שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הצד הכי מוצלח שלי

"אני מרגיש היום פחות פוליטי מאי פעם", אומר סלמאן רושדי עם צאתו לאור של ספרו החדש, הזוכה לשבחי הביקורת אחרי כמה שנים שאהבה לקטול אותו. דמות היפהפייה בספר, הוא מודה, מבוססת על דמותה של זוגתו לשעבר, שעזבה אותו בהודעת דואר אלקטרוני

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פטרישיה כהן | ניו יורק טיימס

בספרו החדש של סלמאן רושדי, "The Enchantress of Florence" (הקוסמת מפירנצה), אסור לסמוך על המלה הכתובה. בספר, שעלילתו נמתחת בין ארמון האבן האדום של הקיסר המוגולי הגדול אכבר לבין הפלאצו הפלורנטיני של מקיאוולי, אחת הדמויות נמחקת מההיסטוריה הרשמית, דמות אחרת קיימת על הנייר בלבד ודמות שלישית מתוארת באופן מוטעה לחלוטין.

רושדי מכיר היטב את ההרגשה. בעיני מיליוני אנשים שמעולם לא קראו מלה שכתב, רושדי - או הדמות התקשורתית שלו - הוא מנאץ מתועב של האיסלאם, נתין בריטי יהיר וכפוי טובה או חבר בחוג סילון ספרותי וחובב דוגמניות צעירות.

"יוצרים קריקטורה שלך, ואז משתמשים בה כדי לתקוף אותך", הוא אומר. לצערו, בשנים האחרונות האפילה הדמות התקשורתית המגוחכת שהודבקה לו על הסופר. "האדמה מתחת לרגליה" (1999) ו"זעם" (2001; לא תורגם לעברית) נקטלו ללא רחמים בידי כמה מבקרים. גם "שאלימר הליצן", ספרו הקודם, התקבל בהתלהבות חלקית.

"הקוסמת מפירנצה" עשוי בהחלט להחזיר את הספרות של רושדי לאור הזרקורים. בבריטניה רוב המבקרים יצאו מגדרם. אורסולה לה גווין תיארה אותו ב"גרדיאן" כ"מבריק, מרתק ושופע"; ג'ון סאתרלנד, שהיה שופט בפרס מאן-בוקר, כתב ב"פייננשל טיימס" ש"אם רושדי לא יזכה השנה במאן-בוקר אני מוכן לטבול את העותק שקיבלתי בקארי ולאכול אותו".

כשיר ופנוי

מאז שספרו "פסוקי השטן" גרם לאיאתוללה חומייני להוציא חוזה על ראשו ב-1989, רושדי הוא לא סתם עוד סופר. בעקבות הפתווה של חומייני הוא ירד לחיי מחתרת מסויטים שנמשכו כמעט עשור, עד שאיראן ביטלה את תמיכתה בפסק ההלכה. אחר כך באו השנים שבהן נהפך ליעד פפראצי מועדף - וגם עזב את אשתו השלישית ובנו לטובת פדמה לקשמי, דוגמנית ממוצא הודי צעירה ממנו ב-23 שנים.

בחודש יוני שעבר, כשהמלכה אליזבת העניקה לרושדי תואר אבירות, הוא שב והיה יעד להתקפה, ולא רק מצד מוסלמים בכל רחבי העולם. שותפים לדרך הפוליטית מתחו ביקורת על כך שרושדי, השמאלן המושבע, מוכן לקבל תואר כבוד אימפריאלי, ושמרנים השתלחו בו בטענה שהוא מסכן שוב את ביטחונה של בריטניה. "די נפגעתי ונדהמתי מההתקפות עלי", הוא אומר. "אני לא מצליח להבין מה מקור הטינה".

כמה שבועות לאחר מכן בישרה לו לקשמי, בהודעת דואר אלקטרוני, שהיא עוזבת אותו. מאז, כשהוא יוצא לשתות משהו עם אשה נאה, הוא סופג כותרות בנוסח "סלמאן רושדי יוצא שוב לציד במידטאון" (כותרת שהופיעה בחודש שעבר במגזין "ניו יורק"). "כל השמות שזרקו לאוויר בדיווחים האלה לא נכונים", הוא אומר כדי להעמיד דברים על דיוקם. "אני כשיר לגמרי, רווק ופנוי".

הסופר איאן מקיואן, חבר קרוב של רושדי זה 25 שנה, מתאר את הרכילות סביבו כ"סיכון מקצועי". הוא מוסיף שלרושדי יש עדיין קהל מעריצים ענק (כולל כאלה שמעריכים את הופעותיו על הבד; רושדי הופיע בתפקיד עצמו ב"יומנה של ברידג'ט ג'ונס" ב-2001 וגילם לאחרונה גינקולוג ב"כשהיא מצאה אותי"). רושדי מספר שבעקבות הפרידה מלקשמי ("פצצת אטום שנפלה באמצע הסלון בזמן שניסיתי לעבוד") התקשה ליצור, אבל בסופו של דבר הצליח לחזור לתלם בזכות "חיים שלמים של משמעת עצמית".

יופי ובגידה נוכחים גם ב"הקוסמת מפירנצה". "לא ציפיתי שאשה כל כך יפה לא תנהג בעדינות", אומר המאהב של קארה קוז המסתורית כשהיא עוזבת אותו. "לא ציפיתי שהיא תתנתק ממני בקלות רבה כל כך, כאילו רק החליפה נעל. לא ציפיתי שתשבור את לבי". קשה שלא לתהות אם לקשמי שימשה דגם לדמותה של קוז. רושדי עונה שכן ומוסיף בצחוק, "אבל לא כל אשה יפה היא אשתי לשעבר. יש כאלה שחושבים שאת 'האדמה מתחת לרגליה' כתבתי על פדמה, אף על פי שחיברתי אותו לפני שבכלל פגשתי אותה".

הספר החדש לא מסתפק רק ביופי, אלא עוסק גם בהיסטוריה, בדת, במזרח מול מערב - נושאים שהעסיקו את רושדי מאז ומעולם. הוא נפתח בסיפור על מערבי מסתורי וזהוב שיער שנוסע לפגוש את הקיסר אכבר כדי לחשוף לפניו סיפור מופלא (חשיפה שמתבצעת בהדרגה ובצורה שלא היתה מביישת את שחרזדה). "מוגול האהבה", אחד השמות שמאמץ אותו נוסע, מספר לאכבר שקשר דם מחבר ביניהם - הצהרה לא סבירה לחלוטין לנוכח העובדה שבמאה ה-15 לא התקיימו קשרים בין מזרח למערב (וגם בגלל צבע השיער שלו).

הרקע חובק העולם של הרומן אופייני לאמן מהגר כמו רושדי, חלוץ בתחום של "ספרות העולם" שמרבה לעסוק בעקירה. "אני מקנא באנשים כמו פוקנר ויודורה ולטי שמסתפקים בנקודה זערורית אחת של העולם במשך כל חייהם", הוא אומר.

לכתוב זה מפחיד

רושדי מתגורר כיום במנהטן, אבל נוסע בקביעות ללונדון כדי לראות את משפחתו ומקיים לוח זמנים צפוף של הרצאות ברחבי צפון אמריקה ואירופה. נושא שחוזר ועולה ב"הקוסמת מפירנצה" הוא האשליה שאפשר לחזור הביתה אחרי מסע ארוך כדי למצוא שלווה. רושדי עשה מחקר היסטורי מקיף לצורך כתיבת הספר - וצירף אליו רשימה ביבליוגרפית של 83 ספרים. לדבריו, המטרה היתה בין השאר למנוע האשמות בהעתקה.

כך, למשל, התיעוד היחיד שקיים למבצע העותמני נגד דרקולה הוא יומן שכתב חייל יניצ'רי סרבי צעיר ושמו קונסטנטין, שמתאר כיצד הגיע לעיירה וגילה 20 אלף בני אדם משופדים על יתדות עץ. "התמונה שרדפה אותי יותר מאחרות היתה של אמא עם תינוק. הוא מתאר שם 'עורבים שמקננים בחללים שהותירו שדיה' - אלה המלים שלו, לא שלי", רושדי אומר וחושף את מקור המשפט שמופיע ב"הקוסמת מפירנצה". "אבל מי יכול לתאר את זה בצורה יותר מוצלחת?"

רושדי תיעד את חייו בשנים שבילה בצל הפתווה ומכר את היומן לאוניברסיטת אמורי באטלנטה, שם הוא משמש סופר אורח. עם זאת, הוא אינו מתכנן כרגע לכתוב ספר זיכרונות. "ייקח לי שנה לשקוע לתוך זה בחזרה, עוד שנה או שנתיים לכתוב את זה ועוד שנה או שנתיים לדבר על זה; זה אומר להכניס את עצמי שוב לתוך מצב נפשי נורא לחמש או שש שנים. לא ממש בא לי".

מה היה קורה לכתיבה שלו ללא הפתווה? "אני לא יודע מה התשובה", הוא אומר. אם היתה לכך השפעה, הוא אומר, היא באה לידי ביטוי בכך ש"אני מרגיש היום פחות פוליטי מאי פעם. זה כבר לא מביא אותי לכתוב". גם אם אינו כותב על פוליטיקה, רושדי אומר שבעיניו כתיבה היא עיסוק מפחיד - "האם אחזיק מעמד עד הסוף?" - ומלהיב בעת ובעונה אחת. "ישנו האני הכותב, שהוא לא בדיוק הדמות החברתית שלך, האני שאתה מצליח להגיע אליו רק כשאתה כותב. לפחות אצלי, אני חושב שמדובר בצד הכי מוצלח שלי. אני מרגיש טוב כשאני יכול להיכנס לנעליים האלה, טוב יותר מבכל מצב אחר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ