צריכים לבקש ממני סליחה - תרבות - הארץ

צריכים לבקש ממני סליחה

יעקב אגמון חוזר. 3 שנים אחרי הפרישה מניהול הבימה ושנה אחרי התקף לב, הוא מסכם בסיפוק את 10 השנים בתיאטרון הלאומי ועדיין מתעצבן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יעקב אגמון נראה לאחרונה על הגבעות של יפו העתיקה, מתרוצץ בין תיאטרון הסמטה לתיאטרון הערבי-יהודי לקראת פסטיבל "תיאטרונטו", שהתקיים בפסח, ממהר לראיון טלוויזיוני, עם אשת יחסי ציבור צמודה.

אם נדמה היה שאגמון כבר לא בשטח זאת היתה טעות. שלוש שנים אחרי שעזב את הבימה, הוא מתכנן, יוזם, מבצע, ובגיל 79 אפילו בועט, גם אם הטון מינורי יותר מבעבר. הוא פתח מחדש את משרד ההפקות שלו, בימות 2000, מתכנן כבר את "תיאטרונטו" הבא, ה-19 במספר, ובקרוב ייצא ספרו השני, "שאלות אישיות", המבוסס על תוכנית הראיונות בשם זה שהוא משדר בגלי צה"ל כבר 40 שנה ברציפות.

לפגישה במשרדו החדש ברחוב הארבעה בתל אביב הוא מגיע בנעלי התעמלות, אחרי אימון כושר, אולי כדי להפגין את התאוששותו מסדרת הצרות שפקדו אותו מאז שנפרד מהבימה. אימוני הכושר הם תולדה של התקף הלב שעבר בקיץ האחרון בניו יורק, כשנסע לשם עם אשתו, גילה אלמגור. "אמרתי לגילה שאני רוצה לנוח", הוא מספר. "היא אמרה: 'מה הסיפור, רק הגענו אתמול'. אבל התעקשתי שצריך קרדיולוג".

זה נגמר בצנתור בבית חולים בניו יורק ובניתוח מעקפים בתל השומר. "שם היתה כל הדרמה המשפחתית", מוסיף אגמון, "כי נשקפה לי סכנת חיים. לא שאני ידעתי, רק סיפרו שקיבלתי דלקת ריאות, שהרדימו אותי לשבוע, והנשימו אותי כדי לטפל בדלקת הריאות. כשהשתחררתי מבית חולים, ריאיינתי ברדיו את הרופא המנתח ושאלתי, 'איך אתה מעז לקחת סכין ולחתוך בבשר החי?'"

עוד לפני כן, ממש אחרי הפרישה מהבימה בפברואר 2005, האשימה אותו מזכירתו בהטרדה מינית. הוא מצא את עצמו נתון לסיקור שלא היה רגיל אליו. "יצאתי מהבית והצלמים רצו אחרי. עד אז הייתי רגיל שצלמים מגיעים לאירועי הבימה או 'תיאטרונטו' ומצלמים אותי עם גילה פה ושם. עכשיו הם עמדו מתחת לבית, ראיתי אותם מהקומה השביעית, לפעמים חיכו לי 12 שעות. 'מה העניין', שאלתי אותם, 'יש מספיק תמונות שלי'. אבל הם אמרו שהבוס רוצה".

כעבור שנה הודיעה פרקליטות מחוז תל אביב על סגירת תיק החקירה מחוסר ראיות. אגמון טוען כי הוא משוכנע שלמישהו היה אינטרס לפגוע בו, ש"היא לא סתם התלוננה. זה עדיין רובץ עלי", הוא מוסיף, "וזה לא נגמר, כי היא הולכת למשפט אזרחי".

עכשיו במשרד החדש הוא מרגיש מוגן, מתחת לתצלום של חנה רובינא, רישום של אורי ליפשיץ של יצחק רבין, ותצלום של מגילת העצמאות בעברית וערבית. הרהיטים הם אותם רהיטים שפיארו בעבר את לשכתו בהבימה; הם נודדים אתו ממשרה למשרה, מאז שחיים חפר ודן בן אמוץ קנו לו את שולחן הכתיבה העתיק הגדול במתנה בשוק הפשפשים לפני יותר מ-40 שנה. כשיצא לחופשה לקראת סיום הקדנציה בהבימה לא חיכו לשובו כדי לפנות את רהיטיו וחפציו. הם פשוט הוצאו אל מחוץ למשרד. לשכת המנכ"ל חולקה לשניים, ובכל אחד מהחללים התמקם אחד משני מנהלי התיאטרון החדשים, אודליה פרידמן ובני צרפתי."עד היום לא ראיתי את שני חדרי המנהלים. לא ביקרתי שם גם כשעשיתי בהבימה את 'תיאטרונטו'. אני בעד לנתק. גמרתי תקופה".

ערובה לאנטי-סניליות

עם ארון הספרים הגדול עברו גם התיקים שנודדים אתו ממקום למקום - תיקים של רעיונות ופרויקטים שלא בוצעו, כמו פסטיבל שירי גוספל ופסטיבל סאטיריקונים בינלאומי עם ניל סיימון וג'קי מייסון, ורעיונות טריים יותר, למשל "תיאטרונטו" לילדים שהוא מתכוון לצרף לפסטיבל הבא. "לגלגל מחשבות וגם לבצע אותן זו ערובה לבריאות ואנטי-סניליות".

וכך הוא יוצא ונכנס במשרדי ממשלה, מצליח לגייס תמיכות ל"תיאטרונטו" ממשרד התרבות, ממטה חגיגות ה-60, מעיריית תל אביב, מהחברה לפיתוח יפו העתיקה. מה מניע אותו? בוודאי לא הכסף, הוא אומר. "18 שנה ה'תיאטרונטו' לא היה רווחי. בשנה הראשונה, כשהפקנו אותו עם הקאמרי בניהולו של עודד פלדמן, היה לנו הפסד של 3,000 שקל. התחלקנו בהפסד. אני עושה את הדבר שאני אוהב, ועשיתי את זה לפני, בזמן ואחרי הבימה".

מה התוכניות לעתיד?

"אני מנהל משא ומתן להקים מרכז של פסטיבלים ביפו. אני חולם על פסטיבל אימפרוביזציה בתיאטרון, בציור ובמוסיקה על איך שהמדינה שלנו הוקמה, כי זה אחד הסיפורים הכי מצחיקים שיש".

העיקר הרוטציה

בגרסה העכשווית אגמון נראה אדם מפויס, משתדל לשמור על לשונו, רחוק מהדמות הלוחמנית שניהלה את הבימה במשך 10 שנים. אבל, הוא אומר, "תמיד אמרתי ששלום זה דבר משעמם, ומלחמה - זה מרתק. ואם אתה עוד מרגיש שאתה צודק במלחמה, אתה שש אלי קרב".

ועכשיו אין קרבות באופק?

"אני לא מתחייב, אולי יהיו בעתיד".

ובכל זאת, יש מטרה אחת שעליה הוא מוכן להילחם: הרוטציה, חילופים של מנהלי מוסדות התרבות המכהנים בתפקידם יותר משתי קדנציות. "באוניברסיטה מחליפים תפקידים, באגודות הסופרים מחליפים תפקידים", הוא אומר, "מחליפים רמטכ"ל, נשיאי מדינה, ראשי ממשלה - רק בתיאטרון אי אפשר להחליף? אי אפשר להישאר באותו תפקיד לנצח, זה מביא לריקבון ואינטרסנטיות. אני לא אומר שאנשים כמו ציפי פינס, עמרי ניצן, זובין מהטה ומרדכי עומר הם לא מוכשרים, אבל לא ייתכן שאי אפשר להחליף אותם. לא ייתכן גם שיושבי ראש של הנהלות ציבוריות יושבים בתפקיד שנים על שנים".

קשה למצוא אנשים מתאימים לניהול מוסדות תרבות גדולים ומצליחים.

"יש מנהלים, שלא יספרו לי מעשיות. מישהו חשב פעם שנעם סמל יכול להיות מנהל תיאטרון? הוא היה אמרגנצ'יק! יש תנופה בפרינג', והפרינג' מגדל אנשים שיכולים לנהל את העסק. המעגל הקיים לא יימשך לנצח".

אתה עצמך מנהל את "תיאטרונטו" כבר 18 שנים.

"הדגש ברוטציה הוא על הצד האמנותי. הניהול האמנותי של 'תיאטרונטו' הוא על ידי ועדת חברים שמשתנה מדי כמה שנים, תקופה מסוימת איציק ויינגרטן היה המנהל האמנותי".

ההיפך, הוא מוסיף, הוא עצמו דוגמה מהלכת לעקרון הרוטציה: את הקאמרי הוא ניהל שש שנים, את בית לסין - שלוש שנים, את התזמורת הקאמרית שנתיים. תקופת הניהול הארוכה ביותר היתה בהבימה - 10 שנים, שתי קדנציות. "השופט אהרן ברק ביקש שאשאר חצי שנה נוספת כדי להשלים את המבנה המשפטי החדש של הבימה וסירבתי, מכיוון שאני מאמין ברוטציה".

המבנה המשפטי של הבימה הוא אחד הנושאים שמחזירים לזירה את אגמון הישן. בתחילת החודש קבע בית המשפט המחוזי - אחרי שנים של משברים והפעלה של תוכנית הבראה - את המבנה המשפטי של התיאטרון (מבנה משולב של הקדש וחברה לתועלת הציבור), שמשמעותוהקמת הדירקטוריון מחדש. "אני מאשים את עו"ד שלמה שחר, הנאמן הציבורי של הבימה, שעד עכשיו לא קם דירקטוריון לתיאטרון. מתאימה לו השאלה מה מבין חמור במרק פירות. ואני מאשים את עדנה הראל, היועצת המשפטית של משרד התרבות. נדרש מרוץ סוסים כדי לקדם את המבנה המשפטי של הבימה, אבל במקום זאת היא הגיעה למחלקת הזוחלים. בכלל, היה מפגש מרתק בין עדנה הראל והנאמן כדי למשוך כמה שיותר זמן".

בשם שלמה שחר נמסר ממשרד המשפטים כי "הנאמן הציבורי דוחה את הטענות ואינו מעוניין להתנצח. הוא מסכם בסיפוק את תקופת כהונתו כממונה על פעילות התיאטרון אשר הביאה לשיקומו, ולאגמון חלק נכבד בהצלחה". בשם עדנה הראל נמסר כי "בשיתוף עם גורמי משרד המשפטים ועו"ד שחר הובילה את המגעים שאיפשרו את אישורם של מסמכי היסוד והקמת הדירקטוריון".

בשלל האירועים והפסטיבלים שיזם והפיק, ובכלל זה חגיגות העשור וה-40 למדינה ("אני מתפלא שלא פנו אלי בחגיגות ה-60"), ניהול הבימה הוא בעיניו התקופה הדרמטית ביותר בקריירה שלו. הדעות על מידת הצלחתו בתפקיד נעות על הציר שבין הערצה לאכזבה.

"אני חושב שהרבה אנשים צריכים לבקש ממני סליחה", הוא אומר. "כשהגעתי להבימה המקום נראה כמו האח התאום של ערוץ 1 מבחינת מוסר העבודה והיקף העבודה. כשהגעתי חתמתי על 305 משכורות. שנה אחר כך חתמתי על 205 משכורות, וייצרנו פי שלושה".

מה ההישג הגדול שלך בהבימה?

"הצלתי את הבימה במובן הקיומי. היה עלי להרים גוף תרבות מאשפתות. היו רגעים שאמרתי לעצמי, ארור היום שנכנסתי לזה. כיום אני גאה בתקופה הזאת ומבקש שתשפטו אותי על פי מה שעשיתי. בחוברת 'העשור התשיעי' שהוצאנו לסיכום הפעילות בשנים 1995-2005, רואים מול העיניים את כל ההישגים: פרויקטים כמו 'תיאטרונטו', 'דו-אמן', וקבוצת הצעירים; הגילוי של כישרונות דרמטורגיים חדשים כמו אהרון עזרא, נעמי רגן, רביד דברה ואחרים; האירועים סביב רצח רבין, הפעילות נגד אלימות הנוער. ניסיתי לרענן את הגישה לציון מועדים כמו יום האשה הבינלאומי ומצד שני יום הזיכרון ויום השואה. הפגנו מודעות פוליטית וחברתית עם מחזות כמו 'הר לא זז' ו'מלחמת אחים'".

מה מעצבן אותך מבחינה פוליטית וחברתית?

"הכיבוש. לא השלמתי עם זה אף פעם. קראתי לזה קונסנזוס נייד. פעם אתה אומר, 'אין עם מי לדבר', ופעם 'אין על מה לדבר'. אחר כך אתה לא מדבר עם אנשים שיש להם דם על הידיים. לאט לאט זה זז. אנחנו אומרים, 'לא נחזיר אף שעל', ואחרי זה מחזירים את עזה. מה מוציא אותי מהכלים? שאת כל ההזדמנויות שהיו פיספסנו.

"מבחינה חברתית, בזמנו אמרתי שההתנהגות של משרד האוצר כלפי התרבות היא פיגוע. מה שקרה מאז הוא שהציבור הרחב רואה את זה בתחומים אחרים. ההתנהלות האנטי-דמוקרטית של האוצר מנותקת מצורכי הציבור, כמו למשל ציבור ניצולי השואה. אז נכון שאולמרט התנצל, אבל מצבם של הניצולים לא השתפר".

למרות הכל, אחרי כל השנים האלה עדיין נותר בהבימה חוב של כ-20 מיליון שקל.

"תוכנית ההבראה היתה בלוף אחד גדול. הבימה החזיר הון עתק כל השנים, 14 מיליון שקל עד סוף הקדנציה שלי, וגם העובדים והשחקנים שילמו 10% משכרם, ואחרי זה עוד 5%, והחוב נשאר. פקידי האוצר ידעו שיצטרכו בסופו של דבר לוותר על הכסף הזה, אבל הם רצו ללחוץ שהתיאטרון לא יוציא כספים, מעין דרך פיקוח על התיאטרון. אמרתי פעם לפקיד האוצר, 'אתה לא יודע על מה אתה מדבר, הרי ההצגה האחרונה שראית זו שמלת השבת של חנהל'ה'".

מה בתיאטרון הישראלי מעצבן אותך?

"אני לא עושה את הההכללות האלה. יכולות לעצבן אותי הצגות מסוימות. מה שמעורר בי חיוך זו הדמגוגיה שקטלה בזמנו את המחזמר 'מרי לו'. אחרי כל הביקורות עלי, היום כולם עושים מחזות זמר".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ