אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עצב בשערה

הסרט הביוגרפי החדש שביימה דיאן קוריס על הסופרת פרנסואז סאגאן, מחברת "שלום לך, עצבות", מצליח בצרפת. בביקור בישראל מספרת הבמאית הצרפתייה כי נמשכה לסיפורה של סאגאן מפני ש"כל חייה היו מעין התרסה נגד הקונפורמיזם"

תגובות

במאית הקולנוע הצרפתייה דיאן קוריס מאושרת. עיניה מרצדות וחיוך מאיר את פניה העירניים כשהיא מודה בכך. סרטה החדש, "סאגאן", ביוגרפיה של הסופרת הצרפתייה פרנסואז סאגאן, שיצא לאקרנים בצרפת בסוף השבוע שעבר, הוא הצלחה קופתית; יתרה מזאת, הביקורות מהללות אותו - "מעולם לא קיבלתי ביקורות כאלה", אומרת קוריס בגאווה - וזו שמחה גדולה בשבילה, מכיוון שסרטיה האחרונים לא זכו לאהדת הקהל או המבקרים. היא שמחה גם בשביל השחקנית סילווי טסטו, שמגלמת בסרטה את סאגאן. "עד עכשיו היתה סילווי שחקנית מוערכת אך מוכרת למעטים", אומרת קוריס, "כעת היא תיהפך לכוכבת".

פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שקוריס באה לישראל כאורחת שלו, ננעל במוצאי שבת בתל אביב בהקרנה חד פעמית של "סאגאן". קוריס מספרת שכאשר סיפרה לחברים שהיא מתכוונת לביים סרט על חייה של סאגאן, רובם הרימו גבה, הביעו אכזבה מהבחירה ושאלו "מה פתאום?" (את שתי המלים האחרונות אומרת קוריס בעברית. בסוף שנות ה-60 היא בילתה שנה בקיבוץ יחיעם, יחד עם בן זוגה מאז, הבמאי הצרפתי אלכסנדר ארקדי, שמלווה אותה בביקורה בישראל, ולמדה עברית, שרק מעט ממנה נשמר בזיכרונה).

(תצלום: דניאל צ'צ'יק)

הסרט שינה אותי

סאגאן התפרסמה ב-1954, בהיותה בת 18, כשראה אור הרומן הראשון שלה, "שלום לך, עצבות", שהיה לסנסציה בינלאומית. רומנים נוספים שלה, כגון "חיוך מסוים" ו"האם את אוהבת את ברהמס?", זכו אף הם להצלחה, וגם כמה ממחזותיה, כגון "טירה בשוודיה". כל אלה התהדרו גם בגרסאות קולנועיות נוצצות. ואולם, עם השנים נדחקה סאגאן לשולי התודעה בצרפת. "זילזלו בהישגיה הספרותיים", מספרת קוריס, "הפסיקו להתעניין בה אלא כמין ספק איקונה, ספק קריקטורה.

"אני עצמי לא התעניינתי בה בכלל, עד מותה ב-2004", היא מוסיפה. "יכולתי, למשל, לפגוש אותה, לו רציתי, אבל זה לא משך אותי. ואולם, במותה התמלאו העיתונים והמגזינים בכתבות עליה ובתצלומים רבים שלה, ודמותה החלה לרתק אותי. באיזשהו מקום מצאתי את עצמי בתוכה. האמת שלה נגעה בלבי. כל חייה היו מעין התרסה נגד הקונפורמיזם ואני מעריצה את החופש המוחלט שהיא חתרה אליו, את הצורך שלה לעצב את עתידה במו ידיה, את הצעקה שהיא הביעה נגד הכלל, מוסכמותיו וחוקיו. כולנו שואפים לעשות סרטים שישנו אותנו, אבל זה קורה לעתים רחוקות בלבד. העשייה של 'סאגאן' שינתה אותי".

זו הצהרה רדיקלית. למה את מתכוונת?

"סאגאן לא פחדה משום דבר. אני כן מפחדת, אבל ההתמודדות עם דמותה של סאגאן ויצירת הסרט גרמו לי לפחד פחות. החופש המוחלט שלה משך אותי, ודרכה גיליתי עד כמה אני איני חופשייה, ועד כמה אני שואפת להיות כזאת".

אבל סאגאן שילמה מחיר כבד בעבור החופש שלה. האם זה אינו מפחיד אותך?

"נכון שהסוף שלה היה עצוב", אומרת קוריס בחיוך, "אבל כמו שסילווי

טסטו אמרה לי בזמן הצילומים: 'כל הסופים הם עצובים'. ואגב, סילווי, נוסף על היותה שחקנית מצוינת היא גם סופרת, שכבר פירסמה שלושה ספרים מצוינים. רואים את זה

בסרט. כשהיא יושבת מול מכונת הכתיבה ומדפיסה, היא נראית באמת כמו סופרת".

משאלה שלא הוגשמה

לדעת קוריס, סיפורה של סאגאן מורכב מאוסף של פרדוקסים שהם שמקנים לדמותה את המהות האמביוולנטית המרתקת כל כך שלה. דמותה נעה בין שמרנות, שנבעה ממוצאה הבורגני, למרדנות; בין סנוביזם מסוים לליברליות מוחלטת; היא חתרה לחופש מוחלט אבל התמכרה לסמים; חיפשה אהבה בכל מקום אפשרי, ועם זאת נותרה בודדה; סבלה מאין-ספור צרות כלכליות ובריאותיות אך נהנתה מהחיים.

"כשהחלטתי לעשות את הסרט קראתי כל מה שנכתב עליה, כל ראיון שהתקיים עמה, והיא מעולם לא דיברה על חייה הפרטיים", מספרת קוריס. "פגשתי לפיכך את כל מי שהכירו אותה, כולל את בנה פאולו, שהיא היתה מנוכרת לו, ומהפגישות האלה נאסף החומר של חייה: ההצלחה המיידית, שני הבעלים שהיו לה, הרומנים שלה עם נשים, ההתמכרות לסמים, המחלות, הבעיות עם מס ההכנסה וכך הלאה".

השאלה היחידה שסרטך אינו מעלה היא איזה מין סופרת היתה סאגאן. טובה? חשובה?

"בסרט אומרת סאגאן שהיא היתה רוצה להיות סופרת גדולה. זו היתה משאלת חייה והיא לא הגשימה אותה. מכך, לדעתי, נבע ההרס העצמי שלה. איני חושבת שסאגאן היתה סופרת גדולה; אבל אני כן חושבת שספרה הראשון, 'שלום לך, עצבות', היה מעין יצירת מופת קטנה, ולא רק משום שהיא פירסמה אותו בגיל צעיר כל כך. הצמצום של הספר, היובש הסגנוני שלו, הקשיחות הרגשית והדיוק בתיאור היחסים בין הדמויות - כל אלה הופכים אותו לרומן מצוין, לדעתי. אבל היא לא הצליחה לחזור על ההישגים האלה בספריה הבאים".

קוריס מבקשת לדעת אם בישראל זוכרים את סאגאן או מתעניינים בה, ואני משיב בחיוב; לפחות לגבי הדור שאני משתייך לו, שזוכר את הסופרת ולו בזכות הרומן של יעל דיין "פנים חדשות במראה", שיצא לאור ב-1959, נכתב במקור באנגלית ונתפש אז כתשובה המקומית ל"שלום לך, עצבות". קוריס שמעה על הספר ומתעניינת לדעת מה אירע מאז ליעל דיין. היא גם יודעת שאחיה אסי דיין הוא שחקן (אך מופתעת לשמוע שהוא גם במאי קולנוע). היא צפתה בעונה הראשונה של הסדרה הטלוויזיונית "בטיפול", שבה כיכב, וכה התפעלה ממנה שרצתה לשכנע גורמים בצרפת להפיק לה גרסה צרפתית, אבל אף אחד לא היה מעוניין. זה היה לפני שרשת HBO האמריקאית רכשה את הזכויות לעיבוד הסדרה.

קוריס נולדה ב-1948 בליון. הוריה, יהודים ממוצא רוסי, נפגשו במחנה מעצר בצרפת של שלטון וישי. הם התחתנו, הולידו שתי בנות והתגרשו כעבור כמה שנים. האב נשאר בליון; האם היגרה לפאריס בחברת אשה וחיתה לצדה במשך שארית חייה. אחרי שקוריס שהתה בקיבוץ היא חזרה לפאריס, החלה ללמוד בסורבון, אך בעקבות אירועי מאי 68' נטשה את לימודיה. והיא ובן זוגה, ארקדי, החלו לעבוד בתיאטרון - היא כשחקנית, הוא כשחקן ובמאי.

שמונה שנים לאחר מכן מאסה במשחק ופנתה לבימוי סרטים. סרטיה המוקדמים עסקו בחומרים מחייה: סרטה הראשון, "Peppermint Soda" (1977), עסק בהשפעת הגירושים של הוריה על חייה הצעירים; סרטה הבא, "Cocktail Molotov" (1980), תיאר את קורותיה של מתבגרת מרדנית שבאה אף היא מבית הרוס. שני הסרטים נחלו הצלחה בצרפת, אבל את ההכרה הבינלאומית העניק לה סרטה השלישי והאוטוביוגרפי ביותר, "אהבה ממבט ראשון" (1983). הסרט, בכיכובן של איזבל אופר ומיו-מיו, הציג את סיפורם של הוריה והתמקד בתיאור הקשר המתפתח בין אמה לאשה שהיתה לבת זוגה.

בסרטיה הבאים נטשה קוריס את ההיבט האוטוביוגרפי של יצירתה, ובמאמרים רבים על אודותיה נשמעת מעין קובלנה על כך שהיא עשתה זאת. יש הרואים בכך את הסיבה להיחלשות יצירתה מאז. קוריס מודעת לטענה הזאת, אך מתנגדת לה בתוקף: "תפקידו של מי שעושה סרטים הוא להתפתח כל הזמן, להתקדם, לחקור עוד ועוד היבטים של המציאות שבה אנחנו חיים. אני בכלל מתנגדת לזה ששמים תוויות על אנשים בכלל ואמנים בפרט. התווית המהותית ביותר שהייתי צריכה להתמודד עמה היא העובדה שאני במאית, ולכן אני נדרשת לעשות סרטים על נשים, ואם לא, אני בוגדת במגדר שלי ובייעודי. האם מבמאים גברים דורשים ליצור סרטים רק על גברים? כל אדם שונה מרעותו, בין שהוא אשה או גבר, ולכן כל הסרטים שונים זה מזה, בין שביימה אותם אשה או גבר".

עם זאת, מעניין לשים לב למסלול שאת עושה מהאוטוביוגרפי בסרטייך הראשונים אל הביוגרפיה שמוצגת בסרטך הנוכחי. הם יש הבדל בין שני סוגי היצירה הללו?

קוריס מהרהרת זמן מה בשאלה ואחר כך משיבה שאולי יש כאן איזושהי מעגליות (אף ש"סאגאן" אינו הסרט הראשון שלה שהוא מעין ביוגרפיה ועוסק בדמות של סופרת; ב-1999 היא ביימה את הסרט "ילדי המאה", שגיבורתו היתה ז'ורז' סאנד). "איני חושבת שיש הבדל בין שני הסוגים. כפי שנטלתי לעצמי חופש יצירתי כשהצגתי את סיפורם של הורי, כך גם השתמשתי בחירותי כבמאית כשבאתי להציג את סיפורה של פרנסואז סאגאן. בין שזו אמי או סאגאן, אני מחפשת באחר את האני שלי. מהבחינה הזאת, אין הבדל בין השניים".

מי הבאה בתור?

"סאגאן" הוא הסרט הצרפתי השני של העת האחרונה שעוסק במיתוס צרפתי. קדם לו "אדית פיאף, החיים בוורוד" של אוליווייה דהאן, שהופק אשתקד, נחל הצלחה בינלאומית גדולה ואף זיכה את הכוכבת שלו, מריון קוטיאר, באוסקר. קוריס מודעת לכך שמתבקש להשוות בין שתי הביוגרפיות הקולנועיות האלה, אך טוענת שהן שונות בתכלית. "סאגאן היא משמעותית לדור מסוים מאוד", היא אומרת ומוסיפה שלא היה מעניין אותה לביים את הסרט על פיאף. "לפיאף היה כישרון גדול וחייה היו דרמטיים מאוד, אבל בכך זה מסתכם. במקרה של סאגאן רציתי להשתמש בחייה כדי לומר משהו רחב על החתירה לחופש והמחיר שמשלמים בעבורה".

אך קוריס מודעת לכך שההצלחה של "אדית פיאף, החיים בוורוד" סייעה לה להפיק את סרטה (וגם ליצור לו גרסה טלוויזיונית ארוכה יותר, שתשודר לאחר שהסרט יירד מהאקרנים בצרפת). בעקבות העניין שעורר סרטו של דהאן נוצר שיגעון לביוגרפיות, היא מספרת. בצרפת מתכננים להפיק ביוגרפיות של כל מי שרק אפשר; קוקו שאנל היא כנראה הבאה בתור, היא מוסיפה באירוניה.

*#