אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדם סנדלר לא רוצה להתבגר

יש סיכוי קלוש שבסרטו החדש "אל תתעסק עם זוהאן", אדם סנדלר יתבגר כשחקן. אבל סביר להניח שלא

תגובות

ב-6 ביוני תעלה לאקרנים בארצות הברית קומדיה חדשה שביים אדם סנדלר, ששמה המסתורי "אל תתעסק עם זוהאן". אלה לא חדשות מסעירות, מפני שבדרך כלל בכל אביב או קיץ עולה לאקרנים קומדיה של סנדלר. בשנה עברה זו היתה "צ'אק ולארי", שנה לפני כן "קליק", וכך הלאה. בסוף הקיץ יחגוג סנדלר את יום הולדתו ה-42. אין זה מפתיע משום שנראה כי היה כאן מאז ומעולם, וקשה לזכור כיצד נראו החיים לפני שהופיע כבחור צעיר ב"סאטרדיי נייט לייב" כשהוא שר שירים טיפשיים ומחקה בצורה גרועה מבטאים שונים.

בחמש העונות שהשתתף בתוכנית גילם כמעט תמיד את האח הקטן, הלהוט, החנפן והמרגיז למדי של שאר חברי הצוות, שסבלו את נוכחותו אף ששיגע אותם. הוא היה קולני ומעצבן, אבל גם מתוק מאוד, כמו למשל כששלף גיטרה ופצח בשיר דבילי שבו תיאר עד כמה הוא אוהב את אמו. אבל נראה שכישרונו האמיתי טמון בכך שאין לו כל כישרון. העדר השנינות והברק הבולטים שלו היו הבסיס לכמה מערכונים שנכנסו להיסטוריה, כמו למשל זה שבו לבש גלימה ופיאה ופצח בסדרת יללות חיקוי של זמר אופרה איטלקי.

צפו בקטע כאן:

לא הרבה השתנה מאז. הופעתו של סנדלר עדיין מתאפיינת בדיבור נרפה ובמבט של כלבלב. אפילו בתפקידים רציניים יותר הוא ממשיך להפגין שילוב ילדותי בין אגרסיביות לפגיעות. ההבדל היחיד הוא שסנדלר הוא אחד מבוגרי "סאטרדיי נייט לייב" הספורים שנהפכו לכוכבי קולנוע, ובמקרה שלו - גם למפיק ובמאי בכמה מהסרטים.

סנדלר לא המציא את ארכיטיפ הגבר שהוא ילד מגודל. בראשית היה ג'ון בלושי, במראה של תינוק עצום ולא מגולח. אחריו היה ביל מארי, עם תבונה של ילד פיקח בן 11 בגוף של בחור בוגר. ב-15 השנים האחרונות סנדלר לא היה היחיד שהשכיל להמיר אגרסיוויות אינפנטילית לרווחים כספיים נאים: בין עמיתיו אפשר למנות את ג'ים קארי, ג'ק בלאק וויל פארל - כולם אמנם מייצגים סוגים שונים של טמפרמנט ושל נתונים פיסיים, אבל המשותף להם הוא סירובם הנחוש להתבגר.

אדם סנדלר, “אל תתעסק עם זוהאן”. גאונותו היא האופן היסודי שבו הוא משחק את הילד שלא התבגר

בסרטו החדש "אל תתעסק עם זוהאן", שיעלה בישראל ב-26 ביוני, מגלם סנדלר סוכן מוסד ישראלי שעובד כספר. יכול להיות שתפקיד זה יהיה מסוג שונה, אבל סנדלר הוא עדיין מופת לסגנון ילדותי בסרטים אמריקאיים. ההתנגדות הגברית להתבגר נפוצה בקומדיות ההוליוודיות, אפילו (או אולי במיוחד) בסרטים שמותרים לצפייה למבוגרים בלבד בגלל סצינות המין שנכללות בהם. לרוב יעמדו במרכז הסרט בחור, חבריו והצעצועים שלו. רוב הזמן תהיה לצדו מישהי, שילוב בין דוגמנית ובין אמא, שתנדנד לו להיות יותר רציני, תסלח לשיגעונותיו, תטפח אותו ותמלא את צרכיו.

צפו בטריילר כאן:

יהיה זה צבוע להתייחס בביטול לכוח המשיכה של פנטסיות מסוג זה ולהכחיש כי רוב הסרטים הללו יכולים להיות בו-בזמן גם מצחיקים מאוד וגם בעלי תובנות מרגיעות על הנפש הגברית. ההיצמדות לעולם הרגשי של הילדות וההתבגרות היא כה נפוצה, שכמעט לא מבחינים בה. אימפולסיוויים, מרוכזים בעצמנו, נאמנים לחברינו, חרדתיים ביחס לנשים, חסרי מנוחה, קשי תפישה וחנונים - כאלה אנחנו בדיוק, נכון? ג'ון אפדייק אמר פעם שבאמריקה "גבר הוא ילד שגדל", אבל נראה שכעת גבר הוא ילד שחוגג את ניצחונו, עם גישה לכסף, מין וחופש פעולה, אבל ללא המטען המעיק של מחויבויות ופשרות.

גאונותו של סנדלר היא האופן היסודי שבו הוא מגלם את הילד הזה. בסרטיו הבולטים של שנות ה-90 - בעיקר "בילי מדיסון" מ-1995 ו"גילמור המאושר" מ-1996 - יצר סנדלר תבנית, מעין דמות בסיסית שאותה הוא משכלל ומעדן מאז ועד היום.

הדמויות הללו פוסעות על הקו הדק שבין מצב רוח מרומם לאנרכיה. קולניותם החביבה מלווה בצורך להתגונן, חוסר ביטחון ואפילו מעט אכזריות. ילדותיותם הבסיסית, הכמעט גרוטסקית, היא מקור של הומור. אבל מאז תפקידו ב"ביג דדי" (1999) מנסה סנדלר להתבגר בלי לאבד את הילדותיות שנהפכה לסימן ההכר שלו.

בתפקידים היותר מעניינים שלו - בסרטים הקטנים והרציניים שהוא משתתף בהם בין רשימה ארוכה של קומדיות מסחריות - התגלו פינות אפילות וסתירות אמוציונליות בפרסונה המוכרת. למשל, רופא השיניים האלמן שגילם בסרטו של מארק בינדר "שמור עלי" מ-2007.

בסרטו של פול תומאס אנדרסון "מוכה אהבה" (2002) הוא גילם את ברי איגן המגושם, הכפייתי וחסר החן שאחיותיו מתגרות בו עד שיוצא ממנו זעם טהור. אבל הוא גם גיבור רומנטי אמיתי, שזוכה לבסוף באהבתה של אמילי ווטסון המקסימה. אף שבסרטים הללו מגלם סנדלר דמויות בוגרות יותר, קל לראות מדוע הוא מעדיף להישאר ילדותי ומטופש. אין לו סיבה לעשות אחרת. אבל גם גברים בוגרים זקוקים למודלים לחיקוי בקולנוע, או לאלטר-אגואים קומיים. אולי מישהו ירים את הכפפה?

*#