אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנחנו נבוא

"האמנות של רפי לביא נראית טרייה לגמרי כיום", קובעת דורית לויטה, שנבחרה לאצור את התערוכה של האמן המנוח בביאנלה הבאה בוונציה

תגובות

בכרטיס הביקור של דורית לויטה הרטן, שנבחרה לאצור את התערוכה של רפי לביא בביאנלה הבאה בוונציה, מופיע רק שמה. ללא התואר "אוצרת". מדבריה אפשר להבין שזהו בעצם אקט של מחאה. מחאה נגד הקלות הבלתי נסבלת שבה כל אחד מגדיר את עצמו היום אוצר או אוצרת. "אני לא רואה באוצרות מצב קיומי", אומרת לויטה, "אלא לצורך העניין".

השבוע ביקרה בארץ ביקור ראשון במסגרת העבודה על התערוכה. לויטה, שחיה בברלין כבר כ-30 שנה, נפגשה עם עשרות אנשים שליוו את לביא ואת יצירתו: אילנה אשתו, האמנים יאיר גרבוז, מיכל נאמן ודוד גינתון, האספן בנו כלב, האוצרים יונה פישר, שרית שפירא ושרה בריטברג סמל. היא ביקרה בתערוכה שמוצגת בימים אלה בגלריה גבעון, גלריית הבית שלו, שם מוצגות העבודות האחרונות שעשה ונסעה למשכן לאמנות בעין חרוד - שם מוצג אוסף העבודות שהשאיל למוזיאון, שכולל עבודות שהחליף עם אמנים אחרים והיו תלויות בביתו.

(צילום: דניאל צ'צ'יק)

רבים הופתעו מהבחירה של לביא לייצג את ישראל - לא רק משום שלביא נפטר לפני כשנה (זו הפעם הראשונה שאמן מת נבחר לייצג את ישראל) אלא מהסיבה שהביאנלה היא אירוע עכשווי ונוצץ ולא סיכום היסטורי. את הביקורת אפשר היה לשמוע ביום העיון "כוכב נולד" שנערך בשבוע שעבר במוזיאון חיפה. "עכשיו שכל האוצרים רוצים לבוא, שיש התעניינות כזאת באמנים ישראלים בעולם, בקרוב מגיעה משלחת גדולה של כמה אוצרים של מוזיאונים רציניים בארצות הברית, מה נראה להם היום את רפי לביא?", אמרה רבקה סאקר, מנהלת סניף סותיבס בישראל.

נסים טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה, הוסיף בציניות: "לבחור ברפי לביא לביאנלה זה כמו לבחור ביפה ירקוני לאירווזיון. לא, כמו לבחור בשושנה דמארי". גם האמן גל וינשטיין ביקר את החלטת הוועדה: אני חושב שזו בחירה צינית ממניעים פוליטיים ואסטרטגיים", אמר.

גם הבחירה בלויטה הפתיעה. בניגוד לאוצרות מרכזיות כמו שרה בריטברג סמל, שבנתה סביבו את התזה של דלות החומר ושרית שפירא, שהפכה אותו 30 שנה אחר כך לאמן סימבולי ולמספר סיפורים, לויטה כמעט ולא הכירה אותו ולא עבדה אתו. המפגש היחיד ביניהם התרחש לפני כשנתיים וחצי כשבחרה עבודה שלו לתערוכה "העברים החדשים" שאצרה במוזיאון מרטין גרופיוס באו בברלין.

לכן הטלפון שהגיע פתאום באמצע היום מעידית עמיחי, מנהלת המחלקה לאמנות פלסטית ומוזיאונים במשרד התרבות, הפתיע גם אותה. "אבל אני אוהבת הפתעות", היא אומרת. "מאוד מצא חן בעיני שהם בחרו ברפי ומובן שעוד יותר מצא חן בעיני שהם בחרו בי. כשמציעים לך לאצור תערוכה של רפי לביא זה גם כבוד, גם שמחה וגם אתגר. בדרך כלל בוחרים באנשים שיושבים בארץ, הפעם הם כנראה החליטו לשבור מוסכמות".

היו כאלה שהתפלאו שהוועדה לא בחרה אחת משתי האוצרות שמזוהות אתו יותר מכל: בריטברג סמל ושפירא.

"אני לא שמעתי על זה. להיפך. נתקלתי רק בנדיבות וברצון לעזור. אני לא מכירה מקרה שאוצר מחובר לאמן. לאוצרים אין בעלות על אמנים. אם לאוצר היתה בעלות על אמן אז יורגן, בעלי, היה צריך לכעוס שמישהו אחר עושה תערוכה לגרהרד ריכטר ואני הייתי צריכה לכעוס שעושים תערוכה על אביבה אורי. שתי האינטרפרטציות המרכזיות שעלו בהקשר שלו עד עכשיו, של בריטברג סמל ושפירא, הן חכמות ומאירות עיניים, אבל ברור שכל אמן בקנה מידה שלו ראוי לעוד ועוד פרשנויות. זה רק מעשיר את יצירתו. אין לי כוונה לגלות את רפי מחדש. החפירה הארכיאולוגית, שנגמרה אצל אנשים אחרים, מתחילה אצלי עכשיו. אני רק בתחילת הדרך".

היה לך קשר אתו?

"לא הייתי קשורה למעגל שסבב אותו. כיבדתי את מה שעשה אבל לא נוצרה הזדמנות לעבוד אתו, בעיקר מפני שלא חייתי פה. ההיכרות עם אמן היא עוד משטח עבודה אבל לא היחיד. יורגן עשה תערוכה על קרוואג'ו, הוא לא הכיר אותו קודם ולא שתה אתו קפה. אני קוראת את כל מה שנכתב על רפי לביא ולומדת. ישנו הטקסט שכתב דוד גינתון והמאמרים שכתב עליו גרבוז. אילנה מסבירה דברים שאף אחד אחר לא יכול להסביר. אני מתכוונת לבקר בארץ עוד הרבה פעמים ולראות את כל העבודות שלו שנמצאות אצל אספנים".

את חושבת שהיצירה של לביא, שנתפשת כמקומית מאוד, יכולה לדבר גם למי שבא מבחוץ?

"יש אמן טוב או לא טוב. כל הדברים האחרים כמו מקומי, לא מקומי, לא רלוונטיים. השאלה היא אם הוא יצר אמנות שמשנה אותך, שהיא טובה, שהיא מעולה".

ואת חושבת כך?

"אם לא הייתי חושבת כך לא הייתי עונה לוועדה: ‘לכבוד לי'".

אז איך את מסבירה שעד היום שום אוצר בינלאומי לא "גילה" אותו?

"הוא לא היחיד. הוא משתייך למועדון מאוד מכובד שבו נמצאים גם חברים כמו משה גרשוני ומשה קופפרמן, זה קשור לפרמטרים שאין להם קשר לאמנות. האיכות היא רק רכיב אחד בתמונה כולה. היום העובדה שאתה אמן טוב לא מבטיחה לך הצלחה בינלאומית. אני רואה אמנות שנמכרת במחירים אסטרונומיים ובעיני זו לא אמנות טובה. אנחנו חיים בתקופה שקיים בה סוג של היפוך: פעם יצירת אמנות טובה היתה נשפטת על פי איכותה, היום היא נשפטת על פי מחירה. אבוי לכולנו שחלק גדול מהאמנות משתתפת בסיפור הזה. זה תהליך ההשחתה. אנחנו יכולים לא להשתתף בתהליך הזה ועדיין לא להיחשב נאיוויים".

ובכל זאת יש אמנים מהדור ההוא שכן הצליחו בסצינה הבינלאומית: למשל מיכה אולמן, דני קרוון.

"כן, אבל הם יצאו החוצה. אלה אמנים שיצרו קשרים בחו"ל. אם לא יצאת ולא יצרת את הקשרים אז זה לא קרה. יש משהו הרואי בלהיות אמן ישראלי בארץ כי נורא קשה לתפוס מפה את תשומת הלב הבינלאומית".

איך את מתכוונת להציג את רפי בהקשר בינלאומי? זה בכלל אפשרי?

"אני חושבת על זה. אנחנו בהתחלת תהליך. האמירה שרפי זקן, שרפי אנכרוניסטי, היא אידיוטית. למה? כי אם ביקרת בביאנלה האחרונה של הוויטני או בזו של ברלין, אם את רואה תערוכות של אמנות צעירה, את פתאום מבינה שהאמנות הזאת מגיבה לכל אותם תהליכי השחתה שדיברתי עליהם קודם. איזה סוג של אמנות את רואה שם? דברים שנלקחו מהרחוב, שברים, חפצים שעשו להם אסמלבאז', משהו מינורי באוויר - ורפי יושב בתוך האסתטיקה הזאת כאילו הוא נולד לתוכה. הוא נראה טרי לגמרי וכאן אני אומרת שיש לי מזל אדיר. אבל זה היה נכון להציג אותו גם אם הוא לא היה בדיוק מתאים לאופנה האחרונה ששולטת עכשיו. אנחנו אנשים עם היסטוריה, לא אנשים שנולדו אתמול, וראוי לנו לזכור את זה".

את חושבת שהאמנות המינורית שלו יכולה להיראות בתוך פארק השעשועים הענק הזה?

"מי שיש לו עיניים יסתכל. אנחנו יודעים שזו לא פעולה שכיחה בעולם האמנות ובוודאי לא בימים הראשונים של הביאנלה, כשכל אנשי המקצוע מתרוצצים ממקום למקום אחוזי תזזית כדי לראות כמה שיותר ולא רואים כלום. אנחנו מביאים אתנו מתנה. לא הרבה אנשים ראו את רפי ואין לי ספק שלהרבה מהם זה יהיה סוג של גילוי, הנאה צרופה שהדבר הזה ישנו במחוזותינו".

יכול להיות שפתאום יגידו: איזה אמן גדול פעל פה ולא ידענו?

"הארץ לא היתה סגורה על בריח. אני מתארת לעצמי שאוצרים באו לארץ וראו את העבודות שלו. את יכולה לשאול למה אותם אנשים לא הרימו את הכפפה".

למה?

"אני לא יודעת, אני לא הם. אני זוכרת שחברי הוועדה שבחרו ברפי ובי אמרו: ‘מה יהיה? אנשים לא ייכנסו ולא יראו', ואז הם גם אמרו דבר נורא יפה בעיני: ‘אנחנו נבוא'. אנחנו נבוא, וזה המוטו שלנו".

*#