אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איש מעולם לא רצה בי

הסופרת הקנדית מרגרט אטווד מספרת על סוד כוחה של אן "האסופית" ושל הסופרת לוסי מוד מונטגומרי, שהעניקה לילדה שבראה את החיים שהיא עצמה לא זכתה לקבל

תגובות

"האסופית", ספרה של לוסי מוד מונטגומרי, כבר בן 100, ומפעלות אן עדיין בשיא התנופה. הספר "לפני גרין גייבלס" של באדג' וילסון, שיצא לפני שנה וחצי, מתאר את חייה של אן שרלי, אותה ילדה נועזת, מוזרה וכובשת לב, לפני שנחתה בחווה הירוקה שבאי הנסיך אדוארד, טובלת כולה בסימני קריאה, פרחי תפוח, נמשים וכללים מופרים. מאחורי הקלעים כבר מתכוננת לעלייתה הסדרה הבאה, בשרוולים תפוחים, נעליים מכופתרות ותסרוקת גבוהה - "אן מגרין גייבלס: התחלה חדשה", שמיועדת ל-2009. היא באה בעקבות הסרט האילם מ-1919, הסרט המדבר מ-1934, הגרסה הטלוויזיונית מ-1956, גרסת האנימה היפאנית מ-1979, הסדרה מ-1985, "הדרך לאבונלי" מ-1990-1996 והסדרה המונפשת של ערוץ פי-בי-אס מ-2000, וכל זה בלי להזכיר את כל הפארודיות.

ומעבר לכל זה, בספרייה הקנדית החדשה יצאה מהדורה חדשה של "האסופית", עם כל האיורים המקוריים. זה קצת מטריד, משום שבאיורים האלה יש לכולם ראש קטן מאוד - מרילה במיוחד אינה רק ראש סיכה, היא פשוט קירחת - מה שמעלה תהיות על שיעור נישואי התערובת באבונלי. מוזר גם הציור של אן הילדה, שנראית כמו מין בובת מרי פופינס, ולקראת סוף הספר מתגלגלת בצלמית חרסינת דרזדן עדינה. אבל הפגמים האלה בדמותה המקורית של אן תוקנו שוב ושוב במשך המאה; בכל הגלגולים המאוירים שלה ראשה של אן חוזר לגודלו הטבעי (לפעמים הוא קצת גדול מדי) והשיער מקבל משנה חשיבות.

הסוף לא נראה באופק: מ"רשות הרישוי של אן מגרין גייבלס", שמאשרת את כל המוצרים הנלווים, צפו לעוד קופסאות מיוחדות של אן, דפדפנים של אן ועפרונות של אן, ספלים של אן וסינרים של אן, ממתקים של אן וכובעי קש של אן, ומה עוד? תחתונית עם אמרת תחרה של אן? ספרי בישול של אן? אופס, הם כבר קיימים. כמו בובות אן מדברות שאומרות, "נער שפל ונתעב שכמותך! כיצד תעז!"(*) ולכך מתלווה קול נפץ חד של לוח צפחה נשבר על גולגולת עבה. או, "אני שונאת אותך - אני שונאת אותך - אני שונאת אותך! את אשה גסת רוח, לא מנומסת ונטולת כל רגש!" תמיד אהבתי את הקטעים האלה.

+ + +

למי מכם שלא קראו את הספר כילדים - היש כאלה? כן, והם קרוב לוודאי זכרים - "האסופית - אן מהחווה הירוקה" הוא סיפורה של יתומה ג'ינג'ית מנומשת בת 11 שנשלחת לחווה באבונלי בטעות; בעלי המקום, שני האחים המבוגרים מרילה ומתיו קתברט, התכוונו לקחת ילד יתום שיעזור במלאכות המשק. אבל אן הדרמטית, הלהוטה, בעלת הדמיון, מותירה רושם כה עז על מתיו הרווק המזדקן הביישן עד שהוא רוצה שתישאר, ומרילה הנוקשה והעוקצנית נכנעת ולבסוף מאמצת את דרך המחשבה שלו.

הרפתקאותיה של אן מכאן ואילך, הסתבכויותיה המוזרות, ההתפעמות שלה מיופי והתקפי הזעם שלה הם בעת ובעונה אחת נוגעים ללב ומשעשעים, והיא עצמה נהפכת מברווזונת מכוערת לברבורה יפה וכישרונית, גם אם בדרך צבעה באופן זמני את שערה לירוק. בסופו של דבר היא זוכה בהערצה וחיבה, לא רק ממרילה, אלא כמעט מכל אחד באבונלי, פרט לנערה שאנחנו אוהבים לשנוא, ג'וזי פיי.

הסוף מר-מתוק: מתיו הנפלא מת מהתקף לב ואן זוכת המלגה מוותרת על שאיפות המכללה הגדולות שלה, לפחות לזמן מה. היא נשארת בחווה הירוקה (שבמקור נקראת חוות גרין גייבלס) כדי שמרילה, שהולכת ומאבדת את מאור עיניה, לא תיאלץ למכור את הבית. זה החלק שבו בוכים ממש הרבה.

הספר היה הצלחה מיידית כשהופיע - אן היא "הילדה היקרה והאהובה ביותר בספרות מאז אליס האלמותית", השתפך מארק טוויין הנרגן והציני - והיא לא דועכת מאז. מונטגומרי עצמה כתבה שרשרת של ספרי המשך - "אן מאבונלי", "אן שרלי - הנערה מן האי", "בית החלומות של אן" ועוד; אבל אן המבוגרת היא שונה, וכך גם אבונלי אחרי מלחמת העולם הראשונה. כקוראת-ילדה יחסי לספרים המאוחרים האלה דמה ליחסי לוונדי שגדלה בסוף "פיטר פן". לא רציתי לדעת.

+ + +

"האסופית" פורסם לראשונה ב-1908, שנה לפני שנולדה אמי, וכשאני צחקתי ובכיתי אתו חליפות בגיל 8 הוא היה צעיר בן 40. פגשתי אותו שוב דרך עיניה של בתי בשנות ה-80, כשהוא עצמו התקרב לגיל 80. אחר כך ממש נסענו, כל המשפחה, לאי הנסיך אדוארד, לנו בשרלוטאון וצפינו במחזמר מרומם הנפש "אן מגרין גייבלס" שרץ שם ברציפות מאז 1965. נהניתי מאוד, גם אם צפייה במופע על ילדה בת 11 בחברת ילדות בנות 11 שופכת אור אחר על הדברים: חלק מן ההנאה נבעה מההזדהות אתן.

לא קנינו בובות אן או ספרי בישול, וגם לא ביקרנו בבית החווה שמתיימר להיות העתק מדויק של החווה הירוקה, ולפי הדיווחים יש בו הכל, מלוח הצפחה שאן ניפצה על ראשו של גילברט בלייט ומלתחת השמלות תפוחות השרוולים שלה ועד סיכת האחלמה שאן הואשמה באובדנה על לא עוול בכפה. יש אפילו דמוי-מתיו שמסיע אותך בשטח, אף שהוא אינו מתואר כמי שרץ להתחבא באסם כשמתקרבות אורחות, כפי שהיה עושה מתיו האמיתי. עכשיו אני מצטערת שלא ספגתי יותר מן המראות האלה כשהיתה לי אפשרות, אם כי איפשהו בדרך בכל זאת הצצנו בבית ספר של כיתה אחת מתחילת המאה ה-20, והשולחנות הכפולים הגבוהים בוודאי היו בדיוק כמו אלה שאן הכירה.

התנהגותה של אן בבית הספר ובכלל - לא רק הלוח-על-הראש, אלא התפרצויות הזעם הספקטקולריות שלה, שבהן היא רוקעת ברגליה ויורה עלבונות בחזרה במי שהעליב אותה - בוודאי סיפקה הנאה עצומה לקוראים הצעירים של הימים ההם, שרוסנו ביד קשה כל כך לעומת הילדים של היום. אילו היו הם עושים סצינות כאלה, הם כבר היו חוטפים, כפי שאמי נהגה לספר על ילדותה שלה בנובה סקוטיה הכפרית, ילדות שאם לשפוט לפי בית הספר, הביקורים בכנסייה והיחס לילדים, היתה דומה מאוד לזו של אן.

+ + +

"אלוהים בשמים, העולם כתיקונו", לוחשת אן בשורה האחרונה של "האסופית" (בתרגום חופשי; בנוסח העברי נכתב, "אלוהים שבשמים, כמה נפלא עולמך"). אן היא חובבת שירה ויקטוריאנית, ואך טבעי שתחתום את סיפורה בציטוט הזה של רוברט בראונינג, שהושם בפי גיבורת המחזה השירי שלו, "Pippa Passes". טבעי כפליים משום שאן שרלי עצמה מתנהגת כמו פיפה לאורך הספר. פיפה היא נערה איטלקייה יתומה ענייה שעובדת בפרך במטוויית משי, ובכל זאת מצליחה לשמר דמיון טהור ואהבת טבע. כמו פיפה, אן היא נשמה תמימה שבבלי דעת מעניקה חדוות חיים, דמיון ולפעמים התעלות רוח ממש לקהילת אבונלי, שאנשיה אנשי מעש אבל נוטים לקדרות.

עם זאת, לא סביר להניח שהיו מרשים לאן לקרוא את כל "Pippa Passes". הדמויות שסובבות את פיפה רחוקות משלמות ומעשיהן כל כך נאלחים ומפורשים מינית עד שעם פרסומו קמה מחאה: אחת מהן היא פילגש ואחר זומם לפתות אותה לחיי עבדות לבנה. בראונינג הוא הריאליסט: בחיים האמיתיים, לנערה יתומה לא היה כמעט סיכוי. "אילו חיים עלובים חסרי אהבה היו לה - חיים של עבודה בזויה, עוני וילדות עשוקה", חושבת מרילה כשהיא פוגשת את אן.

לפי ידיעותינו על חייהם של יתומים בעת ההיא, אילו היתה נאמנה לסטטיסטיקה, אן היתה נשארת ענייה וזנוחה. אבל בזכות מזלה הטוב ובזכות עצמה אן ניצלה על ידי האחים קתברט, והצטרפה בכך לשורה ארוכה של יתומים ספרותיים ויקטוריאניים שנגאלו, מג'יין אייר דרך אוליוור טוויסט ועד טום הקטן, מנקה הארובות מ"ילדי המים".

במיתולוגיה ובפולקלור יתומים עשויים להתגלות כגיבורים, כמו המלך ארתור, או להיות נתונים להשגחה מיוחדת של אלים או פיות (ואין ספק שבאן יש משהו שלא מן העולם הזה. לא פעם מכנים אותה "מכשפה"; כמה מאות שנים קודם לכן היה לה סיכוי גדול לעלות למוקד). אבל מחוץ לספרות יתומים לא רק נוצלו - הם עוררו פחד ובוז בהיותם פירות של חטא: ילדים בלי אבות מזוהים, זרעים רעים נוטרי טינה, אפילו קרימינליים, שמסוגלים, למשל, להצית את ביתם של אנשים בלילה "בכוונה", כפי שמדווחת למרילה רייצ'ל לינד.

זאת הסיבה שמונטגומרי הקפידה לספק לאן שני הורים משכילים ומכובדים, שהיו נשואים זה לזה. אבל גם כך, מנת חלקה של אן האמיתית היתה חיים דיקנסיים של עבודת ילדים שוחקת, למעשה של שעבוד, כאומנת בלי שכר - תפקיד שמילאה לפני בואה לחווה הירוקה עם שלושה זוגות של תאומים בבית מסוגף ומרוחק.

ברגעים קשים אני מודה שדימיינתי לעצמי המשך אחר להתחלה הזאת, ששמו "אן מגיעה לעיר". זהו רומן אפי אפל נוסח זולא, שמתאר את פיתויה של הנערה האומללה בעזרת כמה שרוולים תפוחים, את התפקרותה המינית ולבסוף את התאכזרותם של לקוחותיה הברוטליים. אחר כך באים העוני, הייאוש שמטופל בשתיית אלכוהול ועישון אופיום, והסבל שגורמת לה מחלת מין נטולת מרפא שעושה שמות בגופה. הפרק האחרון כולל כמה שיעולים נוסח "לה טרוויאטה" ואת מותה המכוער בלא עת וקבורתה בקבר לא מסומן, בלי כל ציון לעזיבתה את העולם של ילדת הרחוב בעלת לב הזהב, חוץ ממטח בדיחות גסות מפי הקליינטים לשעבר.

אלא שעל אן לא משגיח מלאך הריאליזם האפור המחוספס, אלא הפיה הצבעונית המכונפת של תשוקת הלב. כפי שאמר אוסקר ויילד על נישואים שניים, "האסופית" הוא ניצחון התקווה על הניסיון: הוא לא אומר לנו את האמת על החיים, אלא את האמת על התגשמות משאלות. והאמת על התגשמות משאלות היא שרוב האנשים מעדיפים אותה בהרבה על האלטרנטיווה.

+ + +

זאת אחת הסיבות ש"האסופית" זוכה לחיים ארוכים כל כך, אבל אין בה די: אילו לא היה הספר אלא קציפה של מחשבות והתרחשויות שמחות, מפעלות אן היו קורסים כבר מזמן. מה שמבדיל את "האסופית" מכל "ספרי הבנות" מן המחצית הראשונה של המאה ה-20 הוא הרובד התת-קרקעי האפל שלו. הוא שמספק לספר את האנרגיה המוטרפת, הכמעט הזייתית שלו, ובזכותו האידיאליזם והזעם של גיבורתו משכנעים כל כך.

הפן האפל נובע מחייה הסודיים של מחברת הספר. כמה מיומניה של מונטגומרי פורסמו, וכמה ביוגרפיות שלה ראו אור, ובאוקטובר צפויה ביוגרפיה חדשה מאת מרי הנלי רודיו - "מתת הכנפיים: חייה של לוסי מוד מונטגומרי". אין ספק שממנה נלמד אפילו עוד על החיים הנסתרים הללו, אף כי מה שכבר ידוע די בו לרפות ידיים.

מונטגומרי היתה יתומה למחצה: אמה מתה כשהיתה בת פחות משנתיים, ואביה שלח אותה לגדול אצל סביה הפרסביטריאניים האדוקים בקוונדיט שבאי הנסיך אדוארד. תיאורו של חדר השינה המצמרר שבו משכנת מרילה את אן בלילה הראשון בחווה הירוקה - חדר שאומר "קפדנות שלא תתואר במלים" ומעביר "רטט בעצמותיה של אן" - הוא ללא ספק מטאפורה לבית ההוא. זעקתה המכמירה של אן, "אינכם רוצים בי!... איש מעולם לא רצה בי", היא מחאה נזעמת של ילדה על חוסר הצדק בעולם, שדומה כי יצאה היישר מן הלב. מונטגומרי היתה יתומה שנשלחה לחיות עם שני אנשים זקנים, אבל, שלא כמו אן, היא מעולם לא הצליחה לכבוש את לבם. מרילה ומתיו הם מה שמונטגומרי ייחלה לו, לא מה שקיבלה.

האב, שממרחק נהפך למושא הערצה, עבר מערבה והתחתן שנית, ומונטגומרי עברה אתו; אבל האיחוד המשפחתי המשמח שבוודאי ציפתה לו לא התרחש. במקום זאת היא מצאה את עצמה מנועה מלימודים בבית הספר כדי שתוכל לטפל בתינוק של אמה החורגת. אביה כמעט לא היה בבית.

טעמה המפותח של אן בקריאה ודמיונה הרומנטי דומים למה שאנו יודעים על מונטגומרי, אבל חייה של הסופרת לא הזכירו את סדרת ספרי ההמשך שבה אן נישאת לגילברט בלייט. למונטגומרי היו שני קשרים רציניים: היא היתה מאורסת לגבר שלא אהבה, ולא התארסה לגבר שאהבה אהבה עזה אך לא מצאה בה את האומץ להינשא לו, משום שהיה איכר לא משכיל. אחרי שמת ויתרה מונטגומרי על חלומותיה הרומנטיים ונשארה בבית לטפל בסבתה הקשה. כשלבסוף התחתנה, ארבעה חודשים לאחר מות הסבתא, לבה ניבא לה רעות - אין זה סימן טוב אם את יושבת בארוחת הבוקר של יום חתונתך בהרגשה שזאת הלוויה שלך.

ואמנם, הדברים לא עלו יפה. בעלה, יואן מקדונלד, היה כומר, ומונטגומרי נדרשה למלא את כל החובות המייגעות של אשת הכומר, שבניגוד למרת אלן מאבונלי, לא הלמו אותה כלל. ואז החל מקדונלד לסבול התקפים של מה שאז כונה "מלנכוליה דתית" והיום היה בוודאי מאובחן כדיכאון קליני או אף הפרעה דו-קוטבית, ומונטגומרי נאלצה להקדיש יותר ויותר זמן לטיפול בו. בשלב מאוחר יותר בחייה סבלה היא עצמה מהתמוטטויות עצבים, ומה הפלא. "איש מעולם לא רצה בי", זה העול שילדותה שלה העמיסה עליה, והיא התקשתה לשאת אותו. הכתיבה היתה בעת ובעונה אחת בריחה מעצב עמוק שליווה אותה ודרכה להשלים עמו.

+ + +

יש דרך נוספת לקרוא את "האסופית", והיא להניח שהדמות הראשית האמיתית איננה אן כי אם מרילה קתברט. אן עצמה אינה משתנה יותר מדי לאורך הספר. היא גובהת, גון שערה נהפך מ"גזרים" ל"ערמוני נאה ביותר", בגדיה נעשים יפים הרבה יותר, היא מדברת פחות ומתוך יותר מחשבה, אבל זה הכל בעצם. כפי שהיא עצמה אומרת, בלבה היא עדיין אן הקטנה. גם מתיו נשאר מתיו, וכך גם ידידתה הטובה ביותר דיאנה. רק את השתנותה של מרילה אי אפשר להעלות על הדעת בתחילת הספר.

אהבתה הגוברת של מרילה לאן ויכולתה הגוברת לבטא את האהבה הזאת הן השינוי הפלאי בספר, ולא הפיכתה של אן מברווזונת לברבורה. אן היא הזרז שמאפשר למרילה הנוקשה לבטא סוף סוף את רגשותיה האנושיים הרכים, שנקברו מזמן. בתחילת הספר אן מרבה לבכות; לקראת סופו זה לרוב התפקיד של מרילה. כפי שמרת רייצ'ל לינד אומרת, "מרילה קתברט נתרככה".

"השתוקקתי שתישארי ילדה קטנה, למרות כל המנהגים המשונים שלך", אומרת מרילה באחד מקטעי הבכי שלה. מרילה הרשתה לעצמה סוף סוף להביע משאלה, ומשאלתה נענתה: ב-100 השנים האחרונות אן נשארה כפי שהיתה. נותר רק לאחל לה הצלחה גם במאה הבאה.

* המובאות מתוך "האסופית, אן מהחווה הירוקה" בהוצאת כתר, בתרגום טלי נתיב עירוני

*#