שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה שעובד כשמשחקים לא עובד כשמביימים

בסך הכל האנט לא מצליחה לחבר בין מרכיביו השונים של הסרט "כשהיא מצאה אותי" ובין נימות הדיבור השונות המאפיינות אותו

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

סרט ראשון בבימוי שחקן או שחקנית מוכרים מעורר סקרנות מסוג מסוים. התחושה היא שאנחנו כבר מכירים אותם מהעיסוק הקודם שלהם, שלעתים קרובות לא נזנח גם כשהם מביימים, ומעניין לגלות באיזו מידה עבודתם כבמאים משתלבת בדימוי שלהם כשחקנים. זה מעניין במיוחד כשמדובר בשחקן או בשחקנית שאנו מכירים זמן רב ומעריכים את עבודתם.

הלן האנט, שביימה את סרטה הראשון, "כשהיא מצאה אותי", ממלאת אחר שני התנאים האלה. היא החלה לשחק בקולנוע ובטלוויזיה ב-1973, בהיותה בת 10; כיכבה בעיקר בסרטים קטנים, עצמאיים וזוטרים, ונהפכה לכוכבת כששיחקה במשך עונות רבות בסדרת הטלוויזיה הקומית "משתגעים מאהבה". ב-1997 תירגמה את הצלחתה הטלוויזיונית להצלחה קולנועית - היא כיכבה בסרט "הכי טוב שיש" לצד ג'ק ניקולסון וזכתה באוסקר.

מאז הקריירה שלה מדדה בדרכים משונות. היא הופיעה בסרטים כגון "תעביר את זה הלאה", "להתחיל מחדש" (שבו גילמה את אשתו של טום הנקס, שרוב הסרט נמצא לבדו על אי בודד), "מה נשים רוצות", שהיה ללהיט (בזכות מל גיבסון שכיכב בו), או "קללת העקרב הירוק", קומדיה פושרת של וודי אלן. דמותה הקולנועית לא התפתחה בדרכים מעניינות. היא נראתה על הבד לעתים רחוקות יותר ויותר ובסרטים שוליים למדי. באחרונה השתתפה ב"אשה טובה", גרסה קלושה למחזהו של אוסקר ויילד, "המניפה של גברת וינדרמיר", וב"בובי" (היא היתה אחת מהשחקנים הרבים בסרט זה של אמיליו אסטווז, שעלילתו התרחשה ביום הירצחו של רוברט קנדי).

גם המראה של האנט השתנה: מבעלת מראה רך ועגלגל אפילו, שאיפשר לה לגלם דמויות שאהבנו לאהוב, נהפכה דמותה לגרומה וקשה. היא נדמית כיום כדמות קולנועית נוירוטית, והנוירוטיות הזאת מתגלה גם כשהיא מופיעה בתוכניות אירוח (למשל זו של ג'יי לנו, שבה התארחה בשבוע שעבר לרגל צאת סרטה לאקרנים בארצות הברית, ונראתה מתוחה מאוד).

מה שקרה להלן האנט בעשור מאז זכייתה באוסקר נדמה משונה, אך הוא גם בנאלי. ייתכן שזהו סיפורה של שחקנית שרוצה כל העת להוכיח את רצינותה ואת חוסר ההתפשרות שלה, והמאבק נותן אותותיו בה ובקריירה שלה. הצרה היא שתפישתה של האנט את מה שהוא רציני ולא מתפשר אף היא בנאלית למדי. היא תואמת איזושהי פנטסיה של קולנוע בנוי היטב, והמגבלה הזאת ניכרת גם בסרט הראשון שביימה.

ב"כשהיא מצאה אותי" מגלמת האנט את אפריל אפנר, מורה בת 39 בבית ספר יסודי, שחזותה נוקשה ואפרורית (חלק ניכר מהסרט היא נועלת סנדלים בסגנון אורתופדי, מה שאומר עליה כמעט הכל). היא אך נישאה לבן (מתיו ברודריק), עמית שלה, ושואפת להיכנס להריון לפני שימלאו לה 40. אלא שבן הבכיין וחדל האישים מודיע לה במפתיע שהנישואים היו טעות ובכוונתו לעזוב אותה. בתחילה אפריל לא מתייחסת ברצינות לאיומיו, אבל הוא עוזב וכעת עליה לתכנן את חייה מחדש.

לתסבוכת תורמים כמה גורמים נוספים: אפריל אומצה כתינוקת על ידי משפחה יהודית והיא שומרת מצוות באופן חלקי ומוזר למדי; למשל, היא מברכת על כל מה שהיא אוכלת. בדיוק כשבן עוזב אותה מתה אמה המאמצת (לין כהן), ובדיוק אז מגיעה אליה ברניס גרייווס (בט מידלר), מנחה של תוכנית בוקר שעוסקת בנושאים משפחתיים סנסציוניים, ומבשרת לה שהיא אמה הביולוגית (יש עוד תסבוכת, אבל אם אחשוף אותה אגלוש לתחום הרגיש של הספוילרים). קרן האור היחידה בחייה היא פרנק (קולין פירת), אביו הגרוש והמיוסר אף הוא של אחד מתלמידיה, שמנסה לפתח עמה רומן.

נראה שהאנט לא רצתה ליצור סתם סרט וגם לא סתם קומדיה משפחתית ורומנטית. היא רצתה ליצור סרט שבו יש כמה רבדים. היא מתייחסת לעבודתה כבמאית כאילו היתה משימת משחק שבה עליה להרכיב דמות עשירה ורבת פנים ממגוון החומרים שהתסריט מציע לה; אלא שלא כל מה שעובד כשמשחקים פועל גם כשמביימים. לאורך הצפייה בסרט אנו מודעים לכוונותיה של האנט, והן באות לידי מימוש בכמה רגעים וסצינות טובים, אולם בסך הכל האנט לא מצליחה לחבר בין מרכיביו השונים של הסרט ובין נימות הדיבור השונות המאפיינות אותו, שנעות בין הקומי למלודרמטי ובין התוקפני לרגשני. אין כאן יצירה בעלת קצב וסגנון, כפי שהיתה יכולה להיות אילו האנט היתה רק משחקת. החומרים המרכיבים את הסרט הם ברובם בנאליים למדי, לעתים גם לא אמינים, כך שנדרשה יד יציבה הרבה יותר מזו של האנט, הבמאית המתחילה, כדי להופכם ליצירה בעלת משמעות. התוצאה לפיכך נדמית לא ממוקדת ולעתים אפילו תמוהה.

המשחק של האנט לוקה ביובש ומונוטוניות; בט מידלר, גם כשהיא מאופקת, היא עדיין בט מידלר, נוכחות מעט חיצונית לסרט; מתיו ברודריק נראה אבוד בתפקיד הבעל, וקולין פירת מפגין שוב את הקסם הבריטי שלו. הוא מספיק אולי כדי להאיר את חייה של אפריל, אך לא את הסרט.

"כשהיא מצאה אותי". בימוי: הלן האנט; תסריט: אליס ארלן, ויקטור לוין, הלן האנט (על פי ספר מאת אלינור ליפמן); צילום: פיטר דונאיו; מוסיקה: דייוויד מנספילד; שחקנים: הלן האנט, בט מידלר, קולין פירת, מתיו ברודריק, בן שנקמן, לין כהן, סלמן רושדי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ