אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה פתאום קשקושים

"מבוגרים שואלים בן שנתיים, 'מה ציירת'? הם לא מסתכלים", אומרת מלכה האס, הגננת הראשונה של שדה אליהו וחוקרת של ציורי פעוטות. אוסף ציורי הילדים העצום שלה זכה באחרונה להכרה מאוניברסיטת הרווארד

תגובות

שעת צהריים מוקדמת. גברת מבוגרת עם מקל צועדת בצעד קל לכיוון חצר הגרוטאות של גן הילדים בקיבוץ הדתי שדה אליהו. מאור עיניה של האשה המתקרבת ל-90 הועם, אך היא הולכת בביטחון בשבילי הקיבוץ, הממלכה שלה. החום לא ניכר בה ולא העייפות; אולי כי היא עשויה מהחומר שקורצו ממנו חלוצים.

המחנה המוזר בקדמת הגן לא מזכיר חצר. גם ילדים לא נראים לעין. אבל מלכה האס, שהיתה הגננת הראשונה של הקיבוץ ובנתה את גן הילדים הזה בשנות ה-40, אינה מנידה עפעף. יושבים וממתינים. כעבור דקות מספר הילדים מתגלים פתאום מתחת לשולחנות, קופסאות וחפצים אחרים. הם היו שם כל הזמן.

שלוש ילדות קטנות קוראות לה מאי שם בקולות ציפוריים. רוב האנשים שפגשתי בביקור בקיבוץ הפגינו כלפי האס יראת כבוד מהולה בהערצה. אחרי הכל מדובר במי שפיתחה תורה פדגוגית לגן הילדים, ודורות של גננות ומטפלות השתלמו אצלה. אבל עושה רושם שהילדות דווקא מרגישות טבעי לגמרי ליד הגברת לבנת השיער. "פתחנו מכולת", מדווחת במלוא הרצינות אחת "הידידות הקטנות", כפי שהאס מכנה אותן. פניה נוהרות כשהיא מתחילה לתחקר אותן ולרדת לפרטים הקטנים.

ציורי מערות

דומה כי מפעל החיים של האס קשור בליקוט הפרטים הסמויים מהעין של עולם הילדות. זה יותר מ-60 שנה היא עוקבת אחר התפתחות פעוטות ומתבוננת בציורי ילדים. בחדר השינה שלה מקוטלגים בסדר מופתי כרבע מיליון ציורי ילדים שנעשו בקיבוץ החל ב-1958. היא מתעמקת בקווים, בקווקווים, בסלילים ויתר הצורות שילדים בני שנתיים ושלוש מציירים. רק עמי ארצות רואים בהם קשקושים. "מבוגרים שואלים פעוט בן שנתיים 'מה ציירת'? הם לא מסתכלים", היא אומרת בפסקנות וכמו רומזת שלא מתאמצים מספיק.

מלכה האס וציורי ילדים מהאוסף שלה. מוצאת השקה בין ראשית הפעילות הגרפית של האדם להתפתחות התרבות האנושית בכלל | תצלום: תומר נויברג / ג'יני

לפי האס, המחקר המקובל של ציורי הילדים מתחיל מרגע שילדים מציירים צורות שאפשר לזהותן, כמו בית או פרח, רק משום שהסימנים המוקדמים יותר מביכים את רוב המבוגרים. ההתבוננות שלה בהתנסויות הראשונות בציור הובילה אותה לפיתוח הפדגוגיה של הילדות המוקדמת. "רק בטעות מכנים את הגיל הזה הגיל הרך. זהו גיל קשה מאוד", היא אומרת בנימה אירונית.

האס, אוטודידקטית ששאבה את הידע שלה על הילדות והטבע האנושי מפרויד, פיאז'ה ותיאורטיקאים אחרים, רואה בראשית הפעילות הגרפית של האדם עניין בעל ערך אוניוורסלי המשיק להתפתחות התרבות האנושית בכלל והאמנות בפרט. היא מציינת, למשל, שפעוטות בכל העולם מציירים אותם דימויים בהתנסויות הראשונות שלהם בציור, ושציוריהם דומים דמיון מפתיע לאלה שאפשר לראות גם באמנות הפרהיסטורית על קירות של מערות, וגם באמנות שבטית קדומה.

אין זה מקרה ש"ביתן הציור", שבו ציירו ילדי שדה אליהו לדורותיהם, מזכיר מערה. הכניסה לביתן, בתחתית מגדל המים, צדדית. לפני הדלת יש להקיף גזע עץ עבות. "צריך להתאמץ כדי להגיע לכאן", מעירה האס כשאנחנו יורדות בטור. כשהדלת נפתחת אפשר להבין את הקסם שהילך המקום הנסתר והמנותק על הילדים בגיל בית הספר היסודי שבאו לצייר כאן בשעות אחר הצהריים. פלטה ארוכה מעץ חוצה את החדר הלא גדול לרוחבו. על הקירות תלויים ציורים.

ב-1998 זכה ביתן הציור להכרה אמנותית, ועבודות של ילדים (וגם של הוריהם) הוצגו במשכן האמנות של עין חרוד. באחרונה זכתה עבודתה של האס גם להכרה בינלאומית; כ-2,000 ציורים מאוסף ציורי הילדים שלה נסרקו השנה למאגר המידע של אגף היודאיקה של ספריית אוניברסיטת הרווארד בבוסטון, הנחשב לארכיון היהודי הגדול בעולם. האוסף, שיוצג בקטלוג האגף השנה, התקבל כתיעוד של תקופה, של ילדות ישראלית בקיבוץ. 50 ציורים מתוך עבודות שנעשו בחמישה עשורים בביתן הציור, שצבעוניותם וחושניותם כמו פורצות מהדף, יוצגו בתערוכה שתיפתח באוקטובר בכנס על תרבות וחינוך במדינת ישראל לרגל 60 שנות המדינה. האס תרצה בהרווארד על עבודתה, ובאגף ליהדות גם מתכוונים לתעד את עבודתה בתחום הפדגוגיה של הילדות המוקדמת. אין ספק שזה יהיה שיא במפעל החיים של האס, ששמה הולך לפניה בקיבוצים ושבמשך שנים הרצתה בסמינר להכשרת מורות וגננות "אורנים" של התנועה הקיבוצית. לא קשה להבחין שההכרה של אוניברסיטת הרווארד מסבה לה נחת. "עקפתי אותם", היא אומרת, בעיניה זיק מרדני, ומתכוונת לממסד האקדמי בארץ שלא הכיר בה.

פטפוטים בחצר

שערה גזוז בתספורת קצרה, מבטאה לא משאיר מקום לספק - יקית עד לשד עצמותיה. האס נשואה לקלוני, הוא קלונימוס (שם שניתן לרבני אשכנז). שניהם נציגים של שכבה תרבותית ומשכילה של הציונות הדתית שעלתה מאירופה. לבני הזוג שלושה בנים. היא נולדה ב-1920 בברלין ומתארת ילדות משופעת חום ואהבה שהניחה את היסודות לדרך החיים היצירתית שלה. "זה היה בית אמנותי ועשיר בתרבות. ציירתי כל הילדות", מספרת האס. בת 14 הצטרפה לתנועת נוער ציונית דתית ללא ידיעת הוריה. שם פגשה את קלוני ובגיל 15 הצליחה לשכנע את הוריה שירשו לה לעלות לארץ בעליית הנוער. תחילה הגיעו לחדרה ואחר כך, כשהיו בני 18, נשלחו השניים, שאחר כך גם נישאו, ליישב את עמק בית שאן השומם והיו ממקימי הקיבוץ שדה אליהו. משפחתו של קלוני נספתה בשואה אך משפחתה של האס, הוריה ואחיה הצליחו להימלט ברגע האחרון מברלין הבוערת לארצות הברית.

כשהחלו להיוולד ילדים לדור החלוצים הראשון, האס החליטה ללמוד גננות בסמינר הקיבוצים. במשך 20 שנה עבדה כגננת ובהמשך לימדה גננות. בשלב מסוים, היא מספרת, עמדה בפני בחירה אם להיות אמנית או מחנכת, והיא בחרה בחינוך אך לא ויתרה על האמנות.

האס תרמה לקיבוץ בין השאר את חצר הגרוטאות - מושג שהיא טבעה - מרחב עתיר גירויים וזירות פעילות לפעוטות. לילדי הגן הניחה לבנות את העולם בדרכם, בשטח פתוח, בחומרים שמצאו ומתוך דיאלוג עם חבריהם והסביבה. "בניגוד למה שחושבים, היציאה לחצר הגן אינה זמן לשחרור עצמות לילדים ולגננת לשבת רגל על רגל", אומרת צילה גביש, שהיתה תלמידתה וכיום שותפתה לעבודה ולהוראה. "זה הזמן המשמעותי בגן. במערכת החינוך הפכו את היוצרות. המפגש, פטפוטי הגננת, הוא זמן הלימוד החשוב, וכל השאר שולי".

אך ללא ספק המקום שמבטא את היצירתיות של האס הוא ביתן הציור. "בחדר ציירו בעמידה והציורים מוסמרו לקירות", מספרת ורדה גרינג מירושלים, שהיתה תלמידתה ועוסקת כיום בריפוי בעזרת אמנות. "בתוך החדר פגשת תמיד את האשה בעלת הנוכחות השקטה שהעירה הערות מדויקות. הייקיות שלה עלולה לעורר חשש, אבל זו היתה הגישה שלה, שצריך לעבוד ברצינות. אני הרגשתי את הסימפטיה שלה. אהבתי את הגישה הלא מתערבת, את היכולת שלה להתבונן כאילו מהצד ולראות הכל. היא ידעה מתי להגיש את הדף הנכון ומתי להגיש צבע, אבל לא אמרה מה לעשות, וגם לא החמיאה לנו. אבל אף אחד לא שיבח אותנו. התפישה שלא צריך לטפח את האגו של ילדים איפיינה את החברה הקיבוצית". בביתן אסור היה לשאול ילדים מה הם מציירים, או למתוח ביקורת. "למלכה היה חשוב לשמור על חופש היצירה. היא היתה מודעת לכך שזו חברה ביקורתית", אומרת גרינג.

במלחמות היה ביתן הציור למקום מפלט. "במלחמת יום כיפור, כשהייתי בת 13, היתה אווירת פחד", מספרת גרינג. "לא היה בית ספר ובצהריים הלכנו לצייר אצל מלכה". באוסף הציורים של ילדי שדה אליהו יש אמנם ציורים רבים שעוסקים בפחדים ממלחמות ובשכול. כיום זה אולי נראה טריוויאלי, אבל לפני 30 שנה האס הקדימה את זמנה במתן חופש לילדים לבטא את פחדיהם. היא מעולם לא עסקה באבחון ומתנגדת באופן עקרוני לאבחונים שנעשים על פי סכימות (למשל, ידיים גדולות מהגוף מצביעות על התעללות מינית).

היצירתיות שלה התבטאה כבר בשנים הראשונות בקיבוץ, בתכנים שיצרה בגן הילדים. היא סיפרה סיפורי תנ"ך ונהגה לתרגם בעצמה ספרי ילדים שאמה היתה שולחת לה מארצות הברית. את "מדלן", למשל, ספר הילדים הקלאסי מאת הסופר והמאייר הצרפתי לודויג במלמנס (שיצא לפני שנים מספר בשם "מדלנה", בתרגום אבירמה גולן), תירגמה בעצמה כבר בשנות ה-60, וילדי הגן לדורותיהם השתתפו בהצגה על פיו. הישג אחר שלה, שמעיד על חתירתה נגד המוסכמות, הוא שכבר בשנות ה-40 הצליחה לשכנע את חברי הקיבוץ לבנות גן ילדים ללא חדרי שינה, וכך מהגן הונהגה לינה משפחתית. עם זאת, בית תינוקות היה בקיבוץ.

במשך השנים כתבה האס שורה של ספרים בתחום עיסוקה, בהם "ילדי הגן בחצר הגרוטאות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). כיום היא מלמדת פעם בשבוע קבוצה גדולה של גננות הבאות מכל רחבי הארץ ולא מפסיקה ליצור וללמוד. בימים אלה היא לומדת למשל את "שיטת ימימה", שיטה למודעות עצמית. לדבריה, אין לתאר את השפעת השיטה על החיים ועל הזוגיות. "אנחנו מאושרים כפי שלא היינו כל החיים", היא אומרת, "הבעיה שלי היא שיש לי כל כך הרבה תוכניות. אני מקווה שנהיה בריאים ונישאר לחיות עוד קצת כדי להשלים מקצת מהן".

אמנים גדולים לא יצאו משדה אליהו. זה לא מפתיע, אומרת גרינג. "ביתן הציור לא היה סדנת אמן. המלה אמן אף פעם לא נאמרה שם. כי אמן הוא סוג של מקצוע ואילו יצירה אמנותית היא דרך חיים. ביתן הציור היה מרחב מוגן שבו התנסית כילד והיה חלק אינטגרלי מההתפתחות שלנו, כמו הגן וחצר הגרוטאות. כילדים קלטנו שמכבדים אותנו ואת היצירה וזה הנחיל לנו חוויית למידה משמעותית. זה קשור בגמישות, ביכולת של האדם להתאים את עצמו למצבים משתנים לטוב ולרע, וילד לוקח את הניסיון הזה עמו לחיים".

*#