אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יורים ובוכים, אבל אחרת

"ואלס עם באשיר", סרטו של ארי פולמן שהוקרן בבכורה אתמול, הוא יצירה מרשימה, וגם הבעיות שלה מעניינות

תגובות

הוויכוח סביב "ואלס עם באשיר", סרטו של ארי פולמן, יתעורר בוודאי במלוא עוזו כאשר הסרט, שמשתתף השנה בתחרות המתקיימת בפסטיבל קאן ה-61, יעלה על האקרנים בישראל. אלה כמה רשמים ראשונים מהסרט, בעקבות הקרנתו לעיתונאים, שהתקיימה שלשום. אתמול בערב היתה ההקרנה החגיגית הרשמית שלו.

אין ספק שסרטו של פולמן הוא יצירה מעניינת מאוד ואף מרשימה. עם זאת, היא אינה נטולת בעיות; אבל גם הבעיות של "ואלס עם באשיר" הן מעניינות, מאחר שהן מאירות את נפתוליה של הנפש הישראלית בהתייחסותה לעצמה, להיסטוריה הפרטית והלאומית שמעצבת אותה ולמקום שבו היא מנסה לשרוד במידה האפשרית של הגינות ויושרה.

פולמן מגדיר את סרטו כ"סרט אנימציה דוקומנטרי". זו הגדרה נועזת מאוד, מאחר שהיא נדמית כמשלבת בין שני קטביה המנוגדים של אמנות הקולנוע: בין האמיתי בשיאו למדומה בשיאו. אבל האם לא כל סרט קולנוע - עלילתי או תיעודי - הוא שילוב בין שני הקטבים האלה? האם פולמן, בהחלטתו ליצור סרט אנימציה דוקומנטרי, אינו אך ורק מושך את הקיטוב הזה, שהוא מהותי לקולנוע, לקיצוניותו הרבה ביותר?

גיבור הסרט הוא פולמן בעצמו, שבעקבות פגישה עם חבר, שמספר לו על סיוט שהוא חווה מימי היותו חייל במלחמת לבנון הראשונה, מחליט להתמודד עם זיכרונותיו מאותה מלחמה. רוב הזיכרונות מודחקים; הוא אפילו אינו זוכר שנכח בביירות כאשר אירע הטבח בסברה ושתילה. הוא יוצא למסע כדי למצוא מחדש את הזיכרונות שאבדו לו, ולשם כך מראיין שורה של חברים לקרב וגם את פרופ' זהבה סולומון, חוקרת טראומה המתמחה בהתמודדות עם זיכרונות מודחקים, אולי אף מומצאים, והעיתונאי רון בן ישי.

קשה לתאר כיצד סרטו של פולמן היה יוצא לולא החליט, לטענתו מהרגע הראשון, שלא להציג אותו בפורמט קולנועי דוקומנטרי מקובל. החלטתו להפוך את סרטו לסרט אנימציה, שבו כל הדמויות וכל האירועים המתוארים מצוירים, היא הברקה שגואלת את התוצאה מכמה מהסכנות הגדולות ביותר שעמדו בפניה.

גם כך, בצורתו הנוכחית, משתייך "ואלס עם באשיר" לקולנוע התיעודי הישראלי האישי, שמתרפק על ייסוריו של היוצר, הופך אותם לעתים קרובות למשמעותיים יותר מאלה של הדמויות הנוספות המופיעות בסרט, והוא מביע לעתים קרובות גם מידה מרתיעה של התייפייפות, רגשות אשם ורחמים עצמיים.

אפשר אפילו לכלול את "ואלס עם באשיר" ברשימת היצירות הישראליות, קולנועיות ואחרות, שמשתייכות לקטגוריה של "יורים ובוכים". אבל מה שיכול היה להיות לא נעים אילו הוצג בסרט תיעודי "רגיל", נגאל מהמבוכה הזאת בזכות החלטתו של פולמן להציג את סרטו בפורמט של סרט אנימציה. המחמאות מגיעות לדוד פולונסקי, מנהלו האמנותי של הסרט, וליוני גודמן, שהיה ממונה על האנימציה.

האנימציה המרשימה מאוד יוצרת מרחק בין הצופים לאירועים המתועדים בסרט. היא מאפשרת לפולמן לכלול בו סצינות שעולות בזיכרונותיהם של המרואיינים בסרט - מרשים במיוחד הקטע שעוסק ברוני דייג, חייל שננטש על ידי חבריו, ושחה חזרה אל כוחות צה"ל - ואף שתי דמויות לכאורה פיקטיוויות (שניים מחבריו של פולמן סירבו להופיע בסרט; לפיכך הם מעוצבים באופן אחר מכפי שהם נראים במציאות, ואת קולותיהם מספקים השחקנים מיקי לאון ויחזקאל לזרוב). אבל החשוב מכל הוא תחושת הניכור שנוצרת בזכות האנימציה, והיא מאפשרת לסרט להתעצב ליצירה שעוסקת במהותו של הזיכרון עצמו.

חבר השופטים בפסטיבל, בערב הפתיחה, מימין: אפיצ'טפונג ורסטגון, אלפונסו קוארון, נטלי פורטמן, ראשיד בושארב, מרז'אן סטראפי, סרג'ו קסטליטו, ז'אן בליבר, שון פן היו"ר ואלכסנדרה מריה לארה | תצלומים: רוייטרס

במישור הרחב ביותר שלו מתעד "ואלס עם באשיר" התמוטטות נפשית ואת מהותו של הלם הקרב שגיבור הסרט, כלומר פולמן בעצמו, חווה 20 שנה לאחר האירועים שהניבו אותו (ואף שפולמן עבד על הסרט במשך ארבע שנים, זיכרונה של מלחמה נוספת שאירעה בלבנון בזמן שיצר את הסרט מעיב עליו, גם אם אותה מלחמה "חדשה" אינה מוזכרת בו).

התמוטטות נפשית והלם קרב אינם נושאים שקל להביע על בד הקולנוע. היו כבר סרטים ישראליים, רובם עלילתיים, שניסו לעשות זאת ולא הצליחו. לכן הצלחתו של פולמן לעשות זאת היא ההישג הבולט ביותר שלו. "ואלס עם באשיר" פועל מעבר לסרט התיעודי ומעבר לסרט העלילתי בקטגוריה משל עצמו.

הבעייתיות הרבה ביותר של הסרט נוגעת להתייחסותו לטבח שאירע בסברה ושתילה, ולמקומה של האשמה הישראלית בזיכרון של אותו אירוע. מצד אחד, יש בסרטו של פולמן חריפות רבה; אבל מצד שני, יש בו גם מידה של התחמקות מהתמודדות חזיתית עם אותה אשמה. סביר להניח שאת עיקר הוויכוח יעורר ההיבט הזה של הסרט, ותהיה מעורבת בו כל הקשת הפוליטית המקומית, מימין ועד שמאל.

מעניין גם כיצד הקהל יגיב לסרט שהוא יצירה כה חריגה לא רק בנוף הקולנועי המקומי, אלא גם הבינלאומי (הקהל שצפה בסרט בקאן עקב אחריו בדריכות ובסופו נשמעו מחיאות כפיים). יש לקוות שתהיה לו היענות, מאחר שהסרט, על הישגיו הניכרים ובעיותיו המרתקות, הוא נדבך נוסף בשיח הקולנועי הישראלי שעוסק בהיסטוריה ובזיכרון, במקומו של הפרט בתוך הקולקטיב, וביחס של שניהם אל המקום הזה.

*#