אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צמד בלתי שיגרתי

סקסופוניסט מישראל ופסנתרן יליד פפואה-גיניאה החדשה, שבקושי ניגנו יחד ואף אינם דוברים זה את שפתו של זה. ארון צ'ולאי ואבטה בריהון. הערב בת"א

תגובות

פסטיבל הג'ז של מלבורן אירח בשנה שעברה כמה מהשמות הגדולים של הג'ז. הרבי הנקוק היה שם, וגם צ'יק קוריאה, פרעה סנדרס, מקוי טיינר ורבים אחרים. אבל לפי המגזין "All About Jazz", כל הענקים האלה החווירו בהשוואה להופעה מסעירה של צמד מאוד לא שגרתי: סקסופוניסט שחור מישראל ופסנתרן לבן יליד פפואה-גיניאה החדשה, שבקושי ניגנו יחד לפני ההופעה ואף אינם דוברים זה את שפתו של זה. הראשון, אבטה בריהון, אינו מדבר אנגלית; השני, ארון צ'ולאי, אינו יודע כמובן עברית ואמהרית.

"בעצם אף פעם לא דיברתי אתו באופן ישיר", סיפר צ'ולאי שלשום בלילה, בעודו לוגם בירה נחוצה עד מאוד, אחרי 48 שעות במטוסים ובנמלי תעופה. "אבל ברגע שאנחנו מתחילים לנגן, ברגע שהמוסיקה מתחילה לדבר, אנחנו מבינים כל כך טוב אחד את השני".

הקשר בין צ'ולאי לבריהון, שיופיעו הערב ב-20:30 במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב, נוצר לפני שלוש שנים. בריהון, שעלה מאתיופיה לפני כעשר שנים ונהפך בתוך זמן קצר לאחד הקולות המרתקים בג'ז הישראלי, בא להופעות באוסטרליה והיה צריך פסנתרן מלווה.

"בדרך כלל לא קורה שום דבר מעניין בנסיבות כאלה, אבל הפעם זה היה שונה", אומר צ'ולאי. "לאבטה יש התכוונות של ג'זיסט. הדבר שהכי מעניין אותו זה לאלתר. אבל הוא עושה את זה בשפה שאין לה קשר לג'ז - השפה של המוסיקה האתיופית. השילוב הזה שבה את לבי. זה מה שהג'ז צריך היום: לקבל השראה מעולמות אחרים. חוץ מזה, היה בנגינה שלו משהו טהור, עמוק, אפילו עתיק, וזה דיבר אלי והקסים אותי. זה לא בא לו מאימונים, כמו שקורה אצל הרבה ג'זיסטים, שמחקים את הנגינה של ענקי הג'ז עד שהם מסגלים אישיות יוצרת משלהם. אצלו זה משהו אחר. זה הוא, בצורה הכי טהורה, כל הזמן. הוא לא יכול להיות מישהו אחר".

בביקור הראשון של בריהון באוסטרליה, ב-2005, השניים הופיעו פעם אחת, חצי שעה בסך הכל. שנתיים לאחר מכן, כשבריהון בא עם אשתו, ששימשה מתורגמנית, הוא יכול היה להסביר לצ'ולאי על הסולמות האתיופיים ולספר לו במה עוסקים השירים שעליהם מבוססות היצירות שלו. "כשניגנו ב-2007 זה נשמע אחרת לגמרי מאשר ב-2005 וההופעה הנוכחית תהיה מן הסתם שונה לגמרי מההופעה בשנה שעברה", אומר צ'ולאי. "זה כל הכיף במוסיקה חופשית, וכשאני אומר חופש אני לא מתכוון למוסיקה שאין בה מבנים, אלא למוסיקה שמשתמשת במבנה כבסיס לדבר האמיתי - האלתור".

האמנות היא דבר שיתופי

צ'ולאי נולד וגדל בכפר בפפואה-גיניאה החדשה. בריהון חי עד גיל 30 באתיופיה. האם להבנה המיידית והעמוקה בין השניים יש קשר לעובדה ששניהם באו מתרבויות שקצב החיים בהן שונה מאשר במערב המתועש? "אני לא יודע", משיב צ'ולאי. "אני לא נראה כמו מישהו שגדל בכפר בפפואה-גיניאה החדשה, נכון? ואני לא בטוח שאני יכול לומר באיזו מידה המקום שממנו באתי חילחל לזהות היוצרת שלי". הוא צודק בנוגע למראה החיצוני. צ'ולאי הוא לבקן, ורק השיער הארוך והמקורזל שלו עשוי להסגיר את מוצאו - אמו מפפואה-גיניאה החדשה, אביו יהודי-אוסטרלי.

האם הוא ניגן כילד בפפואה? "לא וכן", אומר צ'ולאי. "הגישה למוסיקה, ולאמנות בכלל, שונה לחלוטין בפפואה. בניגוד למערב, אין שם שום הבדל בין אמן לבין קהל, בין משתתף לבין צופה. האמנות היא לא דבר אינדיווידואלי, אלא דבר שיתופי. אם, למשל, יש יום שבו תושבי הכפר מתקנים את הבתים שלהם, אז במשך כל זמן העבודה אנשים שרים, ואז מיהו מביא גיטרה, ואחר כך מישהו מביא יוקללה, ומישהו לוקח ליד תוף. כולם מנגנים ושרים, אבל אף אחד הוא לא זמר או מתופף או גיטריסט".

ארון צ’ולאי (משמאל) ואבטה בריהון בחזרה, אתמול בתל אביב. תקשורת בלי מלים, רק בעזרת המוסיקה | תצלום: דודו בכר

הלבקנות של צ'ולאי וקוצר הראייה הקיצוני שלו ("לפי המדדים הרפואיים, אני עיוור", הוא אומר) היו מהגורמים העיקריים לכך שמשפחתו היגרה לאוסטרליה בתחילת שנות העשרה לחייו. "בהתחלה זה היה שוק תרבותי. המעבר מהכפר לעיר, וגם העובדה שלא ראיתי, גרמו לי לפחד ממה שקורה בחוץ ולהישאר בבית רוב הזמן. ואז גיליתי את הפסנתר".

הוא לימד את עצמו לנגן בלוז, שבו התאהב לראשונה כששמע את ג'ימי הנדריקס. אליליו, מאז ועד היום, הם פסנתרני בלוז כמו ממפיס סלים ובעיקר פרופסור לונגהייר, פסנתרן מניו אורלינס. בתיכון שבו למד לא נתנו לו לנגן שירים של פרופסור לונגהייר, אז הוא התפשר על ג'ז, ולאט לאט שקע בתוך העולם האין-סופי של הפסנתר בג'ז - "מפרופסור לונגהייר לד"ר ג'ון, מד"ר ג'ון לארול גארנר, מגארנר להרבי הנקוק, מהנקוק לקית ג'ארט, מג'ארט לביל אוונס - הכל התחיל להיפרש".

מהר מאוד הוא התחיל לכתוב את המוסיקה בעצמו. "זה האתוס של סצינת הג'ז במלבורן", הוא אומר, "תנגן את הדבר שלך, אל תנסה להיות כמו הדמויות המיתיות הרחוקות מאמריקה. זאת סצינה מאוד מעניינת. אני נוסע הרבה, וכמעט בכל מקום שאני מגיע אליו יש סצינה חזקה של ג'ז מיינסטרימי ופה ושם גם דברים יותר חופשיים. במלבורן זה ההיפך: היוצא מן הכלל הוא הכלל, כולם מנסים להשתחרר מהקונוונציות. מדוע? אולי מפני שהדמויות המרכזיות בג'ז האוסטרלי, ובהן הפסנתרן פול גרבובסקי שהשפיע עלי יותר מכל, הושפעו בעיקר מג'זיסטים אמריקאים לא שגרתיים כמו פול בליי או אורנט קולמן - וכך התחילה מסורת שתופשת את הג'ז בצורה אחרת מאשר באמריקה".

דלדולו של המסתורין באמריקה

צ'ולאי מכיר היטב את הג'ז הניו-יורקי. סקסופוניסט אמריקאי שביקר באוסטרליה לפני כמה שנים התלהב מהנגינה שלו והפציר בו לבוא לניו יורק ולנסות את מזלו. צ'ולאי חי זמן מה בניו יורק ואף הקליט אלבום. ביום שבו היה אמור לחזור לאוסטרליה הוא השמיע את האלבום לבעל חברת התקליטים האיכותית "Sunnyside". "הוא שמע את חמש הדקות הראשונות של הקטע הראשון ואמר, ‘או-קיי, אנחנו מוציאים את זה'", מספר הפסנתרן.

החוזה חייב את צ'ולאי להישאר בניו יורק, וכך הוא עשה בתחילה. אבל לאחרונה, אף שהחוזה עדיין תקף, הוא כמעט אינו מגיע לארצות הברית. "קשה לי עם צורת החשיבה של האמריקאים. הכל שם מאוד הגיוני ומפורש. לרחוב הנמצא ליד הנהר בברוקלין קוראים ווטר סטריט. לרחוב שנמצא באמצע ברוקלין קוראים סנטר סטריט. לפני שאתה מכניס אוכל לפה, אתה צריך לדעת בדיוק מה המרכיבים שלו. אין דמיון באמריקה, אין דקויות, אין מסתורין. לפעמים אתה שומע את זה גם בג'ז של האמריקאים. זה עוד דבר שאני אוהב אצל אבטה: יש כל כך הרבה מסתורין בנגינה שלו".

אחד הפרויקטים האחרונים של צ'ולאי, שייצא בקרוב ב"Sunnnyside", הוא יצירה שאפתנית לשישיית ג'ז ומקהלה של 16 זמרים (שנבחרו מתוך 3,000 מועמדים), שנקראת "אנחנו לא רוקדים בלי סיבה" ומבוססת על המוסיקה הפפואנית. האם גם בנגינת הפסנתר שלו הוא מאתר עקבות של המוסיקה הפפואנית?

צ'ולאי אומר בתחילה "לא ממש", אבל אחרי כמה שניות מוסיף: "אולי יש בכל זאת משהו. גם כשאני הסולן, המהות שלי היא של פסנתרן מלווה. אני לא רץ לשום מקום, לא מנסה להכניס כמה שיותר מעצמי לתוך המוסיקה. להיפך, כמה שפחות. האינדיווידואל לא חשוב, חשובה הקהילה. זה הלך רוח מאוד פפואני".

למועד המופע ופרטים נוספים על המופע של ארון צ'ולאי ואבטה בריהון

*#