אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בשביל לבנות בניין גדול הייתי מוכר את נשמתי

הביוגרפיה של אלברט שפאר, האדריכל של היטלר, שתורגמה לעברית, מציגה את הצד הא-פוליטי האפל של הארכיטקטורה. היא לא נותנת מנוח

תגובות

"אלברט שפאר, ביוגרפיה", ספרו של ההיסטוריון הגרמני יואכים פסט על האדריכל של היטלר ושר החימוש בממשלתו במלחמת העולם השנייה, שראה אור בימים אלה במהדורה עברית (הוצאת דביר), הוא מראה אכזרית המוצבת לפני קהילת האדריכלים לדורותיה. היא מחייבת את חבריה ללא הבדל לאום וסגנון לחשבון נפש סיזיפי יום-יומי - על ניתוח המוח שעשו והם עושים לאדריכלות ובו הופרדו המקצוע ה"טהור" מהפוליטיקה ה"מלוכלכת", על אסטרטגיית הראש הקטן שהם נוקטים, על הבריחה מנקיטת עמדה מוסרית גם במצבי משבר ועל העדר נכונות לשלם מחיר.

האיום הגלום במקרה של שפאר הוא בלי ספק מקרה קיצוני מכל היבט אפשרי. אבל למרבה הזוועה, זהו לא איום אפוקליפטי לקץ הימים, אלא עובדה היסטורית שכבר התממשה בפועל. ספרו של פסט מציג את צדה ה"א-פוליטי" האפל של הארכיטקטורה ואת מה שאיפשר את התממשותו של הבלתי יעלה על הדעת, והוא לא נותן מנוח. "תמורת הזדמנות לבנות בניין גדול הייתי מוכר את נשמתי כמו פאוסט", הוא מצטט את שפאר, שבפועל אכן מכר את נשמתו לשטן.

הספר מחזיר לחיים ויכוח שצץ בכל פעם מחדש בין אנשי מקצוע, לעולם בלי הכרעה מוחלטת, ומחייב לתת את הדעת על כל הזדמנות לבנות בניין גדול, וגם קטן, שנקרית בדרך. זהו ספר חובה לאדריכלים וסטודנטים לאדריכלות, בעיקר בישראל שבה הנושא בוער והממסד האדריכלי גוזר עליו השתקה רועמת; גם אחרי פרשיית התערוכה שצונזרה על אדריכלות ישראלית בשירות מדיניות ההתנחלות בשטחים.

בטקטיקה של הלקאה עצמית לכאורה - שיטה שנקט גם במשפטו בבית הדין בנירנברג והסברה היא שהצילה אותו מעונש מוות, והיא גם זו שהפכה אותו למעין נאצי-מחמד ולחביב התקשורת בצאתו לחופשי מהכלא ב-1966 - הצהיר שפאר בראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל", כי היה "מעמיד את עצמו גם לרשותו של שליט בעל מגמה אידיאולוגית שונה לגמרי, אילו היה פותח לפניו הזדמנויות דומות". העדר אידיאולוגיה הוא זה שחסך משפאר את כל השאלות הנוגעות להשלכות של מעשיו.

ההפרדה בין פוליטיקה לארכיטקטורה איפשרה בלי ספק לאדריכלים כמו פיטר אייזנמן האמריקאי וליאון קרייר מלוקסמבורג, ממובילי הזרם הפוסט-מודרני, להפריד בין שפאר האדריכל לשפאר האחר, ולהעניק לגיטימציה לאדריכל שבו. מעל במות שונות הם קראו ל"בחינת הערכים האסתטיים של עבודתו, בטענה שיש להם זכות קיום מעבר למטרה שאותה שירתו", כפי שציין היסטוריון האדריכלות פרדריק קרופה. קרייר אף כתב ספר על שפאר ובו טען כי הזיהוי בין אדריכלות כשלו לבין משטר רודני נוגד את כללי ההיגיון משום שהוא "מבלבל בין מטרות פוליטיות לבין אמצעים תרבותיים".

האדריכל הישראלי שרון רוטברד משווה בין "תיאוריית החורבות" של שפאר (שמטרתה לדאוג כבר בשלב התכנון שחורבותיו של מבנה יהיו מרשימים) לבין מוזיאון האצ"ל בשכונת מנשיה בתל אביב, שנבנה מעל מבנה פלשתיני חרב. למרבה הצער, כותב רוטברד, כל השוואה בין החורבות של שפאר לבין החורבות במנשיה תהיה לטובתו של שפאר, "שכן אחרי הכל, החורבות של שפאר הן רק חורבות בכוח, והוא לא נטל על עצמו את הגשמת הפוטנציאל". ספרו של פסט לא מותיר ספק ששפאר נטל על עצמו את הגשמת הפוטנציאל בכך שהוביל את המלחמה, וגם ששפאר האדריכל ושפאר ה"אחר" הם אותו אדם עצמו.

פסט גם מפריך את הדעה כי שפאר היה אדריכל טוב. שפאר אולי חלם לרשת את פרידריך שינקל, גדול אדריכלי גרמניה במאה ה-19, אך כפי שמציין פסט, "לאמיתו של דבר, היה קרוב יותר לססיל ב' דה מיל", במאי ומפיק סרטי ראווה הוליוודיים תקופתיים.

בכתבת דיוקן, "אלברט שפאר, הדיקטטור של התעשייה הנאצית", שפורסמה ב"אובזרוור" הלונדוני ב-1944, כותב סבסטיאן הפנר, ההיסטוריון והעיתונאי הגרמני (שעזב את המדינה בתקופת הרייך השלישי), כי "מן ההיטלרים ומן ההימלרים נוכל להיפטר, אך השפארים - יהיה גורלה של הדוגמה הזאת אשר יהיה - עתידים להישאר עמנו זמן רב". במידה מסוימת, ועם כל ההסתייגויות הנדרשות, התחזית של הפנר שפסט מצטט בספרו התממשה במישור המשפחתי המיידי: בנו של שפאר, האדריכל אלברט שפאר הבן, מתכנן כיום את אחד הפרויקטים האורבניים הכבירים בסין החדשה, המזכיר לרבים את התוכנית שאביו עשה בשביל היטלר להקמת גרמאניה החדשה, בירת העולם.

*#