קיבל עבודה אצל הפרופ' הוגו ברמן בתור גנן, אבל אף צמח לא צמח בגינה כל עוד אבי עבד שם. הפרופסור אמר לו, 'עומדים להקים באוניברסיטה ספרייה לאומית, נעשה ממך ספרן'. הוא שלח את אבי לשנה ללימודים לפאריס ולעוד שנה לניו יורק. הוא למד ספרנות. גם אמי הגיעה לספרייה והפרופסור שידך ביניהם. מרים ילן שטקליס עבדה יחד אתה וביקרה לפעמים בבית שלנו. מה שהרשים אותי בה זה שהיא התלבשה בצורה מתקתקה. היו לה כובעים וסרטים, כילדה זה מצא חן בעיני.

"אחי ואני היינו נוסעים הרבה להר הצופים ונכנסים לספרייה", ממשיכה רייכמן. "היו שם הרבה אנשים שלא היו להם ילדים ואמא היתה משוויצה בי ובאחי. שנאנו את זה.

"כל מה שקשור ל'מיכאל' אני זוכרת כאילו זה קרה אתמול", היא אומרת. "לדעתי, אני היחידה שממש סיפקתי למרים ילן סיפור, שעל פיו היא כתבה שיר. הוא כנראה ממש מצא חן בעיניה, והיא נכנסה לעורי כדי לספר אותו. הייתי בגן חובה והיה שם ילד נורא מתוק עם לחיים אדומות ועיניים כחולות. הוא הלך עם מקל כמו זקן וזה הצחיק אותי. החלטתי שהוא יבוא אלי הביתה. חזרתי מהגן וחיכיתי וחיכיתי ('ומי לא בא? מיכאל'). אמא שלי שאלה אותי איך הוא יגיע מרחוב נרקיס עד אלינו לבד? אמרתי לה שהוא ייקח מצפן. למחרת, אחרי שהוא לא בא, אחי בא אתי לגן ושאל אותו אם הוא הולך להתחתן אתי, והוא אמר שלא. הוא לא שם עלי. עד היום יש לי צלקת בשפה בגללו: בכיתה ב' כולנו קיבלנו זריקה נגד טיפוס, מרוב שרציתי להרשים אותו רצתי להתנדב להיות ראשונה, נפלתי ונפצעתי בשפה.

"מיכאל היה כל השנים רופא שיניים בבוסטון. לאחר שנפטר, אשתו קראה פעם שאני הילדה מ'מיכאל' וצילצלה אלי. נהיינו ידידות. היא אמרה לי שהיא שמחה להכיר עוד מישהי שאהבה אותו כמוה. הסינר והאפרוח המוזכרים בשיר, אגב, הן המצאה של המשוררת. אמא שלי בחיים לא היתה מלבישה אותי בקיטש כזה".

את הרקע לשיר "עייפה בובה זהבה" היא פחות זוכרת. נורית רוזן תאמר שזה משום שהוא לא עליה. "נדמה לי שהייתי בת ארבע", אומרת רוזן. "הייתי מתעוררת בחושך ואבי היה אומר לי שלא צריך לפחד. אבא שלי תמיד היה זה שבא אלינו כשפחדנו בלילה". רוזן זוכרת במפורש שדודתה אמרה שהשיר נכתב עליה ועל אביה.

רייכמן מודעת לכך שרוזן לא מתלהבת מטענתה שהיא נורית מ"בובה זהבה". לדעת האחיינית של ילן, רייכמן, שחיברה שלושת ספרי הילדים על הרפתקאותיה של "פלופי", על שם כלבתה, ניכסה את השירים לעצמה לצורכי קידום ספריה. להגנתה אומרת רייכמן כי באמת היתה לה בובה ששמה היה זהבה וכי המשוררת ידעה על כך. "אני לא זוכרת מאין היתה לי הבובה הזאת ומאין בא לי הרעיון לקרוא לה זהבה, כי זה לא שם של יקית, אבל היתה לי".

על "דני גיבור" (ששורת מפתח שלו היא "פרח נתתי לנורית") אין מחלוקת בין השתיים. רוזן אומרת שזה עליה ורייכמן אינה מכחישה. רוזן: "אני זוכרת שאמרתי לדודה מירה, כשהייתי גדולה, שהשיר הזה שבו 'נורית אכלה התפוח/ הפרח זרקה בחצר/ הלכה לשחק עם ילד/ - עם ילד אחר', מציג אותי כבעלת אופי לא כל כך יפה. כילדה בכלל לא חשבתי שזה מציג אותי באור שלילי. 'זה לא על האופי שלך', היא אמרה לי, 'זה על השם שלך, שאני כל כך אוהבת'".

אולי זאת בעצם התשובה - לא עלייך אלא על שמך, כפי שאמרה המשוררת - וכל השאר הוא רישיון פואטי שמוענק לכל המשוררים? הן נשאלות. השתיים מסכימות שזה נכתב על ילדה ספציפית. על כך יש תמימות דעים.

כתבות שאולי פספסתם

*#